סדר הדברים

אם את רוצה לצאת מעבדות לחירות, כדאי שתתחילי לשחרר. לשחרר את הפלסטינים מאימת מחסומיך, חומותיך ומתנחליך; לשחרר את מבקשי המקלט שנמלטו מרצח עם, רעב וגיוס חובה לכל החיים; לשחרר את הקבצנים המחטטים בפחים מחרפת הרעב; לשחרר את פועלי סדנאות היזע המשתכרים פחות מדולר ליום בכדי להוזיל את תפנוקייך; לשחרר את  עובדי הקבלן ואת עובדי ההייטק; לשחרר את תכניות הריאליטי ואת אופרות הסבון ואת הפרסומות; לשחרר את מי שמושפל ומחופצן בכדי לשרת ולבדר ולרפד את נוחותך; לשחרר את העולם מערימות הפלסטיק והחומרים המסוכנים והזיהום והפליטות וכילוי המשאבים; לשחרר את הפחדים ואת הדפוסים ואת המנהגים ואת המסורות ואת הקנאה ואת צרות העין ואת צרות הלב; ואת ההיאחזות באשליה שהכל יציב ובטוח --

-- ההגדה מספרת את סיפור החירות שנוצרת מתוך העדות והחוקים והמשפטים וההלכות, את החופש שנוצר מתוך גבולות. אבל הגבולות הבצורים גם עוצרים את זרימת הדם בגוף הזהות הקולקטיבית. ומי שיציל את נפשו של העם הם הרשעים. אלה שמוציאים את עצמם מהכלל מתוך שהם כופרים בעיקר ומעזים לשאול את השאלות הגדולות באמת: מי אני? (מי אנחנו?) ו-למה זה טוב? (מה התכלית?) --

-- יש שני ערכים בעולם: נאמנות (בית) וחירות (דרכים). ההגדה של פסח מבקשת לחגוג את השני אך מקדשת ומהללת את הראשון. כשהבית מסתגר בתוך עצמו כשבלול ונמלא שנאת זרים (שהיא שנאה עצמית) ופחדים מהדהדים בחדריו, לבן השני ("רשע" בעיני אחיו, העסוקים בשאלות הקטנות של איך ומה, אם בכלל) יש תפקיד מכריע. עליו לפתוח את החלונות והדלתות לרווחה, ולהזמין לשלחן הסדר את הכאוס; את רוחות השינוי האביביות, המרעננות.

2013

מכל הרגעים ב2011, שניים ישארו איתי תמיד. על האחד כתבתי כאן. 

הרגע השני: מוצאי השבת המיוזעת של ה-23 ביולי. אני עומד על המעקה של רחבת מוזיאון תל אביב, מעל המדרגות המובילות אליה. לפני כמה דקות הגעתי לכאן בהליכה מהירה על רחוב אבן גבירול, משיג את ראשוני הצועדים המתמהמהים. והנה הם מתקרבים, נחשול בני אדם, יפים ומחייכים, בשירה אדירה, בתופים, במגאפונים, בקריאות קצובות, בעיניים נוצצות: "העם - דורש - צדק חברתי". 

כשהרשת הסלולרית אפשרה זאת, כתבתי ושידרתי לעולם סטטוס קצר ונרגש:

היה זה מידע שגוי, כמובן. המהפכה לא התחילה באותו רגע. הקיץ בשדרות רוטשילד היה נקודת ציון משמעותית וחוויה מעצבת עבור אלפי ישראלים; אבל המהפכה - התודעתית - מתרחשת כבר זמן רב. המאה העשרים ואחת היא הזמן בו קם האדם מביבי השופכין של המודרנה (קונגו הבלגית / אושוויץ / הירושימה / הקניון) ומתנער אל גלגולו החדש, הגרסא האמפתית של ה-"על אדם" הניטשאי. אבני הבניין של המהפכה הזו הן החירות והיצירה; הדלק המניע אותה הוא האמפתיה כלפי האחר (וההבנה כי האדם וסביבתו חד המה); האויב הוא הפחד, הבורות והאלימות.

תחזית I

זה לא יהיה קל: "האדם" הולך להלחם על קיומו במרחב התודעתי; פחדיו יעבירו אותו אל הצד האפל. האהבה, החירות והאושר מאיימים על אשליית הנוחות, הבטחון והשייכות. כוחות הריאקציה לא יתקפלו בלי קרב. המלחמה תתחולל בשתי חזיתות בה בעת. חזית אחת, ברוחו של כל אחד מאיתנו. החזית השניה תהיה בחברה. אל מול המעטים שמבקיעים את הדרך אל האור, רבים ינוסו מהחירות ויבחרו בהדרה, בהפרדה, בהפחדה, בדיכוי, בשיסוי. ואת האלימות שהם יפעילו נביס בחיוך, בחיבוק.

מעטים יוכלו להמשיך ולדבוק בספה, בשלט הרחוק, במכונית הפרטית, במסעות קניות, בחופשה שנתית בקלאב הכל-כלול. האדישים, שוכני שיכוני השטאנץ בראשון-לציון-מערב, דור שמסמם את עצמו עד בלי דעת מול מסכים שטוחים, יגלו פתאום שילדיהם הצטרפו לקהילה ההולכת וגדלה של שואלי שאלות אכפתיים, של מטילי ספק אחראיים, של חוקרים פרו-אקטיביים, של מרפאים הוליסטיים, או של מחבקי עצים שרוקדים עירומים עם לפידי אש ומדברים על וחיים קיימות. יהיה זה הזמן לבחור אם להאחז בעבר ובערכים שהורישו להם הוריהם, או להניח לילדיהם ליצור את העולם החדש.

אנשים שלא חובקו מספיק בילדותם יגלו פתאום את הריפוי. תעשייות שלמות יתמוססו עד שיעלמו: הבשר, החלב, מוצרי מזון עטופים בפלסטיקאלומיניום, דשנים כימיים, משקאות מוגזים ממותקים, צואה טלוויזיונית, עיתונות צהבהבה, פורנוגרפיה תעשייתית, תרופות נוגדות דיכאון ותרופות המסייעות לריכוז, בתי הספר, בתי הכלא, בתי הבושת, בתי הזיקוק. 

האהבה תנצח. העולם יהיה כאחד.

נבואות זעם, למה זה טוב? אני מעדיף שירי נבואה קוסמיים עליזים. 

תחזית II

 בעשרים ואחד בדצמבר 2012 יבלו רבים מתושבי כדור הארץ במסיבות אפוקליפטיות שיקושטו בסמלים מתרבות המאיה. אבל השמים לא יפלו, העולם לא יחרב, והאנושות לא תעבור ברגע אחד למימד קיומי אחר. כמה ימים אחר כך נחגוג את סופה של שנה אזרחית אחת ואת תחילתה של אלפיים ושלוש עשרה. אולי במבט לאחור נוכל (אנחנו, או נכדינו) לסמן את 2012 כנקודת מפנה, כשער אל העולם החדש.

התהליך יהיה ארוך וממושך. יהיו בו עליות ומורדות. יהיו בו מלחמות, והפסדים, ומחירים כבדים לשלם. יהיו בו רגעי יאוש ואפלה ארוכה. יהיו אסונות טבע. יהיו אסונות מעשה ידי אדם. יהיו אסונות אקולוגיים. תהיה שחיתות, ופשע מאורגן, וכוחניות, וערסים שעושים מנגל על איי תנועה ביום העצמאות. תהיה אפליה גזענית, יהיה כיבוש, תהיה מדינת לאום שובניסטית, יהיו חוקים אנטי-דמוקרטיים, יהיו חוקים מטופשים, תהיה משטרה, יהיו מעצרים, תהיה אלימות. 

אבל האהבה תגבר. רמת המודעות תעלה. יותר ויותר בני אדם יתעוררו. קהילות יתעצמו. החיים שלנו יהיו משמעותיים יותר, מלאים יותר, טובים יותר. מהפכת הקוד הפתוח תגיע לרפואה, לחינוך, למדע, לתרבות, הידע האנושי כולו בקוד פתוח, חשבו על כך. יהיה אפשר לקנות בבית המרקחת רובוט ננו-ביולוגי שמרפא סרטן בזמן שאוכלים ארוחת צהריים. יהיה אפשר לעבוד 12 שעות בשבוע, ובשאר הזמן ללמוד, ליצור, לטייל, לעשות אהבה, לגדל ירקות בגינה הקהילתית, לגדל ילדים.

דמיינו. 

גלויה

זיזי המלח החדים חותכים בכפות הרגליים. הנוף הניחר, הצרוד של מדבר יהודה וים המוות נשקף סביב. עקבות מי המלח הכבדים שמנוניים צורבים את העור, מזכירים בחריפות כל פצע וחתך זעיר.

אני ניצב עירום, בלא ניע, ידיים פשוטות לצד הגוף. דקות חולפות. שקט מופתי, דממה מקצה אל קצה.

כמה דקות קודם: אני צף על מי הים, שיערי טובל במי המלח, המבט נעוץ בתכלת הבהירה של בוקר שהשמש טרם עלתה בו, ורק קרניה הראשונות צובעות את הרקיע מעבר להרים. אני משחרר את המאבק במים וצף בשלווה, אדיש לרעש מנועי הטרקטורונים המעופפים המזהמים את השמים ואת שלוות השבת בחוצפתם.

מסביבי אלף איש, כולם עירומים, כולם נרגשים, כולם שותפים לרגע נדיר ביופיו. רגע של קסם, של חסד.

יתכן וזה נשמע כמו הגהינום, אבל זהו גן העדן. אני מסתכל סביב על האנשים והנשים, וכולם יפים כל כך על רקע הזריחה המדברית, טבעיים כל כך בעורם, בלי להסתיר, בלי להעמיד פנים, בלא ההצגה שנלווית בהכרח לבגדים. אין כאן זכר לדימויי השואה והאימה העולים בנפש המפוחדת; יש כאן בני אדם חופשיים, עצמאיים ועצמתיים, שחוגגים את החיים ואת יופים. אין זו סדום ועמורה; זוהי ישראל החפשית, המשוחררת מכבלי האטימות, השמרנות והדת. זוהי ישראל החדשה, הנאבקת על שימור משאבי הטבע שלה, המכבדת, האכפתית, האוהבת. העם דורש עירום חברתי.

ספנסר טוניק רק מאפשר בשמו את ההתכנסות הזו, והוא המתעד אותה. אנחנו האמנים היוצרים בגופנו, ברגע ובמקום, את ההתרחשות, כה מיוחדת וכה פשוטה. גן עדן או גהינום, זוהי מציאות חלומית. מציאות אחרת, הרחוקה בהינף הסרת הבגדים מהעולם "הרגיל".

בעוד כמה רגעים השמש תטפס לרום השמיים ואנחנו נקרא בנימוס להתלבש ולעלות חזרה לאוטובוסים. אני חושב על הגלויה שבתוכה אני נמצא, ועל המילים שאכתוב עליה כשאשוב מן החלום.

כוכב לכת

תמיד אותם הכוכבים,

אותה בת צחוק על פני שמים,

כמו זוגות נאהבים

עם רטט נגה בעינים.

תמיד קורן אותו השיר,

תמיד -

אלת הסרנדות!

היא מכְכִּיבה את האויר

בתוך לבי

לבל יפחד עוד.

ומלא עולם כגן כחֹל

האין זה מתפלל הערב,

עת אלוהינו במכחול

כושף את כשופיו בלי הרף?

...

(א. חלפי)

מצחיק לחשוב שפעם רציתי להיות במאי קולנוע.

גם את מלחמות ישראל אנחנו לוקחים איתנו בנדודינו, וגם את המתים. ואת כל האהבות כולן, החל מגן הילדים עבור בבית הספר היסודי והתיכון ושנת השירות והצבא וגם אלה שאחר כך. ואת המין. ואת האהבה הגדולה האחת שבסוף כל האהבות.

עוד אנחנו לוקחים איתנו: ספרים. את אלה שכבר קראנו ואת אלה שעוד נקרא. מילים שהגו אחרים, שצמחו בקרבם, והן עושות את מסע הסמלים מן נפשו של הסופר או המשורר דרך הנייר אל נפשנו שלנו.  

הלוואי ותהי לי כספר הספרים הנצחי, בכל שבוע פרשיה חדשה, דרשה חדשה, שיר חדש, מילים עתיקות מתחדשות מול עיני כשאת פושטת בגדיך. יד ביד נלך יחד בפרדס. אני אקרא בעורך, בנשימתך, בנשמתך. אולי אף אכתוב בך פרק או שניים. מי ידע.

ועוד אנו לוקחים: שיחות חולין, פזמונים, רגעי חסד, חלומות. כשאתה חולם אתה מפענח את נשמתם של מקומות כפי שנצרבו בך. וכשתקיץ תוכל לערוך מסעות שלמים מעיר לעיר, מים אל ים על גבי גמל או פיל או מטוס או כל כלי רכב אחר שתבחר, בדמיון או במציאות.

חשבו על המהלך שעושות המילים בנפש. כמו שהולך אדם על החוף לקראת שקיעה. החוף חשוב, והאדם חשוב, אבל חשובה מכל השתקפותו של החוף בנפש האדם, שכך האדם לוקח את נפש החול ונפשה של השמש ונפשו של הים ונפש הגלים ומשקף אותם בנפשו שלו וכך זוכה הוא ברפואה הגדולה שהם (החול, השמש, הים והגלים) מביאים. אך לשם כך כדאי להתבונן בדברים. או לפחות להמהם שיר לכת המתאים לשעה שכזו. 

***

בוב מארלי שר קינה עתיקה ביידיש. לכל יום יש שם אחר אך אלה אותם הימים. השמש נראית כאן וכאן וכאן עד שמשלימה את הסיבוב שלה על השמים ואז יש שעת חסד שנקראת שקיעה. נדמה לי שבחיי ראיתי מיליארד ומאתיים מיליון שקיעות, והן כולן כאן בערב שבת זה, עת כוכבים המנסים להדלק מחכים מאחורי תכלת השמים שתסתלק השמש. אני לא מצלם. מה הטעם?

***

ישנם בעולם אנשים מוזרים. ליתר דיוק, מרבית האנשים בעולם הם מוזרים. הם משתמשים בשפה בצורה משונה, ולעיתים קרובות ממלאים את ראשם בהבלים. קשה לסלוח להם על כך, למעט לנשים יפות. להן מותר הכל.

וגם לשמים לקראת שקיעה מותר הכל, כי הם היופי עצמו. והם גם עושים זאת. כלומר, את הכל.

התנועה היא החיים. השינוי הוא המהות. השקיעה היא רק דוגמא מוחשית. כי גם הגלים, וגם האור, וגם הכוכבים, וגם העננים, ובעיקר הנפש. וגם המוזיקה, וכשהכל סביבך זז גם אתה רוטט בקצב עדין.

ואל תדמה מחסומים בְּמקום שהכל פתוח.

המתיקות שאחרי

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
(ירמיהו ב, ב)

חיי אדם. מסע שלם, משא שלם.

ההיסטוריה של המאה העשרים נפתלת בסיפורו של אדם. שורשיו נטועים באדמת מזרח אירופה המדממת, עיירה קטנה בפולניה, אלף תשע מאות ושבע עשרה, מלחמת עולם. הדרכים מובילות לוורשה, ומשם לפלשתינה- א"י, ארץ לא זרועה, הרי טרשים קירחים, קולוניה נידחת באמפריה הבריטית. לירושלים, והוא גימנזיסט צעיר; לטכניון בחיפה; לתל אביב ההולכת ונבנית; ולנתניה של סוף המאה העשרים. שורשים עמוקים בזמן, וצמרות נישאות של ברושים בשעת צהריים חמה בבית העלמין בנתניה.

"כן..." היית אומר, פותח דלת לסיפורים, לתמונות, לתבונות, לזכרונות. תשעים ושלוש וחצי שנים, ההיסטוריה של המאה העשרים משתקפת במשקפיו, בדמותו הצנומה, החייכנית. 

היסטוריה של מלחמות. על הסיפור טביעות אצבעותיה של האמפריה הבריטית, של נמליה בצילון, של משטרת העמקים, של המלחמה העולמית השניה שפורצת. המהנדס בוגר הטכניון מתכנן עבור האנגלים גשר על נהר החידקל שבעיראק. אחיו הרופא נהרג בדמשק בשרתו בצבא צרפת החופשית. ואחר כך ירושלים הנצורה, וכל מלחמות ישראל.

צבע נמרח על הבד, צורות מספרות, זכרונות נצברים. סיפור חייו נושא אותו אל קצוות תבל, אל אפריקה, אל הפיליפינים, אוסף מזכרות משווקים צבעוניים, שולח גלויות אקזוטיות לנכדים. לימים יהפכו הגלויות למיילים, תמונות מודפסות בשחור-לבן לצילומים דיגיטליים, הסיפורים לזכרונות קטועים, היומיום לחדגוני.


את אהבת חייו, בתו של רב מכובד, הוא מכיר בטכניון. אהבת נעורים ואהבת זקונים, החיים נחלקים פרקים פרקים.

תמיד היו שם מים, חופר בארות ומתכן גשרים, מודד מי שטפונות, בונה סכרים ומערכות מים המרוות את צמאונם של מיליונים באפריקה, מתכנן מתקני התפלה כשבארץ התייחסו לכך כאל פנטזיה פרועה. ולעיתים היו שם גם עב"מים, חוצנים השותים בקשית את תוכנן של פרות וניזונים דרך העור בתוך מרק הבשרים (תאמינו או לא).

איזו דרך נמתחת בסיפור חייו של אדם שבחר להגר ולבנות את ביתו, שותף-יוצר לסיפור הגדול שהוא מוריש לילדיו ולנכדיו; והמה מלקטים זכרונות, אוספים את הפרטים לתצרף התמונה השלמה, לעבודת שורשים. זוהי הירושה הגדולה שהוא מעניק להם, ואין להם צורך באחרת: סיפור של בניה, של בריאה, של התחלות חדשות ושורשים צעירים שהולכים ומעמיקים כאן באדמה. ועוד הוא מעניק להם בירושה: את האהבה למקום, ואת רוח הנעורים, ואת היד המציירת והמצלמת, ואת החשיבה ההנדסית, ואת החיוך, והסקרנות, ואת אהבת המסעות בעולם, ואת רוחב האופקים עד אין קץ.

ולא יכול היה הוא להמנע מלהוריש גם פחדים, סודות ושקרים. אך אנו נלקט במורשתו ונקח את אשר ראוי לקחת, זוכרים את דברי הנביא.

הברושים מרכינים את ראשם לעינינו, דמעות שוטפות את הפנים. אנחנו נפרדים וזוכרים, את חסד הזקנה ואת חסד הנעורים.

נ"צ 9א

על המפתן ניתן לחוש בבית כולו. הריחות העולים ממנו מתגנבים אל האף בלי שביקשנו, מרמזים על שנים של היסטוריה המתנקזות אל העתיד הצפון בפנים. בתוך האפלה השולחת ידיה לעוטפנו זורח אור גדול. צלילים באים אל האוזן בלחש, מספרים סיפור עתיק במנגינות חדשות. האוויר הבוקע מן החלל שבפנים מלטף את העור כמשבו המרענן של מזגן הבוקע מחנות אל הרחוב בצהרי קיץ חם. הלשון מגלה מתיקות של דבש ומרירות של קליפת תפוח, חריפות של חזרת, חמיצות גרגרי רימון.

אנחנו שולחים רגל, ובצעד ארוך עוברים פנימה, נותנים לקסם לעבוד עלינו, מודעים בכל רגע, שווי-נפש בכל רגע. מה מתחולל במעמקי הנפש כשאנו חוצים את המפתן ונכנסים אל המקדש שבזמן, אל היום הראשון בשנה השניה בעשור המי יודע כמה? מי מחזיק את המחיצות הדקות שבין השנים, את תפאורת סיפור חיינו הצובעת את הזמנים בצבעי גוף משתנים, משתנים? השער פועל את פעולתו. אנחנו עוברים. ספיראלת הזמן מתעגלת באותו עיקול מוכר-לא-מוכר, בפיתול שבין עונות השנה. נקודת הציון היא הבטחת הרוח כי הגשם בעתו עוד יגיע אחרי מדבריות הקיץ.

אנו מברכים זה את זה, ונדמה שמעולם לא היינו כה מבורכים. לאחדים מאיתנו זהו מקור פליאה ונחמה; אחרים נבהלים מעוצמת הברכה, ומוצאים מפלטם בציניות ובצחוק קצת פראי, קצת לא ברור; אותם נברך בחמלה.

שנה טובה, אנחנו אומרים. אין זה ניחוש, אין זו השערה או כוונה. אנחנו יודעים: זו תהיה שנה טובה.

צילום: לימור. דוגמנית: נגה

מקומון

בתחילת השבוע הראשון של יולי הופיעה מודעת אבל על דלת הדירה בקומה מתחת. מקס יונתן מנו, בן להוריו ואחיו שיבדלו לחיים ארוכים, יטמן בהרצליה. לא הכרתי את מקס; ראיתי אותו לפעמים בחדר המדרגות, חייכתי, אמרתי הי, הוא אמר הי. בניין בן שתי קומות, שש דירות בסך הכל; השכנים נחמדים, אומרים שלום במדרגות, שום דבר מעבר לזה. בית משותף עם חדר מדרגות מטונף. 

במשך שבוע ראיתי שוב ושוב את מודעות האבל על דלת הדירה בקומה הראשונה, על דלת הכניסה לבניין ובחדר המדרגות. לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לשכן מלמטה עם שני השמות הפרטיים וההורים האבלים בהרצליה, והשותפים לדירה שנשארו עם חדר ריק, וכמה זמן יקח עד שדייר חדש יכנס לגור בחדר. חיפוש קצר בגוגל לא העלה דבר.

קצת יותר שבוע לאחר מכן, במהלך טיול בוקר מוקדם עם הכלבה באלנבי, אני רואה בפיצוציה את "העיר" של השבוע. מעל תמונה לילית של הרחוב בו אני עומד מסופרים הרגעים האחרונים בחייו של השכן שלא הכרתי. עמדתי ברמזור, מעלעל בדפים, קורא במהירות.

"השיחה במוקד 100 של המשטרה התקבלה ביום חמישי בשעה 23:33. מישהו דיווח על אדם שמסתובב באלנבי עם אקדח, יורה באוויר ומנסה להתאבד. בצד השני של השפופרת היה מקס מנו. לאחר שסיים את השיחה, הוא יצא מהפיצוציה, שלף אקדח... ירה שתי יריות באוויר, התקדם עד מרכז הכביש, תחב את הנשק לפיו וירה. הייריה הראשונה לא עבדה. הוא דרך את הנשק וירה עוד פעם"

מהכתבה של ליטל גרוסמן ועופר מתן עולה הסיפור הבא: יונתן מנו נולד בהרצליה ושירת בתותחנים, אז אימץ לעצמו את השם מקס. אחרי הצבא החל לעבוד כברמן במועדונים במתחם אלנבי, אז החלה להבנות דמותו הצבעונית והבולטת, ברמן שמגיע לעבודה עם בגדי לייקרה ואזיקים, מלהטט בכוסות ובקבוקים באוויר ומדליק אש במשקאות. הוא עבר לגור בפינסקר, מרחק שני בניינים מלב הסצינה באלנבי. לפני שנתיים החליט שמיצה את קריירת הברמן ועבר לעבוד בתור מאבטח במגדל האופרה, וגם אז המשיך לצאת, לבלות ולשתות במועדונים שבמתחם. 

ביום חמישי בלילה, כמה שעות אחרי שסיים משמרת במגדל האופרה, מנו בן השלושים ואחת נכנס לפיצוציה באלנבי, מתקשר למשטרה מטלפון מטבעות ומספר להם שמישהו מסתובב ויורה ברחוב. הוא מנתק את השיחה ויוצא לרחוב, מתחיל לירות באוויר, וכשהוא נעמד באמצע הכביש, מכוון את האקדח לראש ולוחץ על ההדק. באקדח יש מעצור; מנו מתפעל את המעצור, דורך את הנשק ודופק לעצמו כדור בראש. במועדונים מסביב המסיבה לא נפסקה.

הכתבה מספרת את הפרטים, אבל לא שופכת אור על הסיפור. הריב עם החברה באותו ערב לא נראה כמו עילה מספקת להתאבדות, ההורים והמשפחה נשמעים אוהבים וכואבים. רק סצינת השכרות, המסיבות עד סוף הלילה בתחתית של תל אביב, החיים על הקצה, המוחצנות, הזיונים – נראים כמו נוף שבו הגיוני, אולי, לרצות לגמור את החיים בשואו מהסרטים, בלב המסיבה, מול כולם. אחת מחברותיו מצוטטת בכתבה: “הוא פשוט החליט שהוא מנצח את העיר הזאת, ובסוף היא ניצחה אותו. הסצינה הזאת לא עושה טוב לאורך זמן. יש בה סוג מסויים של ריקנות. זה מגיע לשלב שבו אתה יושב לבד בבית ואתה שואל מה אני עושה עם עצמי”.

אני מסתכל על התמונות המצורפות לכתבה: צילום של מקס הנראה כצילום מאתר מסיבות; שתי תמונות של רחוב אלנבי; צילום של הבניין שלנו, הכעור; צילום של מודעת האבל. אני מסתכל מסביב, על הרחוב, על הבניין, עולה במדרגות ורואה שמודעת האבל כבר הוסרה מדלת הדירה.