בית. חלל המוגדר בקירות. חלונות, מסדרון, דלתות, חדרים. נוף מוכר בחלון, פינות נסתרות, בויידעם, ארונות מטבח, כיור, אסלה, סורגים, דלת כניסה. בפעולה בתנועה בכיתה י"א ביקשו ממני להביא פריט ולספר עליו, והבאתי את מפתח הבית. בדרך לכיתה א' הוא היה תלוי על הצוואר בשרוך, או אולי זכרתי דווקא את הפעמים הספורות שבהן המפתח אבד ואני נשארתי בחדר המדרגות, מחכה בדמעות שלא זלגו שהדלת תפתח. בית שהיה מקלט מהעולם, והיה עולם בפני עצמו.
כמה שהתרחקתי, בנגב או בערבה, באמריקה או בהודו או בתל אביב, תמיד בירכתי הראש היתה הידיעה שבבית הזה מחכה מיטה ואוכל ומפלט ומשפחה, לטוב ולרע. מאז 1971 הם בבניין הזה, מעל מחצית מחייו של אבי עברו שם. משפחה קטנה, שותפות גורל של שמחות ועצב וייסורים ויצירה, ריבים קולניים וצחוק סביב שולחן החג. ועכשיו עוברים דירה, עוזבים את הבית. ואולי הבית עוזב אותנו.
לזרוק את הג'אנק שהצטבר במשך שנים ארוכות. אלפי ניירות חסרי ערך שנשמרו, עיתונים ישנים, ספרים שנאספו מהרחוב, ווקמנים, מצלמות מזכרות מחו"ל מסמכים ממקומות עבודה קודמים בגדים קשקושים קלטות וידאו תיקים קבלות תעודות אחריות דוחות חניה... אשכנזים, עם נטייה אספנית ויכולת קיצונית להקשר לרכוש. חבר טוב אמר לי פעם כשעברתי דירה, “כמה שיש לך פחות יש לך יותר".
לארוז זכרונות בארגז. צעצועי ילדות (קוביות קטנטנות וחלקי לגו שנשכחו זה מכבר מעלים מחנק בגרון), תמונה של כלבלב אהוב, מכתבים מאהבות ראשונות, מכתבי תשובה שלא נשלחו, מאפרה מתרמילי כדורים, כומתה ירוקה, תמונות מטיול בר-מצווה לאירופה הקלאסית, ספרי מחזור מבית הספר, ברכות ליום הולדת, מעט הדברים שלא צריך אבל הלב לא נותן לזרוק יוחבאו הרחק בארכיון, רק כדי להתרגש מהם שוב, אי פעם בעתיד.
געגועים. געגועים לאבנר, הכלב שנדרס, ולנובי-נובלס הכלב האציל שחי כאן 17 שנים ארוכות עד שיבה. למשחקי מחשב עם חברי הילדות ולמשחקי וויסט בשישי אחר הצהריים עם אחי הגדול ואותם החברים. געגועים לאמיר, למוזיקה שנשמעה בלילות קיץ לבנים מקלטות שהוקלטו בטייפ דאבל-קאסט ומתקליטים שנוגנו על הפטיפון שנותר בדירה הריקה, אחרון מכל הפריטים. לא יכולתי לזרוק אותו.
לארוז ציורים, מאות תקליטים, אלפי ספרים, ולהפליג איתם במשאית לישוב מרוחק בנגב. לצאת לפנסיה אחרי שנים ארוכות ברמת-גן ולפרוש אל המדבר כדי להיות סבתא וסבא במושב.
ביקור אחרון בבית. במבט אחרון מהחלון, הרחוב הקטן הולך ומשתנה. המכולת ששירתה אותנו בנאמנות במשך שנים ארוכות נסגרה לפני כמה חודשים, ברחוב ליד הולך ונבנה מגדל דירות יוקרה עצום, בפינת הרחוב הראשי נפתח סופרמרקט. שכנים רבים התחלפו. ברמת גן לא נותר לי דבר.
הקירות החשופים מכוסים בשכבת סיד חדשה המסתירה סדקים אך לא מטשטשת זכרונות, מראה החלל, הקווים והפינות המוכרים כל כך מציף רגשות. סגירת המעגל הזו הכרחית כדי שנוכל להתנתק, כדי שנהיה חייבים לארוז ולזרוק ולנקות ולהמשיך הלאה, קלים יותר, זוכרים אך משוחררים מכבלי העבר. כדי שנוכל שוב לחבק.
י
כמה שהתרחקתי, בנגב או בערבה, באמריקה או בהודו או בתל אביב, תמיד בירכתי הראש היתה הידיעה שבבית הזה מחכה מיטה ואוכל ומפלט ומשפחה, לטוב ולרע. מאז 1971 הם בבניין הזה, מעל מחצית מחייו של אבי עברו שם. משפחה קטנה, שותפות גורל של שמחות ועצב וייסורים ויצירה, ריבים קולניים וצחוק סביב שולחן החג. ועכשיו עוברים דירה, עוזבים את הבית. ואולי הבית עוזב אותנו.
לזרוק את הג'אנק שהצטבר במשך שנים ארוכות. אלפי ניירות חסרי ערך שנשמרו, עיתונים ישנים, ספרים שנאספו מהרחוב, ווקמנים, מצלמות מזכרות מחו"ל מסמכים ממקומות עבודה קודמים בגדים קשקושים קלטות וידאו תיקים קבלות תעודות אחריות דוחות חניה... אשכנזים, עם נטייה אספנית ויכולת קיצונית להקשר לרכוש. חבר טוב אמר לי פעם כשעברתי דירה, “כמה שיש לך פחות יש לך יותר".
לארוז זכרונות בארגז. צעצועי ילדות (קוביות קטנטנות וחלקי לגו שנשכחו זה מכבר מעלים מחנק בגרון), תמונה של כלבלב אהוב, מכתבים מאהבות ראשונות, מכתבי תשובה שלא נשלחו, מאפרה מתרמילי כדורים, כומתה ירוקה, תמונות מטיול בר-מצווה לאירופה הקלאסית, ספרי מחזור מבית הספר, ברכות ליום הולדת, מעט הדברים שלא צריך אבל הלב לא נותן לזרוק יוחבאו הרחק בארכיון, רק כדי להתרגש מהם שוב, אי פעם בעתיד.
געגועים. געגועים לאבנר, הכלב שנדרס, ולנובי-נובלס הכלב האציל שחי כאן 17 שנים ארוכות עד שיבה. למשחקי מחשב עם חברי הילדות ולמשחקי וויסט בשישי אחר הצהריים עם אחי הגדול ואותם החברים. געגועים לאמיר, למוזיקה שנשמעה בלילות קיץ לבנים מקלטות שהוקלטו בטייפ דאבל-קאסט ומתקליטים שנוגנו על הפטיפון שנותר בדירה הריקה, אחרון מכל הפריטים. לא יכולתי לזרוק אותו.
לארוז ציורים, מאות תקליטים, אלפי ספרים, ולהפליג איתם במשאית לישוב מרוחק בנגב. לצאת לפנסיה אחרי שנים ארוכות ברמת-גן ולפרוש אל המדבר כדי להיות סבתא וסבא במושב.
ביקור אחרון בבית. במבט אחרון מהחלון, הרחוב הקטן הולך ומשתנה. המכולת ששירתה אותנו בנאמנות במשך שנים ארוכות נסגרה לפני כמה חודשים, ברחוב ליד הולך ונבנה מגדל דירות יוקרה עצום, בפינת הרחוב הראשי נפתח סופרמרקט. שכנים רבים התחלפו. ברמת גן לא נותר לי דבר.
הקירות החשופים מכוסים בשכבת סיד חדשה המסתירה סדקים אך לא מטשטשת זכרונות, מראה החלל, הקווים והפינות המוכרים כל כך מציף רגשות. סגירת המעגל הזו הכרחית כדי שנוכל להתנתק, כדי שנהיה חייבים לארוז ולזרוק ולנקות ולהמשיך הלאה, קלים יותר, זוכרים אך משוחררים מכבלי העבר. כדי שנוכל שוב לחבק.
י
