367

בתעלול הסחת דעת מתוחכם בנוסח "תסתכל, ציפור" חלף ה-23 בנובמבר על פני לוח השנה שלי בדיוק כשהבטתי לכיוון השני. לפני שנה בדיוק, בבוקר ה23 בנובמבר 2006, נחתה טיסת אל-על במומבאיי ופרקה מתוכה את גלי שותפתי האהובה ואותי, וגם את יונית ויוני וחברים נוספים אשר דרכם הוצלבה עם דרכי ברחבי תת היבשת הקסומה. מראות משכנות העוני העצומות סביב נמל התעופה של מומבאי הכו בנו - הלומי לילה קצר ונטול שינה - מחלונות המטוס ומן האוטובוס שהוביל אותנו אל טרמינל טיסות הפנים ואל המטוס מפנק של חברת ג'ט, ששימשו מקלט-מרגוע לכמה שעות בחיכה של הודו העשירה, לפני הנחיתה האמיתית בדלהי.

את הלם התרבות שהיינו נתונים בו אפשר להבין רק בדיעבד, בפרספקטיבה של זמן. המונית שזורקת אותנו הישר באמצע הכביש ההודי הסואן, ההליכה בפהארגנג' עם תיקי התרמילאים העמוסים על הגב, ההמולה, הפרות, הלחות, הלכלוך, השתדלנים: בדיוק כפי שסיפרו לנו ("זה שוק הכרמל עם פרות", אמרה לי עדי), ועדיין שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. אין דבר שדומה לחוויה התרבותית, הנפשית והרוחנית שמחכה לתייר בתחנה הראשונה בהודו: הצעדים הראשונים במיין בזאר בדלהי.

ב"יס פליז גסט האוס" חיכו לנו פקיד הקבלה אנאן, שיצא מגדרו כשראה את שמי בדרכון ("יו אר מיי גוד!") ופתח לי את הדלת לרומן מתמשך עם רם וסיטה, ואוהד ששמר לנו חדר. זו היתה תחילתה של מסיבת יומהולדת שנמשכה יותר מחצי שנה, מסע התבגרות של חורף אחד ואביב אחד. הינדוסטאן סיפקה את הנופים המתחלפים והמוטיבים המרכזיים, חברים ושותפים למסע שנאספו בדרך (או שהתגלגלו בה לצידי) היו הדמויות המרכזיות, ומילארד ומאתיים מיליון הודים היו ניצבים בסרט הבוליוודי המרהיב ביותר שצולם אי-פעם: צ'אק דה אינדיאה*, גירסתי.

עובר מהר, הזמן. משקיעה לזריחה לשקיעה, מירח מלא לירח מלא. הזכרונות ממלאים, אבל נסעתי עד הודו כדי ללמוד שכל הסוד הוא מה שכבר ידעתי בעצמי. אין כמו ההווה.

* - עברית: קדימה הודו!
י

לשרוף גשרים, את אומרת

עמיר לב באלפנט, חיפה, 21/11/07

בזמן האחרון יצא לי לבקר קצת בחיפה. אם לומר את האמת, ביקרתי בחיפה בחודשים האחרונים יותר מאשר בכל החיים שלי לפני כן. עיר מוזרה: אם בכל מקום אחר תקפה ההבחנה בין אנשי הרים לאנשי ים, חיפה היא עיר חוף השוכנת על הר. התוצאה הנדמית בעיני היא נייטרליות מוחלטת: בניגוד לקדושה המטורללת של ירושלים או החול המסוגנן והמודע-לעצמו של תל אביב, חיפה היא נימנומוויל של אנשי עמל שהולכים לישון מוקדם; כרך סואן ביום וחיי לילה נטולי סגנון מובחן, למעט ישראליות פשוטה ונוגעת ללב. אפילו יחסי השכנות בין ערבים ליהודים בחיפה הם לא מקור לכותרות ולאקשן. פשוט, חיים.

היא גם יפה באופן מוזר, חיפה, מהמפלסים הבנויים על הכרמל ניתן לראות נוף כחול-ירוק של ים והר, את המפרץ הפרוש לרגליך עם הרומנטיקה שאפשר למצוא בנמל, ואת בתי הזיקוק עם האובך הנפלט מהם ומכסה את ההר-הירוק-תמיד חלקיקים חלקיקים. בשבוע הכי חורפי של הסתיו, בבית קפה קטן על הכרמל, עם ספל שוקו חם או בקבוק לף בראון, אפשר להיות במקום הכי ישראלי שיש ולהרגיש לרגע סוג של חוץ-לארץ.

באלפנט, הפאב הכי מוצלח בקריה הצפונית מבין אלה שביקרתי בהם, יש פוסטר גדול של יוסי אלפנט ז"ל כמו שהיה בלוגוס (ז"ל גם הוא), פסלונים של פילים מעל בקבוקי הויסקי, מערכת סאונד מצויינת (אביב מארק עוקב אחרי מהופעה להופעה!) ולף מהחבית. שנאמר - דיינו. אבל אחרי סדרה של הופעות ישראליות שלא התעלו (על רם אוריון ושלומי שבן כתבתי, על נקמת הטרקטור בהופעה אקוסטית בזאפה עדיין לא) חיכה לנו דובדבן אמיתי על עוגת הקצפת: עמיר לב בא לפצות על העדרותו מהאינדינגב בהופעה משובחת, מטלטלת וחודרנית כמו טיפול שורש.

לפעמים מה שקובע אם חווית ההופעה היא טובה (או לא טובה) הוא מצבו הסובייקטיבי של הפרט בקהל: היכן הוא יושב, מי יושב איתו, מהיכן הוא בא ומה מטריד את נפשו, ועוד כהנה וכהנה משתנים שאינם תלוים באמן עצמו (רוצה לומר - אולי ראיתי הופעות נפלאות, אבל לא הייתי במצב שמאפשר להנות מהן). אך ישנן הופעות שיוצרת חוויה מתקנת אצל הסוביקט, חוויה מרפאת אפילו. גם אם הגעת רצוץ ושבור לב להופעה של עמיר לב, הגיטרה היחודית שלו תפתח לך את הלב ותאפשר למילים שלו להכנס פנימה, המילים המוכרות שמתארות סצנות קטנות, רגעים, מצבים, תמונות; השירים שבונים מחדש את הפרופורציות בנפש ומזכירים מה נכון, מה חשוב, מה ראוי.


י

ורם אוריון גיבור גיטרה

רם אוריון בלבונטין 7, 19 בנובמבר 2007

הצלצולים באזניים מהדהדים, הנזק הפיך, אני מקווה. אל תעמדו קרוב לרמקול בהופעה של רם אוריון אם אתם כבר דודים, או קרובים לזה.

יש סיבות רבות לאהוב את הלבונטין 7, וכמה כמהן רם העלה בין השירים בהופעה: “אני מגיע לכאן באופניים,” הוא אמר, “ולא מוצא חניה". בין החידודים היתה מוזיקה טובה ושירים בינוניים, מנת רעש איכותית הישר לאזניים (דפנה קינן העוגיה נותנת עבודה יפה, לצידה תמר זיו העוגיה עם סקסופון שהשתלב כרקע לדיסטורשן, ועל הקצב ספי אפרתי וחגי שלזינגר, שזו לו ההופעה האחרונה עם רם אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת. היו דברי פרידה מרגשים). הלהקה נראית כמו חבורה של תיכוניסטים אבל נשמעת טוב, לפחות כל זמן שהאזניים עדיין מתפקדות.

אבל לא רק מוזיקה היתה בלבונטין 7, היה גם עשן. בכלל לא נעים לי לשחק את הפולניה המנג'סת אבל אין לי ברירה אלא להתלונן קצת. הלבונטין 7 היה אחד המקומות הראשונים בת"א שהכריז על חלל ההופעות שלו במרתף כנקי מעישון, והשאיר למכורים בונוס שמן: הבאר בקומה העליונה נשאר איזור עישון, שם הם יכולים לשבת על כוס בירה וסיגריה ולהתלונן על כל הפאבים האחרים בת"א בהם נאלץ חובב הסיגריות לצאת החוצה כדי להשביע את ריאותיו. זה פשוט לא הוגן מצידן של שלוש הבנות שעישנו במהלך ההופעה: מילא לשים ז' אחד גדול על החוק, אני לא חובב כזה גדול של חוקים, אבל לצפצף על שאר הקהל, מעשנים ולא מעשנים כאחד, זה די מעצבן.

אז התעצבנתי. לראשונה מזה זמן רב מצאתי את עצמי מוטרד, מחומם, עצבני ממש. מה אכפת לך, אמרתי לעצמי, פעם היית יוצא וסופג את כל העשן המסריח הזה בלי להתלונן, ורק מתבאס בבית מהריח שדבק בבגדים, בשיער, בעור... אז מה השתנה עכשיו? אני נוטה לחשוב שזה לא החוק, אלא ההתמרדות של המעשנים נגדו. המאבק הנחוש שלהם להרעיל את האוויר במקומות בהם גם אני רוצה לבלות – ומצידם שאני לא אהיה שם, שאלך לאיזה בית קפה לחננות, העיקר שיוכלו לדבוק בהרגלים המשובחים שלהם.

ואני אומר, אם מותר לעשות דברים מסריחים בהופעות, אז עד הסוף. מותר לאכול לאפות עם המון עמבה, מותר להשליך לכל עבר ביצים סרוחות, מותר לא לשים דאודורנט ולרקוד בלי חולצה, ומי שצריך לעשות את צרכיו – לא צריך להפסיד אף שיר בשביל זה. ואם מבקשים מכם בנימוס לצאת לשירותים ולעשות את זה שם, פשוט זוזו מעט הצידה.
י

אהבה באוויר

האהבה באוויר, לכל מקום שאליו אביט
האהבה באוויר, כל מראה וכל צליל

ואני לא יודע אם אני משתטה
לא יודע אם אני מתחכם
אבל אני חייב להאמין בה
והיא שם כשאני מביט לתוך עינייך

האהבה באוויר, בלחישת העצים
האהבה באוויר, בברקים שעל הים

ואני לא יודע אם אני רק חולם
לא יודע אם אני שפוי
אבל אני חייב להאמין בה
והיא שם כשאני מביט לתוך עינייך

האהבה באוויר, בזריחת השמש
האהבה באוויר והיום כמעט נגמר
ואולי את רק אשליה
לא יודע אם זאת האמת

אבל אני חייב להאמין בך
ואת שם כשאני מושיט את ידי

האהבה באוויר...

עברו שש-עשרה שנים מאז סוף הלימודים ביסודי, ובהתחשב בגילנו זה נראה שאנחנו יחד כבר נצח. וזה מרגש לחגוג יחד במסיבות כמו זו, המסיבות של חיינו, קווי חיים נושקים הביאו אותנו לכאן, רוקדים אל תוך הלילה, מחייכים, צוחקים, שיכורים, אוהבים את החברים שסביבנו, העבר לא חשוב עכשיו ולא משנה מי היינו אלא מי אנחנו היום, הלילה.

ונעים לדעת שיש חברים שהם חלק מסרט חייך בטווח הארוך, רחוקים ככל שיהיו ביומיום הם שם בנוף הפראי של השמחות והעצב שלנו, של רגעי שיא סמליים עטופים בצלופן, דמויות אהובות שנצרבו בנו בתקופה המעצבת ההיא וממשיכות איתנו אי-שם בירכתי הזכרון עד לפגישה הבאה על רחבת הריקודים.

והלילה שמחה גדולה, רק שמחה טהורה שמעוררת בנו אהבה גדולה לשני חברים שהחליטו להצהיר בפני מאות מוזמנים (ואלוהים אחד) שהם מקבלים את הגורל ובוחרים זה בזו, להיות יחד. האהבה באוויר.
י

עוקד והנעקד והמזבח

שתים עשרה שנים בדיוק אחרי שלא עצר ולא היסס ולא ריחם, הניף את המאכלת וקטל את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, עוקד הרוצח את בנו האומלל למזבח ההיסטוריה, ובנוסף לנסיבות מטיל עליו שם רווי משמעות מצמררת. שמו של ינון אליה שלום עמיר נלקח מהפיוט "עת שערי רצון" מאת ר' יהודה בן שמואל עבאס המושר בקרב עדות המזרח בראש השנה, והמתאר את עקדת יצחק. זהו הבית האחרון בפיוט:

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה

זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה

וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה

וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הבחירה בשם ינון אליה היא צעקה משיחית הנשמעת מבעד לחומות המאובטחות של כלא רימונים ומהדהדת על גבעות השומרון בלבותיהם של אלו המבינים את משמעותה הסהרורית.

השם שלום, אגב, הוא על שם אבי-סבו של הילד, ולא קריצה לשמאל. הרוצח לא משחק משחקים, הוא מנצל את הזכויות שאנחנו מרצוננו הטוב בחרנו לתת לו על מנת להמשיך ולהפיץ ברבים את אמונתו השטנית. בליבו אין אף לא טיפת חרטה, אלא גאווה גדולה על שבמעשהו "גאל והושיע את עם ישראל" - לתפיסתו המעותת.

הנבלה שרצח את יצחק רבין ז"ל אינו אסיר שיקומי, ולא יחזור למוטב. אין סיבה שיקבל חנינה, אין סיבה שעונשו יוקל, ואין סיבה שכל זכויותיו יכובדו: בדיוק כפי שנשללה ממנו הזכות לחופש תנועה, לחופש עיסוק וכדומה, כך לא היתה סיבה לאפשר לו להתחתן ולהוליד ילד אומלל, קהה שיניים. הדברים צריכים להאמר בצורה הברורה ביותר; רק לחץ ציבורי מאסיבי של הרוב הדומם ימנע את הצלחת הקמפיין הימני-קיצוני הקורא להקלות בעונשו ולשחרורו של רוצח רוה"מ.

***
עדכון 6/11: ראו את זה לדוגמא.
י

violently delicate on thursday