בתעלול הסחת דעת מתוחכם בנוסח "תסתכל, ציפור" חלף ה-23 בנובמבר על פני לוח השנה שלי בדיוק כשהבטתי לכיוון השני. לפני שנה בדיוק, בבוקר ה23 בנובמבר 2006, נחתה טיסת אל-על במומבאיי ופרקה מתוכה את גלי שותפתי האהובה ואותי, וגם את יונית ויוני וחברים נוספים אשר דרכם הוצלבה עם דרכי ברחבי תת היבשת הקסומה. מראות משכנות העוני העצומות סביב נמל התעופה של מומבאי הכו בנו - הלומי לילה קצר ונטול שינה - מחלונות המטוס ומן האוטובוס שהוביל אותנו אל טרמינל טיסות הפנים ואל המטוס מפנק של חברת ג'ט, ששימשו מקלט-מרגוע לכמה שעות בחיכה של הודו העשירה, לפני הנחיתה האמיתית בדלהי.
את הלם התרבות שהיינו נתונים בו אפשר להבין רק בדיעבד, בפרספקטיבה של זמן. המונית שזורקת אותנו הישר באמצע הכביש ההודי הסואן, ההליכה בפהארגנג' עם תיקי התרמילאים העמוסים על הגב, ההמולה, הפרות, הלחות, הלכלוך, השתדלנים: בדיוק כפי שסיפרו לנו ("זה שוק הכרמל עם פרות", אמרה לי עדי), ועדיין שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. אין דבר שדומה לחוויה התרבותית, הנפשית והרוחנית שמחכה לתייר בתחנה הראשונה בהודו: הצעדים הראשונים במיין בזאר בדלהי.
ב"יס פליז גסט האוס" חיכו לנו פקיד הקבלה אנאן, שיצא מגדרו כשראה את שמי בדרכון ("יו אר מיי גוד!") ופתח לי את הדלת לרומן מתמשך עם רם וסיטה, ואוהד ששמר לנו חדר. זו היתה תחילתה של מסיבת יומהולדת שנמשכה יותר מחצי שנה, מסע התבגרות של חורף אחד ואביב אחד. הינדוסטאן סיפקה את הנופים המתחלפים והמוטיבים המרכזיים, חברים ושותפים למסע שנאספו בדרך (או שהתגלגלו בה לצידי) היו הדמויות המרכזיות, ומילארד ומאתיים מיליון הודים היו ניצבים בסרט הבוליוודי המרהיב ביותר שצולם אי-פעם: צ'אק דה אינדיאה*, גירסתי.
עובר מהר, הזמן. משקיעה לזריחה לשקיעה, מירח מלא לירח מלא. הזכרונות ממלאים, אבל נסעתי עד הודו כדי ללמוד שכל הסוד הוא מה שכבר ידעתי בעצמי. אין כמו ההווה.
* - עברית: קדימה הודו!
י
את הלם התרבות שהיינו נתונים בו אפשר להבין רק בדיעבד, בפרספקטיבה של זמן. המונית שזורקת אותנו הישר באמצע הכביש ההודי הסואן, ההליכה בפהארגנג' עם תיקי התרמילאים העמוסים על הגב, ההמולה, הפרות, הלחות, הלכלוך, השתדלנים: בדיוק כפי שסיפרו לנו ("זה שוק הכרמל עם פרות", אמרה לי עדי), ועדיין שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. אין דבר שדומה לחוויה התרבותית, הנפשית והרוחנית שמחכה לתייר בתחנה הראשונה בהודו: הצעדים הראשונים במיין בזאר בדלהי.
ב"יס פליז גסט האוס" חיכו לנו פקיד הקבלה אנאן, שיצא מגדרו כשראה את שמי בדרכון ("יו אר מיי גוד!") ופתח לי את הדלת לרומן מתמשך עם רם וסיטה, ואוהד ששמר לנו חדר. זו היתה תחילתה של מסיבת יומהולדת שנמשכה יותר מחצי שנה, מסע התבגרות של חורף אחד ואביב אחד. הינדוסטאן סיפקה את הנופים המתחלפים והמוטיבים המרכזיים, חברים ושותפים למסע שנאספו בדרך (או שהתגלגלו בה לצידי) היו הדמויות המרכזיות, ומילארד ומאתיים מיליון הודים היו ניצבים בסרט הבוליוודי המרהיב ביותר שצולם אי-פעם: צ'אק דה אינדיאה*, גירסתי.
עובר מהר, הזמן. משקיעה לזריחה לשקיעה, מירח מלא לירח מלא. הזכרונות ממלאים, אבל נסעתי עד הודו כדי ללמוד שכל הסוד הוא מה שכבר ידעתי בעצמי. אין כמו ההווה.
* - עברית: קדימה הודו!
י
No comments:
Post a Comment