בצלאל יפה 7

התמונות צולמו בידי תמר

---

במשך שנתיים היו לי מפתחות לבניין היפה ביותר בתל אביב.


בלב תל אביב, בפינת בצלאל יפה ואחד העם, מאחורי שני פיקוסים נישאים, עומד בניין אפור ומוזנח. אם הלכת על אחד העם מכיוון אלנבי ראית אותו מולך, ניצב על הצומת הצרה. מהכניסה לבניין הבורסה, אם הפיקוסים לא הסתירו, אולי יכולת לראות דגלים על המרפסת בקומה השלישית: אולי היה זה דגל אדום, אולי דגל כחול-לבן, לעיתים קרובות היו שם שניהם. למעלה מ-30 שנה עד לשבוע שעבר שכנה בבניין ההנהגה הראשית של השומר הצעיר.

יופיו של הבית טושטש עם השנים, הודות לבעל הבית שנמנע מלשפץ את הנכס כל זמן שתנועת הנוער היתה דייר מוגן בדמי מפתח צנועים. מבחוץ נראה המבנה כאישה מבוגרת שניכר עליה ששברה לבבות בצעירותה, אך בעיני סוד קסמו האמיתי טמון היה בין הקירות, בתמהיל של עשיה חינוכית וחברתית, לוחמנות פוליטית (חולמנות, יפטירו המבקרים הציניים) והורמונים בריאים. עבור אלפי בוגרי השומר הצעיר בישראל, ובפרט אלה מהם שהדריכו בתנועה במסגרת שנת שירות, הכתובת "בצלאל יפה 7” טעונה בזכרונות נעורי ובסמלים מתקופה של תום.


לאורך מעל שישים שנות קיומה בארץ ינקה והונהגה תנועת הנוער בידי הקיבוץ הארצי, ושליחים יפי בלורית ותואר בסנדלים הגיעו ממשקים ברחבי הארץ ל"שליחות": לחנך את הנוער בציון להגשמת ערכי התנועה במקום היחיד בו ניתן להגשימם: בקיבוץ. את המשימה ניהלו מהמטה בלב תל אביב, כשבתקופות מסויימות אף נשכרו דירות לחברי ההנהגה ברחובות הסמוכים.

עבור דורות של קיבוצניקים צעירים וחניכים נלהבים מקינים בפריפריה היתה הנסיעה ל"הנהגה" (כך כונה הבניין) החשיפה לחוויה ולריגושי העיר הגדולה: הנסיעה הקצרה בקו חמש מהתחנה המרכזית לשדרות רוטשילד לוותה לא פעם בבירבורים ברחבי העיר, וארוחת הצהריים כללה תלושים הסתדרותיים למסעדת יוסי השמן, שהתחלפו עם השינויים שעברה העיר בכריך גורמה בסנדוויץ' פאקטורי, לצידם של ברוקרים בחליפות. לעיתים אפילו נדרשה הסתגלות טכנולוגית: ללמוד להוציא כסף מהכספומט, למשל. ברי המזל מבין התמימים שנשארו בבצלאל יפה עד מאוחר זכו לראות בחוץ קוקסינלים אמיתיים מחכים ללקוחות.

יש שיאמרו כי בית ההנהגה היה כנטע זר ברחוב התלאביבי. בעיני היה יחס של דיאלוג מתמיד בין פנים הבית לסביבה בחוץ, גם אם נדמה שהתנהל בשפות שונות. בפנים נרקמו חלומות שלא היו קשורים להתרחשות ברחוב, קצת בדומה לבניין שנותר מוזנח על רקע התחדשות רובע לב העיר. מהמרפסת של מרכז ההדרכה הסתכלו השמוצניקים על העיר בביקורתיות מנוסחת היטב, שלא היתה חפה מרגשות כתיעוב וזלזול, ואחרי הכל, להט אידאולוגי של גיל הנעורים לא יכול להיות משוחרר מאלה. מנגד, במשקפי השמש של יושבי הקנטינה וקפה נואר השתקף מראה החולצות הכחולות כסמל ארכאי לתקופה נשכחת שבה לאנשים היה אכפת אחד מהשני. בתל אביב הפלורליסטית שבה הכל מקובל, גם מצעדי אחד במאי של נערים מחוטטי פצעי בגרות ונערות בחולצות גזורות הם רק עוד פיסה בתצרף הססגוני, ממש כמו המיצג המפלצתי התורן הממומן בידי תאגידים מסחריים בשדרה הסמוכה.

בוגרי התנועה שזכו בה לחוויות מעצבות אינם מסוגלים להתייחס לשומר הצעיר כאל עוד ארגון, עוד מקום עבודה. בבוקר אחד באמצע השבוע חזרתי לביקור אחרון בבנין. הקוד לדלת הכניסה לא שונה, ומעבר לסורגי הברזל בקומה הראשונה נשקפים אלי ציפוי העץ החום על הקירות, הרצפה הצבעונית, מדבקות עם סמלים מוכרים, כתובות על הקיר בכתב ילדותי. הזכרונות מכים במלוא עצמתם. השוה"צ עזב את ההנהגה כמו שישראל נסוגה מדרום לבנון, ובניין הרפאים כמו מחכה לישיבות המדריכים, לדיונים נוקבים בשאלות ערכיות, לשיחות נזיפה בש"שינים סוררים. בקומה השלישית המסדרון לא נעול, ובארגזים אני מוצא תמונות של חניכים שלי בטקס בפולין וספר תווים עתיק לשירי האחד במאי. חדרים אחדים עומדים ריקים. מחוץ לדלת מכה בי הרחוב כמו ביציאה ממנהרת הזמן.

י