שמונה בדצמבר

בנעורי היה התאריך 8 בדצמבר מרגש בעבורי. אני זוכר שבשנה מסויימת - אולי הייתי בכיתה ח', או ז' - לבשתי ג'ינס שחור וחולצת לורד קיטש עם הדפס של הביטלס ותמונתו של ג'ון מוגדלת במרכז לאות אבל, וביליתי את היום יחד עם עוד כמה חברים, צופים בצוללת צהובה וב"אימג'ין", מזדעזעים מתמונת המשקפיים השבורים על המדרכה ב"א דיי אין דה לייף". כשגדלתי קצת והגעתי לראשונה בחיי לניו-יורק, שהיתי שעה ארוכה מתחת לדקוטה בילדינג, יושב על ספסל ב"סטרוברי פילדס", מביט בבניין ובלימוזינות החולפות תחתיו בציר הסנטרל פארק. ג'ון לנון היה המיתוס הגדול הראשון שאימצתי בחיי: המוזיקה, האישיות הכריזמטית, סיפור האהבה המופלא וההזוי שלו ליוקו אונו , שירי השלום במיטה, החברות/שותפות עם פול מקרטני וכמובן סיפור הרצח המאיים והקריאה הבלתי נמנעת ב"התפסן בשדה השיפון" שבאה בעקבותיו.

אני לא טוב בלזכור תאריכים. לא ימי הולדת, לא אירועים היסטוריים, ובוודאי לא אירועים פחותי-חשיבות. גם עכשיו כשאני מנסה להזכר בתאריכים של מועדים חשובים, אני צריך לעשות חישוב או לאמץ את הזיכרון. אבל השמונה בדצמבר הוא תאריך שאני לא שוכח, וגם אם בשנים שחלפו הריטואלים היטשטשו עד מאוד, בכל שנה בתאריך הזה יש לי צביטה קטנה בלב על ג'ון לנון, על השנים החולפות ועל כל הזיכרונות, הטובים והמרים.

הצילום של אנני ליבוביץ', שעותק שלו שנגזר מעיתון היה מודבק בסלוטייפ על דלת חדרו אל אחי

לפני שבועיים ציינתי שנתיים לנסיעה ההיא להודו, טיול שבמהלכו התכתבתי במיילים ארוכים עם ילדה אחת שיום ההולדת שלה חל ב8 בדצמבר, והילדה הזאת הפכה לחברה נהדרת כשחזרתי לארץ. והיום, כמתנת יום הולדת לעצמה, היא נסעה לפאריז לשנתיים ומי יודע מתי תחזור. קניתי לה במתנה ליום ההולדת דיסק של המיתוס הגדול השני של חיי: פולי ג'ין הארווי.
י