השבוע ראשון כאן ונסיעת הרכבת הארוכה שבאה אחריו היו תזכורת מופלאה, מכאיבה, מרגשת, מטלטלת, מעייפת וחזקה לחוויה שלי בהודו. מהרגע הראשון הרגשתי תחושות מוכרות, פגשתי מקומות ופנים שהיו חקוקים עמוק בתוכי, ונדמה שאת המילים שכתבתי בימים האלה כבר כתבתי בעבר, במהלך המסע הקודם. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי נזכר במילים ההן, מבקש לכתוב אותן שוב.
אני מניח שהדברים יהיו מעט שונים עכשיו. אני נוסע לבלות תקופה ממושכת במקום אחד, במחוז אחד, במדינה אחת ומיוחדת בהודו. זה מורגש כבר על הרכבת, הטאמילנאדו אקספרס. עוד על הרציף בדלהי ניתן היה לזהות שרוב הנוסעים על הרכבת הזו הם טאמילים, פניהם השחורות המחייכות מקיפות אותי ונסכות תחושה שאני בכיוון הנכון – דרומה. מי שמדרים, מחכים.
אם עד עכשיו להכל היה ניחוח מוכר, עכשיו צפויים להצטרף אליו טעמים חדשים: לחיות בחווה אקולוגית וטבעונית (סדהנה פורסט), בתוך קהילה בינלאומית (אורוויל, שבעבר כבר כתבתי שעלי לחזור ולהכיר אותה לעומק), במדינה הדרומית, האקזוטית והמסקרנת טאמיל נאדו שהשאירה עלי רושם כה גדול בביקור הקצר הקודם.
הרכבת חוצה את מישורי הדקאן הנרחבים, ואחרי לילה ויום ועוד לילה מתקרבת לצנ'אי ועוצרת לבסוף בתחנת הרכבת המפורסמת שבנו הבריטים בעיר שנקראה אז מדראס. המהאטמה עצמו ירד בתחנה הזו מרכבת שעשתה את אותה הדרך. בוקר חדש מתחיל, הרפתקאה חדשה מתחילה.
No comments:
Post a Comment