כשיצאת לדרך באותו לילה נראתה הילת הירח זורחת מעבר לפסגות, ולמחרת בבוקר האירו קרני שמש ראשונות את הגבעות הירוקות מצידו השני של הנהר. בתי העיירה התנמנמו עדיין, נותנים לרוח העדינה ללטף אותם לפני שיעלה חומו של היום וחומו של הגוף, לפני שתחל מהומת האלוהים לשטוף את הרחוב.
ונדמה שעל שפת הנהר הכל מתנקה, היא שוטפת חטאים ואוספת כאבים ומנקזת פצעים וסוחפת את הטינופת שנצברה בתוכנו פנימה ולוקחת אותה איתה הרחק במורד הזרם. כל הזמן כאן ותמיד גם במקום אחר, ראשה בקרחוני ההרים וזרועותיה חובקות אותך כאן בגבעות וליבה במישורי בנראס שם בוערות המדורות יום וליל על גדותיה ורגליה משכשכות במי האוקיינוס היכן שנמרים בנגלים משחרים לטרף.
זוהי אינטימיות. להשאר קרוב גם כשמנגינת הנדודים פורחת בלב, להתמקד ולהביט עמוק בעיניה. לשמוע בכל לילה את הרעש הלבן של הנהר, את הרוח באמירי העצים, את נשימותיה השקטות. להתפעם בכל בוקר מכל עלה שנד ברוח, מיפי הגבעות וממרקם המים, מכל טיפה המכילה בתוכה יקום שלם, מעורה, מפניה, מריחה, מנוכחותה. לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, להכיר היטב כל פרט, כל נקודת חן, כל אבן על שבילי גדותיה, כל מרצפת ברחוב, עד שהן נחרצות עמוק בתוכך והן חלק ממך; ולהיות מופתע בכל רגע מחדש.
להיות שם. עמוק בתוך המים, בצלילה חופשית אינסופית אל מרחבים לא מוכרים של דממה, בלא זמן, בלא תוויות הגדרות מגבלות מסגרות נתיב או מטרה, בלא צל של חשש; בחופש המוחלט של היות יחד. להתבונן בעולם ולגלות: כל מה שיש בו זו אהבה עד אין קץ.
No comments:
Post a Comment