נואייבה

אגלה לכם סוד, מידע מודיעיני רגיש: בסיני הכל בסדר. הים על רחשיו וגליו, ההרים הקרחים, השמש שחוצה את השמים ונעלמת עם ערב, הצבעים האור והזמן, הדקלים והדיונות, הסלעים והבדווים, כולם עדיין שם. השלווה והרוגע עדיין עוטפים אותך מיד עם הירידה מהמונית, ועם כוס תה מרמריה מתוק הם נספגים בך. אין פלאפון אין שעון אין עיתון אין חדשות, רק רחש גלים בבוקר ורוח נעימה בלילה; אין פקקים, יש ערסל; אין סושי, יש סחלב, יש אורז, יש במיה, יש טחינה, יש סלט, על הכיף-כיפאק.

ואין אף לוחם אל-קעידה מתחת לשיחי ההרדוף, ואין טיפת פחד. ויש, יש ישראלים מפוזרים בין החושות, משפחות צעירות על טפן, והחוף הקטן הופך במהרה לקהילה ימית קטנה ומאושרת, כל אחד בחושתו הוא, הדלתות פתוחות לרווחה, ישנים על מחצלת תחת חופה של כוכבים. ומפגשים נעימים על הכריות במסעדה, יש אורז, יש במיה, יש טחינה, יש ביצות, יש דג אם אתה רוצה, מזמין עכשיו אני הולך קונה בשוק, דג על הכיף-כיפאק.

נכון, אפשר להתיאש מפיתוח היתר, מהלכלוך, מהרס השונית, מרכבי שטח שעוברים מדי פעם על החוף משל היינו באשדוד, מהילדות הבדוויות שמוכרות צמידים בחמש באונד ובמקום להתבגר בשלווה שמציע לנו ביתן הן יכנסו בקרוב להריון ויגדלו ילדות בדוויות משלהן. אבל לא באנו לכאן כדי להתייאש מגן העדן שיהיה כנראה אבוד בעוד כמה שנים. הים הצלול לא מאפשר למחשבות מרות מחיה. הוא רק מזכיר לנו גל אחרי גל את ההווה, את הרגע, כל נשימה, צדף על החוף, אבן, עיניים שחורות בישניות בורקות, בגד ים ועור שזוף, מזרון ים, אפשר לצוף. על הכיף כיפאק.


י