פול מקרטני מת. על פי המסורת, הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966, אז הוחלף בידי כפיל, וכמה רמזים על כך הושתלו בשירי הביטלס ועל עטיפות התקליטים. אני עדיין זוכר את עצמי בסוף היסודי או בתחילת התיכון, מצמיד מראה לעטיפה של סרג'נט פפר (למעשה, היה זה צילום של עטיפת האלבום ששימש ככריכה של ספר מילות השירים של הביטלס; את סרג'נט פפר שמעתי בקסטה מקורית שקיבלתי בהשאלה מאחי) ונדהם מהדיוק הגרפי שבהפיכת ה"הארטס" ל"הוא^מת" כשהחץ מצביע על פול. בראיון משעשע בתוכנית סטרדיי נייט לייב נשאל מקרטני על מותו, וענה: “לא באמת הייתי מת". מומלץ לראות כי זה מצחיק, אבל האמת העצובה היא שפול מקרטני היה מת כאבן קרה בזמן הראיון. אמנם לא בשנת 1966 - את מרבית שיריו היפים כתב לאחר מכן - אבל ניתן לקבוע בפסקנות שפול מקרטני היה החיפושית המתה הראשונה, שהלכה לעולמה עוד ב1970 עם פירוק הלהקה.
בעוד קריירות הסולו של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון היו יצירתיות, שלא לומר מופלאות, וביטאו התפתחות אמנותית, קריירת הסולו של האיש שכתב את "יסטרדיי", “בלקבירד", “אנד איי לאב הר", “לט איט בי" ועוד כמה שירים טובים באמת היתה פשוט עלובה, שלא לומר פטתית, שלא לומר קטסטרופלית, שלא להגרר למילים גסות יותר. מעט מאוד שירים סבירים, הרבה שירים סתמיים לגמרי, וכמה שירים פשוט גרועים. עמוק בתוך המיינסטרים, מוכר את הזכויות על שירי הביטלס למייקל ג'קסון (בנעורי – הסמל המוחלט לכל מה שרע במוזיקת פופ) ואף מבצע איתו שיר! האיש המוזר ששר את "טוקינג אבאוט פריייייידום" במחצית של הסופרבול ב2002, זה לא פול מקרטני מהביטלס. לא יכול להיות.
פירוק הביטלס ומערכת היחסים העכורה ששררה בין ג'ון וג'ורג' לפול השפיעה עלי עוד בתור נער מתבגר, וברור באיזה צד הייתי אני בסיפור הגירושים העצוב הזה. השיחה שבה ג'ורג' המתוסכל אומר לג'ון שהוא מעדיף ללכת לנגנן עם קלפטון מאשר עם מקרטני, וההתקפה המזלזלת של ג'ון על פול כשהאחרון מתנגד להכללת "רבולושן 9” באלבום הלבן בגלל שהקטע אינו משתלב עם השירים האחרים (“איזה שירים?! אובלדי אובלדה?!”) זכורים לי עד היום, ומדובר על סרט (עלילתי, עם שחקנים) שהוקרן בערוץ 1 כשהייתי בכיתה ח' בערך. וגם אם מנתקים את ההקשרים הפסיכולוגיים-רגשיים, מוזיקלית אני בצד של לנון והריסון, תמיד הייתי, תמיד אהיה.
בימים האחרונים – ובעיקר מאז השתכנעתי לקנות כרטיס (במחיר שערורייתי) וללכת להופעה בפארק הירקון – נכנסתי לתהליך של נסיון להשלמה עם פול. לביטלס על כל שיריהם וכל ההיסטוריה שלהם יש קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי זה בגלל ששמענו אותם שוב ושוב בריפיט בתקופה מעצבת בחיינו, אבל מה משנה הסיבה? גם הגרוע בתקליטיהם ("וויז' ד'ה ביטלס", אלבומם השני משנת 1963, למקרה שתהיתם) עדיף בעיני על רוב המוזיקה האחרת שיש בעולם, בזכות אותו קסם. מקרטני היה שותף ותורם נכבד לקסם הזה, ולמרות שמאז ומעולם היתה הפרזה בחשיבות תרומתו אין להתעלם מקיומה. כל זמן שהיה נתון להשפעתם היצירתית של הגאונים האחרים מסביב (ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין) הוא הצליח להוציא מעצמו שיאים אמיתיים. היה לי ברור מראש שרגעי הקסם בהופעה יהיו ספורים, אך לו למען הסיכוי שיהיו אחד או שניים כאלה, החלטתי לסגור מעגל וללכת להודות לפול על המוזיקה שנתן לעולם לפני שמת.
למרות אכזבות בעבר מהופעות בפארק, הפעם יש תמורה לאגרה: העשירים יושבים על טריבונות הרחק מאחור, ואנחנו נדחקים קדימה, נעמדים בצפיפות קצת אחרי השורות הראשונות. כשהקוסם לשעבר עולה לבמה הלב שלי ממריא לרגע קל, ונוחת מיד עם השמע הצלילים הראשונים של "הלו, גודביי". מקרטני לא צריך להקת חימום – הוא עולה ומחמם את הקהל בעצמו במשך 10 שירים, שלושה מתוכם ביצועים לשירי הביטלס והשאר שירים גרועים, גרועים, גרועים מקריירת הסולו שלו. כשהוא עוזב את הבס ועולה לפסנתר ואומר בעברית (מושקעת! – אך פעם לא שמעתי אמן זר שלמד כל כך הרבה מילים בעברית כדי להגיד בהופעה) “זה בשביל לינדה" אני שוב מתרגש לרגע, אבל נרגע מיד. "מיי לאב" זה שיר באמת קיטשי ברמות בלתי נסבלות, והביצוע מת כמו לינדה בעצמה, מנוחתה עדן. ההופעה מתחילה באמת רק מיד לאחר מכן, עם ההכרזה "זה בשביל ג'ורג'” והביצוע ל"סמת'ינג", שמצליח לרגש. גם כי זה שיר טוב באמת, וגם בגלל מצגת תמונות מרגשות בשחור-לבן עם פניו היפים של ג'ורג' הריסון. תמונות של חברים מתים מתחלפות על מסך הענק מאחור. הביצוע ל"א דיי אין דה לייף" הוא כמובן "בשביל ג'ון", בחירה טובה בשיר שמדגים עד כמה רחוק מקרטני מלנון ביכולת כתיבת השירים שלו. מה זה משנה עכשיו כששניהם מתים.
מכאן והלאה כמעט כל השירים הם מתקופת הביטלס (למעט "ליב אנד לט דיי”, באמת אחד השירים המעפנים אי-פעם, שמלווה בפירוטכניקה מרשימה), אבל פול מנהיג פה להקת קאברים ובחלק מהמקרים ("לט איט בי" בולט) פשוט שוחט את השירים שכתב כשעוד היה חי. מה שמרומם את רוחי כל הזמן הוא הקהל. זו הרי לא סתם הופעה, זה מעבר לאירוע שירה בציבור, עבור עשרות אלפי האנשים שמקיפים אותי זהו אירוע היסטורי ומרגש מאין כמותו, האנרגיה הטובה שלהם עוטפת גם אותי, מאפשרת לי להצטרף בשקט לשירת "נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה... היי ג'וד". ואני עומד שם, מוחא כפיים, וומוצף זכרונות של עצמי יושב בסלון ליד המערכת של אחי הגדול, שומע את היי ג'וד בתקליט; או נוסע איתו לתל אביב למרתון וידאו של הביטלס בקולנוע אלנבי, ורואה איתו שם את כל סרטי הביטלס באורך מלא וקליפים לכל השירים, כולל זה של היי ג'וד, ויש לי דמעות בעיניים.
ֿפול מקרטני מצליח לחזור מהקבר שלו לכמה רגעים מרגשים (ב"איי'ב גט א פילינג" וב"בלקבירד"), ומהנים (“אול מיי לאבינג", “בק טו ד'ה יו.אס.אס.אר", “גט בק"), מעניק לנו עוד רגעים אחדים של נחת בשיר הפרידה של סרג'נט פפר וב"ד'ה אנד". אני חוזר הביתה, בדרך מתנגן באוטו "פלסטיק אונו בנד" של לנון. תודה על הביקור ההיסטורי, תודה על השירים הנפלאים, תודה שהזכרת לי. נוח בשלום על משכבך.
י
בעוד קריירות הסולו של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון היו יצירתיות, שלא לומר מופלאות, וביטאו התפתחות אמנותית, קריירת הסולו של האיש שכתב את "יסטרדיי", “בלקבירד", “אנד איי לאב הר", “לט איט בי" ועוד כמה שירים טובים באמת היתה פשוט עלובה, שלא לומר פטתית, שלא לומר קטסטרופלית, שלא להגרר למילים גסות יותר. מעט מאוד שירים סבירים, הרבה שירים סתמיים לגמרי, וכמה שירים פשוט גרועים. עמוק בתוך המיינסטרים, מוכר את הזכויות על שירי הביטלס למייקל ג'קסון (בנעורי – הסמל המוחלט לכל מה שרע במוזיקת פופ) ואף מבצע איתו שיר! האיש המוזר ששר את "טוקינג אבאוט פריייייידום" במחצית של הסופרבול ב2002, זה לא פול מקרטני מהביטלס. לא יכול להיות.
פירוק הביטלס ומערכת היחסים העכורה ששררה בין ג'ון וג'ורג' לפול השפיעה עלי עוד בתור נער מתבגר, וברור באיזה צד הייתי אני בסיפור הגירושים העצוב הזה. השיחה שבה ג'ורג' המתוסכל אומר לג'ון שהוא מעדיף ללכת לנגנן עם קלפטון מאשר עם מקרטני, וההתקפה המזלזלת של ג'ון על פול כשהאחרון מתנגד להכללת "רבולושן 9” באלבום הלבן בגלל שהקטע אינו משתלב עם השירים האחרים (“איזה שירים?! אובלדי אובלדה?!”) זכורים לי עד היום, ומדובר על סרט (עלילתי, עם שחקנים) שהוקרן בערוץ 1 כשהייתי בכיתה ח' בערך. וגם אם מנתקים את ההקשרים הפסיכולוגיים-רגשיים, מוזיקלית אני בצד של לנון והריסון, תמיד הייתי, תמיד אהיה.
בימים האחרונים – ובעיקר מאז השתכנעתי לקנות כרטיס (במחיר שערורייתי) וללכת להופעה בפארק הירקון – נכנסתי לתהליך של נסיון להשלמה עם פול. לביטלס על כל שיריהם וכל ההיסטוריה שלהם יש קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי זה בגלל ששמענו אותם שוב ושוב בריפיט בתקופה מעצבת בחיינו, אבל מה משנה הסיבה? גם הגרוע בתקליטיהם ("וויז' ד'ה ביטלס", אלבומם השני משנת 1963, למקרה שתהיתם) עדיף בעיני על רוב המוזיקה האחרת שיש בעולם, בזכות אותו קסם. מקרטני היה שותף ותורם נכבד לקסם הזה, ולמרות שמאז ומעולם היתה הפרזה בחשיבות תרומתו אין להתעלם מקיומה. כל זמן שהיה נתון להשפעתם היצירתית של הגאונים האחרים מסביב (ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין) הוא הצליח להוציא מעצמו שיאים אמיתיים. היה לי ברור מראש שרגעי הקסם בהופעה יהיו ספורים, אך לו למען הסיכוי שיהיו אחד או שניים כאלה, החלטתי לסגור מעגל וללכת להודות לפול על המוזיקה שנתן לעולם לפני שמת.
למרות אכזבות בעבר מהופעות בפארק, הפעם יש תמורה לאגרה: העשירים יושבים על טריבונות הרחק מאחור, ואנחנו נדחקים קדימה, נעמדים בצפיפות קצת אחרי השורות הראשונות. כשהקוסם לשעבר עולה לבמה הלב שלי ממריא לרגע קל, ונוחת מיד עם השמע הצלילים הראשונים של "הלו, גודביי". מקרטני לא צריך להקת חימום – הוא עולה ומחמם את הקהל בעצמו במשך 10 שירים, שלושה מתוכם ביצועים לשירי הביטלס והשאר שירים גרועים, גרועים, גרועים מקריירת הסולו שלו. כשהוא עוזב את הבס ועולה לפסנתר ואומר בעברית (מושקעת! – אך פעם לא שמעתי אמן זר שלמד כל כך הרבה מילים בעברית כדי להגיד בהופעה) “זה בשביל לינדה" אני שוב מתרגש לרגע, אבל נרגע מיד. "מיי לאב" זה שיר באמת קיטשי ברמות בלתי נסבלות, והביצוע מת כמו לינדה בעצמה, מנוחתה עדן. ההופעה מתחילה באמת רק מיד לאחר מכן, עם ההכרזה "זה בשביל ג'ורג'” והביצוע ל"סמת'ינג", שמצליח לרגש. גם כי זה שיר טוב באמת, וגם בגלל מצגת תמונות מרגשות בשחור-לבן עם פניו היפים של ג'ורג' הריסון. תמונות של חברים מתים מתחלפות על מסך הענק מאחור. הביצוע ל"א דיי אין דה לייף" הוא כמובן "בשביל ג'ון", בחירה טובה בשיר שמדגים עד כמה רחוק מקרטני מלנון ביכולת כתיבת השירים שלו. מה זה משנה עכשיו כששניהם מתים.
מכאן והלאה כמעט כל השירים הם מתקופת הביטלס (למעט "ליב אנד לט דיי”, באמת אחד השירים המעפנים אי-פעם, שמלווה בפירוטכניקה מרשימה), אבל פול מנהיג פה להקת קאברים ובחלק מהמקרים ("לט איט בי" בולט) פשוט שוחט את השירים שכתב כשעוד היה חי. מה שמרומם את רוחי כל הזמן הוא הקהל. זו הרי לא סתם הופעה, זה מעבר לאירוע שירה בציבור, עבור עשרות אלפי האנשים שמקיפים אותי זהו אירוע היסטורי ומרגש מאין כמותו, האנרגיה הטובה שלהם עוטפת גם אותי, מאפשרת לי להצטרף בשקט לשירת "נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה... היי ג'וד". ואני עומד שם, מוחא כפיים, וומוצף זכרונות של עצמי יושב בסלון ליד המערכת של אחי הגדול, שומע את היי ג'וד בתקליט; או נוסע איתו לתל אביב למרתון וידאו של הביטלס בקולנוע אלנבי, ורואה איתו שם את כל סרטי הביטלס באורך מלא וקליפים לכל השירים, כולל זה של היי ג'וד, ויש לי דמעות בעיניים.
ֿפול מקרטני מצליח לחזור מהקבר שלו לכמה רגעים מרגשים (ב"איי'ב גט א פילינג" וב"בלקבירד"), ומהנים (“אול מיי לאבינג", “בק טו ד'ה יו.אס.אס.אר", “גט בק"), מעניק לנו עוד רגעים אחדים של נחת בשיר הפרידה של סרג'נט פפר וב"ד'ה אנד". אני חוזר הביתה, בדרך מתנגן באוטו "פלסטיק אונו בנד" של לנון. תודה על הביקור ההיסטורי, תודה על השירים הנפלאים, תודה שהזכרת לי. נוח בשלום על משכבך.
י
5 comments:
"and here's another clue to you all - the walrus was Paul"
בוקר טוב, לא באמת חשבת שאני אשאיר רשימה כזו ללא תגובה נכון? קראתי את מה שכתבת אתמול, ולרגע כמעט השתכנעתי - סה"כ ניסחת פה תזה יפה מאוד. אבל משהו באיזור הבטן לא הסכים איתך, אז הלכתי לישון על זה, ונראה לי שמצאתי כמה מחשבות שמנגד.
קשה לי להסכים עם הטענה שהגאונים מסביב – ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין הם אלה שמשכו את פול לשיאים. ג'ורג' "הילד", שהיה בזמן הקלטת "פליז פליז מי" בן משהו כמו 19, למעשה גדל ככותב שירים עם הביטלס. ג'ון ופול, שגדולים מג'ורג' בכמה שנים, כבר היו בשנים הראשונות של הביטלס צמד כותבים חזק, שהוציא יחד ולחוד משהו כמו 20 שירים ראויים בשנה. לקח לג'ורג' זמן להשתוות ליכולת הכתיבה שלהם, ורק באיזור שישים ושמונה-תשע – גם לקצב הכתיבה. ואם נכנס לרגע לתוך הקופסא הלא כ"כ שחורה של לנון/מקרטני, נראה לי שתקופה ארוכה מה שהזין אותה הייתה קינאת יוצרים בריאה, שדחפה את שניהם לכתוב יצירות מופת אחת אחרי השנייה. ראיתי פעם ראיון עם אחד מהם (נדמה לי פול), שמספר על התחרות הפנימית עם כל סינגל שיצא – של מי השיר היותר טוב, ועל הסיטואציה יוצאת הדופן שבה ג'ון הסכים (במחווה לא אופיינית) להודות ששיר של פול היה יותר טוב מהמקביל שלו באיזה סינגל (משום מה נדמה לי שזה here there and everywhere, למרות שאני כבר לא בטוח אם הוא יצא בכלל בסינגל).
ועוד משהו לגבי הכתיבה – יש לי בעייה עם הטענה שהקריירה של פול אחרי הביטלס הייתה מבישה, לעומת קריירות "מזהירות" של ג'ון וג'ורג'. אם נעבור רגע תקליט תקליט (זה הופך להיות מנהג אצלנו לאחרונה), נראה שג'ון הוציא הרבה שיט אחרי הביטלס. תכלס – חוץ מאימג'ן ודאבל פאנטסי שהם שניהם יצירות מדהימות, שאר התקליטים שלו היו עמוסים בעיקר בשירים חלשים עד מביכים, וזה עוד לפני שמכניסים למשוואה את היציאות של יוקו. ובאשר לג'ורג' – הוא לא הצליח להגביר את קצב הכתיבה שלו אחרי הביטלס, לא כל שכן לייצר אלבומים גדולים באמת אחרי הוצאת "אול ת'ינגס מאסט פאס" ואת זה אני אומר למרות שיש לי סימפטיה מיוחדת ל"קלאוד ניין" שלו (זה נשמע כמו גרמנית כשכותבים את זה ככה...).
הביטלס היו חיבור חד פעמי של אנשים שונים מאוד. מבחינה מסוימת (ואני לא מאמין שאני באמת מנסח את זה ככה) אפשר להגיד שהביטלס היו "להקת הבנים" הראשונה, כשכל אחד לוקח משבצת משלו – ג'ון הוא ה"מגניב/מרדן", פול "רומנטיקן", ג'ורג' "ביישן" ורינגו "חמוד". או משהו בסגנון הזה. החלוקה הזו גם יצרה תופעה שכל אחד בקהל הגדול של הביטלס מצא לעצמו מהר מאוד "איזה ביטל הוא". אני לדוגמא, "הייתי" תמיד ג'ון (כנראה שאני מהמגניבים...). חובבי המיינסטרים היו פול, ללא ספק, והוא סיפק להם יפה את הסחורה. לי החלוקה הברורה הזו גרמה מאז ומתמיד להתייחס אליהם באופן שונה, ולצפות מהם לדברים אחרים. אהבתי את פול בגלל שורות הבס המדהימות שלו, והשירים העגולים והמושלמים, ובטח שלא בגלל הפרצופים "החמודים" שהצליחו לעלות לי על העצבים עוד בסרטים המוקדמים שלהם.
מבחינתי הביטלס זו תופעה קלאסית של שלם שגדול מחלקיו. משהו שם התחבר טוב למרות ואולי בגלל כל הניגודים האלה. אחרי הפירוק, ג'ון מצא את עצמו שר על ג'ון סינקלייר ועם אלטון ג'ון, פול נזרק למחוזות הקיטש שלו (למרות שאולי אני עושה פה עוול לתקופת wings שלו – פשוט אף פעם לא התחברתי אליהם), רינגו הצליח להפוך להיות המתופף הכי משעמם בעולם, תופעה שאני לא יודע להסביר אותה לעומת התיפוף היצירתי שלו בתקופת הביטלס, וג'ורג' – טוב, הוא נשאר ג'ורג'. אבל כל זמן שהם עבדו יחד, משהו במינונים בכתיבה היה נכון, שלא לדבר על החיבור שלהם אחד לשני כנגנים נטו. עזוב רגע את השירים – אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את החדשנות המוזיקלית של הביטלס אח"כ, או ליצור סאונד חכם ומגובש כל כך אחרי הפירוק.
בגלל זה גם לא התאכזבתי מההופעה, ולהיפך. לא ציפיתי לפגוש שם את ג'ון או את ג'ורג'. לצערי זה משהו שאני כבר לא אוכל להוסיף לרפרטואר ההופעות שלי. אבל קיבלתי את פול. פול מהביטלס. מלך הקיטש והשלייקס, במלוא הדרו. רץ בין הפסנתר והגיטרה, שר בקול של בן 30, מנסה להתחבב על הקהל עם כמות מוגזמת של משפטים בעברית, כי זה פול – תמיד רוצה שיאהבו אותו. גם בנות ה-16 וגם האימהות שלהם. לא ציפיתי שהוא ייתן פרשנות חדשה ליסטרדיי (ואני גם די בטוח שזה טוב מאוד שהוא אפילו לא התיימר לעשות את זה), רציתי לשמוע אותו שר את השיר ולהיזרק אחורה במכונת הזמן הכי נעימה שאני מכיר – ישר אל הילדות שלי. נראה לי שזה מה שרוב הקהל חיפש, וקיבל בהופעה.
שבת שלום
רני
ואני גם מסכים איתך, כמובן, למרות שאני חושב שבהיות מוזיקאי בלהקה יש יותר מאשר עצם תהליך כתיבת השירים, ולמעט הקביעה שרק אימאג'ין ודאבל פאנטזי הם תקליטים טובים של ג'ון. וולס אנד ברידג'ס ופלסטיק אונו בנד הם אלבומים מהמעולים שיש, וגם הדברים היותר חלשים שלו הם לכל הפחות מעניינים.
גם אני לא התאכזבתי מההופעה - היא היתה בדיוק מה שחשבתי שהיא תהיה, כמו שתיארת יפה בפיסקה האחרונה.
ודבר אחרון - גם אני לא ציפיתי שיתן פרשנות חדשה לשירים, למרות שאולי היה נחמד אם הוא היה עושה את זה לאחד מהם. בעצם, הוא עשה זאת בהתחלה של סמת'ינג... כן קיוויתי לקצת שאר רוח, קצת נשמה, ואלה כאמור לא היו על הבמה רוב הזמן, אלא בקהל.
תעיף מבט כאן ותגיד אם יש שאר רוח
http://www.youtube.com/watch?v=ONXp-vpE9eU
וזה ממש בתקופה שהשיר נכתב, אחד השירים היותר אישיים שלו
זה פול - מכל השירים של הביטלס, אני מצליח לשמוע אותו מכניס רגש רק בשתי שורות בבית האחרון של
you won't see me
חוץ מזה - הבנאדם פשוט שר יפה. שאר רוח זה ג'ון וג'ורג'. פול לא היה שם אף פעם לדעתי
קשה להשאר אדישים להכרזות כאלו אחרי מופע כזה סוחף.
ואת האמת אני ממש לא השתכנעתי. אבל גם בגיל יותר צעיר לא השתכנעתי, וכן אולי עכשיו אני כבר לא זוכרת את כל הטריקים לגבי קונספירציית המוות אבל זוכרת דבר אחר שהאוזן לעולם לא משקרת. תקשיב היטב לצלילים ולקולות ותראה שהקול הוא אותו פול. מעבר לזה אני בכלל לא מתכוונת להכנס להמשך ויכוח על מה שכתבת כאן.
רני ענה לך יפה שהקריירה של פול לקחה אותו לכיוונים אחרים משל ג'ון ומהאחרים. תביט מולך ותראה פול הוא היחידי שנשאר לנו וששר. אתה יכול לא להיות מרוצה אבל הוא היחידי שהנוכחות שלו על הבמה ממשיכה להתקיים בימינו אנו. וזכינו, כן זכינו לראות את האגדה הזו שאין לנו מושג עד מתי תמשיך ולהופיע. וזו זכות זו לא חובה להיות במופע. אז אם לא מתאים לך - הייתי אומרת מראש תוותר...
הייתה הנאה צרופה וזו רק בעייה של הקהל הישראלי שהוא לא מכיר את השירים היותר חדשים. לפול בוודאי זה לא הפריע. ההשקעה שלו לגבי הקהל הייתה אדירה וזה מה שחשוב. קיבלנו שואו מן אמיתי!
Post a Comment