כרטיס
הַרְפּוּ וּדְעוּ, כִּי-אָנֹכִי אֱלֹהִים; אָרוּם בַּגּוֹיִם, אָרוּם בָּאָרֶץ.
(תהילים מ"ו י"א)
כשהכרטיסים להופעה נחטפו בתוך שעות ספורות, וכשהספסרים התחילו להציע כרטיסים למקומות עלובים במחירים מטורפים והצליחו למצוא קונים, או אז ידעתי שעלי לוותר על ההופעה של לאונרד כהן בישראל. לשחרר, להרים ידיים, לשכוח מכל הסיפור. כנראה שאני לא צריך להיות בהופעה הזו, חשבתי לעצמי. והנה בימים האחרונים פתאום פרחו להם כרטיסים באוויר: בהתחלה באלף מאתיים שקלים על הדשא, ושלשום כבר הגיע מייל של מישהי שחברתה חולה והיא מוכרת את הכרטיס שלה במחיר עלות.
ההתרגשות היתה רבה למשך זמן קצר, עד שהבשורה הגיעה: בזמן שהתמהמתי הכרטיס נמכר כבר למישהו אחר. כנראה שאני לא צריך להיות בהופעה הזו, חשבתי בעת שהתנערתי מכבלי האכזבה המחודשת. הפעם, תחושת השחרור והוויתור היתה מלאה, אולי כמו זו שחווה ג'יקאן בשבתו במנזר הבודהיסטי הקטן בהר בולדי בקליפורניה.
ואחרי שהרפתי מההופעה הזו, בסך הכל הופעה, הגיעה הישועה לבסוף בדמותן של שתי אחיות, או מלאכיות, שהולכות הערב לחתונה ונאלצות בצער לוותר על הכרטיסים שלהן, אותם הן מוכרות במחיר עלות מוזל במיוחד. מזל שיש פייסבוק. איך עוד יכולתי לדעת זאת? אז הרפתי ושחררתי והתפללתי קצת והתקשרתי אליהן. והנה, בבוקר המופע הכרטיסים בידי, המקומות טובים מאוד, הכל מסתדר. בעוד כמה שעות נמלא את אצטדיון רמת-גן, ונקווה לקסם, ולמחוות פרידה מרגשת מהאיש הזה, כהן.
יIt's like our visit to the moon or to that other star
I guess you go for nothing if you really want to go that far
מופע
לְכוּ-חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת יְהוָה--
(תהילים מ"ו ט')
לא סתם בחר הכהן הגדול שתהיה בישראל הופעה אחת בלבד, וסירב לאפשרות לערוך הופעה נוספת. זו היתה חוויה חד פעמית.
שלושה ימים אחרי שמלאו לו שבעים וחמש שנים, לאונרד כהן מתגלה מחדש ברמת גן כמוזיקאי, כזמר, כפרפורמר. המרחק הרב מהבמה לא עמעם את עצמת הפגישה שהיתה מוארת ועשירה כל כך. התקליטים הישנים, השרוטים, עם ההקלטות משנות השבעים קיבלו חיים חדשים בעיבוד ובביצוע של להקת הנגנים המופלאה ושל הקשיש בעל הקול הצלול והחודר. המופע היה מקצועי, מלוטש, החל מהסאונד והתאורה ועד למחוות של זמרות הליווי, ובכל זאת נשמרה בו תחושה עמוקה של אותנטיות וחיות. כוכב הערב, לקול תשואות הקהל הגדול ביותר שפקד אי-פעם הופעה שלו (כך קראתי), מסרב לשיני הזמן ויורד מהבמה בצעדי מחול קלילים.
מעבר למוזיקה, כהן נכנס בטבעיות לנעלי הכהן הגדול - כינוי שדבק בו בארץ הקודש בחודשים האחרונים. לרגעים, הפך האצטדיון העצום למרחב אינטימי ממש, כנס התעוררות לימים הנוראים בו אלפי נפשות שותפות לקסם. אצטדיון רמת גן, המתקן האפור, הכעור, אשר בימים כתיקונם משמש היכל להפסדים וכשלונות של נבחרת ישראל בכדורגל כינס אל תוכו אלפי מפסידנים יפיפיים ששרו יחד בדבקות, הזילו דמעה יחד, התמכרו יחד לקצב הרך ולצליל העדין של להקת הנגנים המכושפת שעמדה על הבמה. כולנו נכנענו לדמותו של האיש הצנום, אפור השיער ועז המבע שניצב במרכז הבמה הגדולה כל כך עד שקשה היה לראותו אפילו על מסכי הוידאו, אבל נוכחותו ומילותיו הדהדו עמוק בלב, ודמעות לא מעטות זלגו.
והודנו לו על כך: היתה זו חווית הקהל העצמתית ביותר שחוויתי עד היום, ואני חושב שגם לאונרד התרגש מלראות את אצטדיון רמת גן המלא מפה לפה עומד על רגליו ומריע לו ממושכות. גם אחרי שלוש שעות של הופעה היה קשה להפרד, כשבהדרנים מנגנים את "סו לונג, מריאן", את "קלוזינג טיים" ואת "הי, ד'תס נו ווי טו סיי גודביי". יש לו הרבה שירי פרידות, טלי אומרת לי, והמוזיקה שנשארת בלב אכן מקלה על הפרידה.
י
There is a crack in everything
That's how the light gets in
הללו-יה
יְהוָה--עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן; יְהוָה, יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
(תהילים כ"ט י"א)
כהן, שב73' הגיע לארץ במלחמת יום כיפור וניגן לחיילים בתעלה, כינס רבבות של אנשים תחת שלטים הנושאים את הכתובת "שלום سلام". והקהל הגדול הזה הריע כשהוא דיבר על שלום, על פיוס ועל האויב כאנושי. האצטדיון, היכל תחת כיפת השמים, היה לבועה פוליטית, עדתית, חלומית - בלבה של ארץ שנדמה ומאסה בתקווה לחיים נורמליים כאן. ההכנסות מהמופע נתרמו לקואליצית ההורים השכולים, ובבוקר שאחריו פגשתי קבוצה של פלשתינאים שבאו לקבוצת עבודה משותפת שעוסקת בחינוך לשלום, וגם הם מצוים בבועה בתוך חברה שבה נורמליזציה היא מילה גסה. מי יתן וברכותיו של הכהן הגדול ושירת הללויה העצומה של חסידיו סדקה במעט את שמי הסתיו בתל אביב, שיכנס עוד קצת אור.
י
I'll stand before the Lord of song
with nothing on my tongue but Halleluja
י
הַרְפּוּ וּדְעוּ, כִּי-אָנֹכִי אֱלֹהִים; אָרוּם בַּגּוֹיִם, אָרוּם בָּאָרֶץ.
(תהילים מ"ו י"א)
כשהכרטיסים להופעה נחטפו בתוך שעות ספורות, וכשהספסרים התחילו להציע כרטיסים למקומות עלובים במחירים מטורפים והצליחו למצוא קונים, או אז ידעתי שעלי לוותר על ההופעה של לאונרד כהן בישראל. לשחרר, להרים ידיים, לשכוח מכל הסיפור. כנראה שאני לא צריך להיות בהופעה הזו, חשבתי לעצמי. והנה בימים האחרונים פתאום פרחו להם כרטיסים באוויר: בהתחלה באלף מאתיים שקלים על הדשא, ושלשום כבר הגיע מייל של מישהי שחברתה חולה והיא מוכרת את הכרטיס שלה במחיר עלות.
ההתרגשות היתה רבה למשך זמן קצר, עד שהבשורה הגיעה: בזמן שהתמהמתי הכרטיס נמכר כבר למישהו אחר. כנראה שאני לא צריך להיות בהופעה הזו, חשבתי בעת שהתנערתי מכבלי האכזבה המחודשת. הפעם, תחושת השחרור והוויתור היתה מלאה, אולי כמו זו שחווה ג'יקאן בשבתו במנזר הבודהיסטי הקטן בהר בולדי בקליפורניה.
ואחרי שהרפתי מההופעה הזו, בסך הכל הופעה, הגיעה הישועה לבסוף בדמותן של שתי אחיות, או מלאכיות, שהולכות הערב לחתונה ונאלצות בצער לוותר על הכרטיסים שלהן, אותם הן מוכרות במחיר עלות מוזל במיוחד. מזל שיש פייסבוק. איך עוד יכולתי לדעת זאת? אז הרפתי ושחררתי והתפללתי קצת והתקשרתי אליהן. והנה, בבוקר המופע הכרטיסים בידי, המקומות טובים מאוד, הכל מסתדר. בעוד כמה שעות נמלא את אצטדיון רמת-גן, ונקווה לקסם, ולמחוות פרידה מרגשת מהאיש הזה, כהן.
יIt's like our visit to the moon or to that other star
I guess you go for nothing if you really want to go that far
מופע
לְכוּ-חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת יְהוָה--
(תהילים מ"ו ט')
לא סתם בחר הכהן הגדול שתהיה בישראל הופעה אחת בלבד, וסירב לאפשרות לערוך הופעה נוספת. זו היתה חוויה חד פעמית.
שלושה ימים אחרי שמלאו לו שבעים וחמש שנים, לאונרד כהן מתגלה מחדש ברמת גן כמוזיקאי, כזמר, כפרפורמר. המרחק הרב מהבמה לא עמעם את עצמת הפגישה שהיתה מוארת ועשירה כל כך. התקליטים הישנים, השרוטים, עם ההקלטות משנות השבעים קיבלו חיים חדשים בעיבוד ובביצוע של להקת הנגנים המופלאה ושל הקשיש בעל הקול הצלול והחודר. המופע היה מקצועי, מלוטש, החל מהסאונד והתאורה ועד למחוות של זמרות הליווי, ובכל זאת נשמרה בו תחושה עמוקה של אותנטיות וחיות. כוכב הערב, לקול תשואות הקהל הגדול ביותר שפקד אי-פעם הופעה שלו (כך קראתי), מסרב לשיני הזמן ויורד מהבמה בצעדי מחול קלילים.
מעבר למוזיקה, כהן נכנס בטבעיות לנעלי הכהן הגדול - כינוי שדבק בו בארץ הקודש בחודשים האחרונים. לרגעים, הפך האצטדיון העצום למרחב אינטימי ממש, כנס התעוררות לימים הנוראים בו אלפי נפשות שותפות לקסם. אצטדיון רמת גן, המתקן האפור, הכעור, אשר בימים כתיקונם משמש היכל להפסדים וכשלונות של נבחרת ישראל בכדורגל כינס אל תוכו אלפי מפסידנים יפיפיים ששרו יחד בדבקות, הזילו דמעה יחד, התמכרו יחד לקצב הרך ולצליל העדין של להקת הנגנים המכושפת שעמדה על הבמה. כולנו נכנענו לדמותו של האיש הצנום, אפור השיער ועז המבע שניצב במרכז הבמה הגדולה כל כך עד שקשה היה לראותו אפילו על מסכי הוידאו, אבל נוכחותו ומילותיו הדהדו עמוק בלב, ודמעות לא מעטות זלגו.
והודנו לו על כך: היתה זו חווית הקהל העצמתית ביותר שחוויתי עד היום, ואני חושב שגם לאונרד התרגש מלראות את אצטדיון רמת גן המלא מפה לפה עומד על רגליו ומריע לו ממושכות. גם אחרי שלוש שעות של הופעה היה קשה להפרד, כשבהדרנים מנגנים את "סו לונג, מריאן", את "קלוזינג טיים" ואת "הי, ד'תס נו ווי טו סיי גודביי". יש לו הרבה שירי פרידות, טלי אומרת לי, והמוזיקה שנשארת בלב אכן מקלה על הפרידה.
י
There is a crack in everything
That's how the light gets in
הללו-יה
יְהוָה--עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן; יְהוָה, יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
(תהילים כ"ט י"א)
כהן, שב73' הגיע לארץ במלחמת יום כיפור וניגן לחיילים בתעלה, כינס רבבות של אנשים תחת שלטים הנושאים את הכתובת "שלום سلام". והקהל הגדול הזה הריע כשהוא דיבר על שלום, על פיוס ועל האויב כאנושי. האצטדיון, היכל תחת כיפת השמים, היה לבועה פוליטית, עדתית, חלומית - בלבה של ארץ שנדמה ומאסה בתקווה לחיים נורמליים כאן. ההכנסות מהמופע נתרמו לקואליצית ההורים השכולים, ובבוקר שאחריו פגשתי קבוצה של פלשתינאים שבאו לקבוצת עבודה משותפת שעוסקת בחינוך לשלום, וגם הם מצוים בבועה בתוך חברה שבה נורמליזציה היא מילה גסה. מי יתן וברכותיו של הכהן הגדול ושירת הללויה העצומה של חסידיו סדקה במעט את שמי הסתיו בתל אביב, שיכנס עוד קצת אור.
י
I'll stand before the Lord of song
with nothing on my tongue but Halleluja
י
No comments:
Post a Comment