היום הגרוע ביותר בחיי היה היום השלישי בכיתה א'. אני זוכר איך הגעתי, רחוץ ונרגש, עם תלבושת אחידה ליום הראשון ללימודים. בריסטולים צבעוניים, שלום כיתה א' בגיר על הלוח (הייתי בין השניים היחידים שידעו לקרוא כבר בגן חובה), מורה חדשה עם שם מוזר, עמידה בטור במסדר בחצר הבטון, ברכות ברמקול והתרגשות גדולה, חזקה אף מזו שיכול לעורר צעצוע חדש.
בתוך יומיים נעלמה ההתרגשות, והגיע השעמום. אליו נלוותה תחושה מטרידה שגרמה הסביבה -האלימות והכוחנות שעמדו בלבה של המערכת החברתית, ובעיקר המסר הסמוי ששידרו המורות המרירות, הצועקות, שותות הקפה הנמס, המעשנות, חסרות המעוף, המיושנות. סביבת העבודה של הבריות האומללות האלה היתה בלתי נסבלת. חדר המורים הצפוף, הרועש, על ריח הקפה הנמס שבו, המסדרונות והחצר הרועשים-גועשים בהפסקות, המלחמה על המשמעת בשיעורים, עומדות לבדן מול כיתות שהחלו בעשרים וחמישה תלמידים בכיתה א' וגדלו למעל ארבעים וחמישה תלמידים בתיכון, מעבירות חומר לימוד עבש ורקוב (רבים מספרי הלימוד שלי ביסודי ובתיכון שימשו גם את אמי, מעל שלושים שנה קודם לכן), בודקות בזה אחר זה מבחנים בעט אדום, מסמנות שגיאות, מעניקות ציון.
אני כותב על המורות, בנקבה, כי גברים בבית הספר היו רק שלושה: המנהל, המורה להתעמלות ואיש התחזוקה שכונה "השרת", דמויות חשובות אך מעטות השפעה בתמונה הכוללת, הבלתי-מאוזנת.
היום השלישי בכיתה א' היה היום הגרוע בחיי כי הוא התחיל תקופה של שעמום טוטאלי, של פאסיביות בלתי נסבלת, שעות על גבי שעות של בהייה בקירות, במאוורר התקרה, בציור על שולחן הפורמייקה, בחלומות בהקיץ, בהתבוננות בענפי העץ זזים בחלון, בעננים החולפים בתכול השמים, בהמהום מנגינות. הסקרנות והרצון ללמוד היו מנת חלקי ביומיים הראשונים, ואחריהם הגיעו שתים עשרה שנים של אדישות. למדתי מעט מאוד מהמערכת. את רב הידע שאבתי מקריאה בספרים ובעיתונים ומצפיה בטלוויזיה. ביסודי, כשלמדנו על גוף האדם, הבאתי לשיעור ספר עשיר בתמונות ובטקסט מעניין על הנושא. קראתי מתחת לשלחן, וננזפתי כשנתפסתי.
בכיתה ו' חוויתי חרם חברתי חמור מצד חלק מהתלמידים בכיתה. העמדתי פנים שזה לא מזיז לי, ושנאתי הופנתה למוסד החינוכי אליו אולצתי ללכת. נעדרתי הרבה, לומד לשקר במצח נחושה כדי לתרץ את החיסורים ואת אי הכנת שיעורי הבית, נוסע לתל-אביב כדי להסתכל על תקליטים ב"חור בשחור" ולנשום אוויר בחוף הים כדי להמלט מתחושת המחנק שהטיל עלי בית הספר. עם ההתבגרות למדתי להפסיק לפחד מהמורים, מהמנהל, מהמערכת. האיומים שלהם לא עבדו עלי יותר, ואז זכיתי בחירות וגם הצלחתי ללמוד כמה דברים, בעיקר במסגרת תנועת הנוער אליה הצטרפתי בכיתה י' ושהעניקה לי מרחב התנסותי-חינוכי שלא נתקלתי בו לפני כן.
כמה מורים טובים שפגשתי בדרך והשיעור הגדול והמתמשך ב"איך לא לחנך ילדים" לא הצדיקו את התוצאה הסופית: הנזק שגרמו שנות בית הספר שלי היה רב מהתועלת. המחשבה על הפוטנציאל הגלום באותן שנות ילדות מבוזבזות גורמת לי לחייך חיוך סקראסטי בהזכרי במספר הפעמים בהן שמעתי מנציגות מערכת החינוך על הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היתכן שהן דיברו על עצמן? על בית הספר שבו היינו כלואים יחד, אסירים וסוהרות?
נראה שלא. באופן אימננטי למהותו, בית הספר המודרני אינו כולל אפשרות לחוויה חינוכית מפתחת עבור "התלמידים". לבית הספר המודרני - בו ישנם מורים, שיעורים, כיתות, חוקים, ציונים, היררכיה, משמעת, תלבושת אחידה (על גרסאותיה השונות – בתקופתי היו גזוז וליוויס תלבושת אחידה) ולמידה פרונטאלית-פאסיבית – לבית הספר הזה, תוצר מובהק של המהפכה התעשייתית, יש שתי מטרות: האחת, להיות בייביסיטר ולאפשר להורים ללכת לעבוד ולהתפרנס. השניה,לגדל אזרחים יצרניים שישתלבו באופן המיטבי במערכת הכלכלית-חברתית המשעבדת, ההישגית, ההיררכית שמחכה לקלוט אותם ברגע ש"יסיימו" את מסלול ההתבגרות שנכתב עבורם בידי אחרים. ושתי המטרות האלה הן אחת – להניע את גלגלי הקפיטליזם.
בחברה הפתוחה שרבים מאיתנו חולמים עליה, בית הספר צריך להראות כל כך אחרת עד שיתכן והשם "בית ספר" אינו הולם אותו עוד. האם ניתן לכנות בשם זה מרחב בו אין מורים, וכולם לומדים ומלמדים כל הזמן? מקום בו יש הזדמנויות במקום שיעורים, מפגשים במקום כיתות, הסכמות במקום חוקים, חיזוקים ומשוב במקום ציונים, דיאלוג במקום היררכיה, מגוון במקום האחדה (ולא רק בתלבושת), יוזמה ומעורבות במקום פאסיביות, תמיכה הדדית ומשמעת עצמית במקום פחד, איום ועונשים?
בעיני, אלו הם הם המאפיינים המרכזיים של הסביבה החינוכית שבה הייתי רוצה לגדול, גם היום ומעתה והלאה, ובה ארצה לגדל את ילדי.
בתוך יומיים נעלמה ההתרגשות, והגיע השעמום. אליו נלוותה תחושה מטרידה שגרמה הסביבה -האלימות והכוחנות שעמדו בלבה של המערכת החברתית, ובעיקר המסר הסמוי ששידרו המורות המרירות, הצועקות, שותות הקפה הנמס, המעשנות, חסרות המעוף, המיושנות. סביבת העבודה של הבריות האומללות האלה היתה בלתי נסבלת. חדר המורים הצפוף, הרועש, על ריח הקפה הנמס שבו, המסדרונות והחצר הרועשים-גועשים בהפסקות, המלחמה על המשמעת בשיעורים, עומדות לבדן מול כיתות שהחלו בעשרים וחמישה תלמידים בכיתה א' וגדלו למעל ארבעים וחמישה תלמידים בתיכון, מעבירות חומר לימוד עבש ורקוב (רבים מספרי הלימוד שלי ביסודי ובתיכון שימשו גם את אמי, מעל שלושים שנה קודם לכן), בודקות בזה אחר זה מבחנים בעט אדום, מסמנות שגיאות, מעניקות ציון.
אני כותב על המורות, בנקבה, כי גברים בבית הספר היו רק שלושה: המנהל, המורה להתעמלות ואיש התחזוקה שכונה "השרת", דמויות חשובות אך מעטות השפעה בתמונה הכוללת, הבלתי-מאוזנת.
היום השלישי בכיתה א' היה היום הגרוע בחיי כי הוא התחיל תקופה של שעמום טוטאלי, של פאסיביות בלתי נסבלת, שעות על גבי שעות של בהייה בקירות, במאוורר התקרה, בציור על שולחן הפורמייקה, בחלומות בהקיץ, בהתבוננות בענפי העץ זזים בחלון, בעננים החולפים בתכול השמים, בהמהום מנגינות. הסקרנות והרצון ללמוד היו מנת חלקי ביומיים הראשונים, ואחריהם הגיעו שתים עשרה שנים של אדישות. למדתי מעט מאוד מהמערכת. את רב הידע שאבתי מקריאה בספרים ובעיתונים ומצפיה בטלוויזיה. ביסודי, כשלמדנו על גוף האדם, הבאתי לשיעור ספר עשיר בתמונות ובטקסט מעניין על הנושא. קראתי מתחת לשלחן, וננזפתי כשנתפסתי.
בכיתה ו' חוויתי חרם חברתי חמור מצד חלק מהתלמידים בכיתה. העמדתי פנים שזה לא מזיז לי, ושנאתי הופנתה למוסד החינוכי אליו אולצתי ללכת. נעדרתי הרבה, לומד לשקר במצח נחושה כדי לתרץ את החיסורים ואת אי הכנת שיעורי הבית, נוסע לתל-אביב כדי להסתכל על תקליטים ב"חור בשחור" ולנשום אוויר בחוף הים כדי להמלט מתחושת המחנק שהטיל עלי בית הספר. עם ההתבגרות למדתי להפסיק לפחד מהמורים, מהמנהל, מהמערכת. האיומים שלהם לא עבדו עלי יותר, ואז זכיתי בחירות וגם הצלחתי ללמוד כמה דברים, בעיקר במסגרת תנועת הנוער אליה הצטרפתי בכיתה י' ושהעניקה לי מרחב התנסותי-חינוכי שלא נתקלתי בו לפני כן.
כמה מורים טובים שפגשתי בדרך והשיעור הגדול והמתמשך ב"איך לא לחנך ילדים" לא הצדיקו את התוצאה הסופית: הנזק שגרמו שנות בית הספר שלי היה רב מהתועלת. המחשבה על הפוטנציאל הגלום באותן שנות ילדות מבוזבזות גורמת לי לחייך חיוך סקראסטי בהזכרי במספר הפעמים בהן שמעתי מנציגות מערכת החינוך על הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היתכן שהן דיברו על עצמן? על בית הספר שבו היינו כלואים יחד, אסירים וסוהרות?
נראה שלא. באופן אימננטי למהותו, בית הספר המודרני אינו כולל אפשרות לחוויה חינוכית מפתחת עבור "התלמידים". לבית הספר המודרני - בו ישנם מורים, שיעורים, כיתות, חוקים, ציונים, היררכיה, משמעת, תלבושת אחידה (על גרסאותיה השונות – בתקופתי היו גזוז וליוויס תלבושת אחידה) ולמידה פרונטאלית-פאסיבית – לבית הספר הזה, תוצר מובהק של המהפכה התעשייתית, יש שתי מטרות: האחת, להיות בייביסיטר ולאפשר להורים ללכת לעבוד ולהתפרנס. השניה,לגדל אזרחים יצרניים שישתלבו באופן המיטבי במערכת הכלכלית-חברתית המשעבדת, ההישגית, ההיררכית שמחכה לקלוט אותם ברגע ש"יסיימו" את מסלול ההתבגרות שנכתב עבורם בידי אחרים. ושתי המטרות האלה הן אחת – להניע את גלגלי הקפיטליזם.
בחברה הפתוחה שרבים מאיתנו חולמים עליה, בית הספר צריך להראות כל כך אחרת עד שיתכן והשם "בית ספר" אינו הולם אותו עוד. האם ניתן לכנות בשם זה מרחב בו אין מורים, וכולם לומדים ומלמדים כל הזמן? מקום בו יש הזדמנויות במקום שיעורים, מפגשים במקום כיתות, הסכמות במקום חוקים, חיזוקים ומשוב במקום ציונים, דיאלוג במקום היררכיה, מגוון במקום האחדה (ולא רק בתלבושת), יוזמה ומעורבות במקום פאסיביות, תמיכה הדדית ומשמעת עצמית במקום פחד, איום ועונשים?
בעיני, אלו הם הם המאפיינים המרכזיים של הסביבה החינוכית שבה הייתי רוצה לגדול, גם היום ומעתה והלאה, ובה ארצה לגדל את ילדי.
שלו וסדהנה
No comments:
Post a Comment