כל קשר בין המציאות שתתואר להלן לבין העולם כמו שהוא, הוא פרי הדמיון.
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה ושמה הודו, חי נער בשם ונקטראמן. כשהיה בן 17 התחיל משוטט בדעתו, עד שמת. כשהתעורר מהמוות, ידע שהוא אינו מי שחשב שהוא לפני כן. קם והלך לו מבית אביו ונסע. הרכבת הביאה אותו לתחנה קטנה ליד הר בשם ארונאצ'לה, גבעה קדושה אשר ההינדים מאמינים שהיא שיווה עצמו, בהופעתו בעולם כעמוד של אש.
הארנוצ'לה והנער התיידדו מיד. נישא על כל סביבתו, הדור ורב שנים, הזמין ההר את הברהמין היחף לעלות עליו. הנער הלך בשביל המתפתל בין עצי הפרי, הקופים והפרפרים עד שהגיע למערה. הוא נכנס והתישב, רגליו משוכלות, נושם את האויר, מהרהר, ממקד את מחשבתו בחקירה עצמית, בשאלה "מי אני?". השאלה הדהדה בקירות המערה, ותשובתו של ההר – המורה - הדהדה בנפש התלמיד.
הזמן עצר מלכת. כל מה שהיה – הווה היה. אהבה מילאה את גופו ונפשו של הנער, את תודעתו, עצם קיומו היה אהבה. ההר הכיל את הנער בתוכו עד שהיו אחד, תודעה אחת, גוף אחד, הם והטבע סביבם וכל מה שקיים בעולם מתחילתו ועד סופו, בכל הזמנים, כל האנשים, כל בעלי החיים השמים הציפורים הכוכבים השמשות הימים הירחים המחשבות הצלילים, בתנועה בלתי פוסקת הנמשכת לעד, והכל היה אהבה, והכל היה אחד, והכל היה אור מבורך, והכל היה מודעות.
והיתה שתיקה. מילים לא היו. ולא גבולות.
כשהתעורר ויצא מהמערה ראה הנער את המציאות כפי שרואים אותה בני האדם, וידע שהיא חלום, אשליה ותו לא. הוא ראה את הגוף בן התמותה על תחושותיו וחושיו, ואת הזמן החולף, ושמע את המחשבות מתרוצצות בתודעתו ומבנות את "המציאות", וזכר את האמת. חיוך גדול עלה על שפתיו, אור מילא את עיניו, ובליבו היתה רק אהבה, אוקיינוס של חמלה, אושר ללא גבול. והוא ידע כי לעולם לא יחזור עוד להיות מי שהיה, וכל מה שיוכל לעשות עם הגוף והאישיות שלו בעולם בני האדם הוא להפיץ בקרבם את האהבה ולקרבם אל ידיעת עצמם.
וכך הפך התלמיד למורה, ובכל רחבי הודו וגם בארצות אחרות נפוצה השמועה אודות עיניו המאירות ונוכחותו האוהבת, שהיא לבדה מספיקה על מנת להעניק ברכה ולהאיר את הדרך אל האמת. תלמידים התקבצו, שירים נכתבו, סיפורים סופרו, מאמרים פילוסופיים פורסמו, נבנה אשראם גדול לרגלי ההר. המורה הזקן המשיך לחיות בענווה, מהלך בשבילי ההר כשלגופו פיסת בד ומקל פשוט, מדבר עם בעלי החיים, יושב על הארץ בשיכול רגליים, אוכל ארוחות פשוטות על עלה בננה.
כשנפרד מגופו, והוא בן שבעים שנה, ראו רבים בהודו כוכב שביט זורח בשמי הלילה מעל הארונאצ'לה.
ההר עדיין שם, ולעיר שלרגליו מוסיפים לבוא תלמידים ותלמידי תלמידים, מבקשים ללמוד ולקבל השראה. חלקם יושבים למדיטציה שעות ארוכות במקומות בהם היה אותו מורה זקן יושב, במערה או באשראם, חוזרים ושואלים את עצמם "מי אני?". רבים מגיעים בלילות של ירח מלא ומקיפים את ההר. אחרים שרים שירים על אהבה ואור, לובשים בגדים לבנים, עורכים טקסים מקודשים. אחדים מנסים קיצורי דרך, שותים תה צמחים מהאמזונס כתרופה לאשליית הקיום האנושי. יש הנוטעים על ההר עצים. ויש כאלה שמתאהבים, יושבים על סלע מול השקיעה, מתנשקים עם הירח המלא המלטף את צלעות הארונצ'לה. וכולם אחד.
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה ושמה הודו, חי נער בשם ונקטראמן. כשהיה בן 17 התחיל משוטט בדעתו, עד שמת. כשהתעורר מהמוות, ידע שהוא אינו מי שחשב שהוא לפני כן. קם והלך לו מבית אביו ונסע. הרכבת הביאה אותו לתחנה קטנה ליד הר בשם ארונאצ'לה, גבעה קדושה אשר ההינדים מאמינים שהיא שיווה עצמו, בהופעתו בעולם כעמוד של אש.
הארנוצ'לה והנער התיידדו מיד. נישא על כל סביבתו, הדור ורב שנים, הזמין ההר את הברהמין היחף לעלות עליו. הנער הלך בשביל המתפתל בין עצי הפרי, הקופים והפרפרים עד שהגיע למערה. הוא נכנס והתישב, רגליו משוכלות, נושם את האויר, מהרהר, ממקד את מחשבתו בחקירה עצמית, בשאלה "מי אני?". השאלה הדהדה בקירות המערה, ותשובתו של ההר – המורה - הדהדה בנפש התלמיד.
הזמן עצר מלכת. כל מה שהיה – הווה היה. אהבה מילאה את גופו ונפשו של הנער, את תודעתו, עצם קיומו היה אהבה. ההר הכיל את הנער בתוכו עד שהיו אחד, תודעה אחת, גוף אחד, הם והטבע סביבם וכל מה שקיים בעולם מתחילתו ועד סופו, בכל הזמנים, כל האנשים, כל בעלי החיים השמים הציפורים הכוכבים השמשות הימים הירחים המחשבות הצלילים, בתנועה בלתי פוסקת הנמשכת לעד, והכל היה אהבה, והכל היה אחד, והכל היה אור מבורך, והכל היה מודעות.
והיתה שתיקה. מילים לא היו. ולא גבולות.
כשהתעורר ויצא מהמערה ראה הנער את המציאות כפי שרואים אותה בני האדם, וידע שהיא חלום, אשליה ותו לא. הוא ראה את הגוף בן התמותה על תחושותיו וחושיו, ואת הזמן החולף, ושמע את המחשבות מתרוצצות בתודעתו ומבנות את "המציאות", וזכר את האמת. חיוך גדול עלה על שפתיו, אור מילא את עיניו, ובליבו היתה רק אהבה, אוקיינוס של חמלה, אושר ללא גבול. והוא ידע כי לעולם לא יחזור עוד להיות מי שהיה, וכל מה שיוכל לעשות עם הגוף והאישיות שלו בעולם בני האדם הוא להפיץ בקרבם את האהבה ולקרבם אל ידיעת עצמם.
וכך הפך התלמיד למורה, ובכל רחבי הודו וגם בארצות אחרות נפוצה השמועה אודות עיניו המאירות ונוכחותו האוהבת, שהיא לבדה מספיקה על מנת להעניק ברכה ולהאיר את הדרך אל האמת. תלמידים התקבצו, שירים נכתבו, סיפורים סופרו, מאמרים פילוסופיים פורסמו, נבנה אשראם גדול לרגלי ההר. המורה הזקן המשיך לחיות בענווה, מהלך בשבילי ההר כשלגופו פיסת בד ומקל פשוט, מדבר עם בעלי החיים, יושב על הארץ בשיכול רגליים, אוכל ארוחות פשוטות על עלה בננה.
כשנפרד מגופו, והוא בן שבעים שנה, ראו רבים בהודו כוכב שביט זורח בשמי הלילה מעל הארונאצ'לה.
ההר עדיין שם, ולעיר שלרגליו מוסיפים לבוא תלמידים ותלמידי תלמידים, מבקשים ללמוד ולקבל השראה. חלקם יושבים למדיטציה שעות ארוכות במקומות בהם היה אותו מורה זקן יושב, במערה או באשראם, חוזרים ושואלים את עצמם "מי אני?". רבים מגיעים בלילות של ירח מלא ומקיפים את ההר. אחרים שרים שירים על אהבה ואור, לובשים בגדים לבנים, עורכים טקסים מקודשים. אחדים מנסים קיצורי דרך, שותים תה צמחים מהאמזונס כתרופה לאשליית הקיום האנושי. יש הנוטעים על ההר עצים. ויש כאלה שמתאהבים, יושבים על סלע מול השקיעה, מתנשקים עם הירח המלא המלטף את צלעות הארונצ'לה. וכולם אחד.
In the heart, Arunachala
It is shiva, it is shankara
In the heart, Arunachala
It is shiva, it is Ramana
In the heart, Arunachala
you are calling, you are calling me
In the heart, Arunachala
I am coming, I am coming home
In the heart, Arunachala
you are calling, you are calling me
In the heart, Arunachala
I am coming, I am coming home
No comments:
Post a Comment