כיתה, לוח וגיר, שני בקרים בהם צריך להגיע עד שמונה, והשיעור מתחיל, כסאות ושלחנות בטורים, סורגים על החלונות. קורס ריענון בנהיגה במכון הארצי לתחבורה ביפו, כמה מטרים מבלומפילד, עם רונן המרצה שמצהיר על אהדתו למכבי תל אביב. הידד.
כולם פה בכיתה: עמישראל, הבינוניות המוכרת; הטיפשה ששואלת שאלות בלי הפסקה, היפה שהיא גם החכמה, המגניבים, החנונים, ואני שיושב בשקט מאחור ומשקיף על כל זה קצת בריחוק. האינטרגציה מעולם לא נראתה טוב יותר, כשאני יושב בחדר אחד עם אנשים שלא אפגוש בשום מקום אחר, עולים מרוסיה, יפי בלורית מצפון תל אביב, ערבים מיפו. לכאורה המשותף היחיד לכולנו הוא היותנו בעלי רשיון נהיגה. למעשה יש פה כיתה שצריך לצלם ולשים את תמונתה במילון ליד ההגדרה "ישראליות". רונן מנהיג כאן אווירה של ח' וע' גרוניותֿ, דובר עברית תקנית במיוחד ודעה על כל דבר ועניין, ולא רק בנושא תאונות הדרכים שבוער בו; הוא גם מצחיק, וחוזר שוב שוב על ההודעה ש"מחר יהיה יותר משעמם". ברגע השיא של הקורס הוא פרץ בכיתה בשיר "אם מתחשק לך לפעמים לפתוח לרגע את דלת הקסמים", ולא חדל עד שהגיע לאמצע הבית השני. כולנו תלינו בו עיניים תוהות, אבל אהבנו אותו עד בלי די כיוון שהוא הרבה לתת לנו "עצות" לקראת המבחן.
כן, היה גם מבחן מיותר בסוף, בוגרי מערכת החינוך הישראלית לא מכירים דרכים אחרות: הקשבנו לרונן כי הוא מרצה טוב (היה זה הקורס האחרון שהוא העביר, כי לא משלמים מספיק...), וכי נושא תאונות הדרכים רלוונטי לכולנו, ולא כי היה מבחן בסוף הקורס. אבל קיבלנו עוד שיעור בישראליות: במהלך המבחן אין גבול להעתקות, בגלוי, כמעט בעידוד המערכת.
רונן הכין לנו הפתעה מיוחדת: דקלה, שעברה תאונת דרכים קשה מאוד שהשאירה בה צלקות קשות, באה לספר את סיפורה. אי אפשר להישאר אדישים למראה ולמשמע הדברים שהשאירה בה התאונה, אבל גם לא ניתן להתחמק מהתחושה שיש כאן מופע יאיר-לפידי במקצת ושאנחנו מרותקים לסיפור האנושי, אבל כנראה שלא נהפוך לנהגים טובים יותר בעקבות המפגש.
אליסה, הבחורה היפה, שואלת את דקלה שאלות על הפגיעה בזיכרונה ומתנסחת באופן אקדמי כל כך שגורם לשאר הכיתה לתלות בה עיניים המומות ומזוגגות, כאילו דיברה בשפה זרה. מה למילים המסובכות האלה ולישראליות העממית שנהוגה אצלינו? אכן, אינטגרציה פלאית; מסתבר שגם לבעלי השכלה אקדמית יש רשיון נהיגה.
י
כולם פה בכיתה: עמישראל, הבינוניות המוכרת; הטיפשה ששואלת שאלות בלי הפסקה, היפה שהיא גם החכמה, המגניבים, החנונים, ואני שיושב בשקט מאחור ומשקיף על כל זה קצת בריחוק. האינטרגציה מעולם לא נראתה טוב יותר, כשאני יושב בחדר אחד עם אנשים שלא אפגוש בשום מקום אחר, עולים מרוסיה, יפי בלורית מצפון תל אביב, ערבים מיפו. לכאורה המשותף היחיד לכולנו הוא היותנו בעלי רשיון נהיגה. למעשה יש פה כיתה שצריך לצלם ולשים את תמונתה במילון ליד ההגדרה "ישראליות". רונן מנהיג כאן אווירה של ח' וע' גרוניותֿ, דובר עברית תקנית במיוחד ודעה על כל דבר ועניין, ולא רק בנושא תאונות הדרכים שבוער בו; הוא גם מצחיק, וחוזר שוב שוב על ההודעה ש"מחר יהיה יותר משעמם". ברגע השיא של הקורס הוא פרץ בכיתה בשיר "אם מתחשק לך לפעמים לפתוח לרגע את דלת הקסמים", ולא חדל עד שהגיע לאמצע הבית השני. כולנו תלינו בו עיניים תוהות, אבל אהבנו אותו עד בלי די כיוון שהוא הרבה לתת לנו "עצות" לקראת המבחן.
כן, היה גם מבחן מיותר בסוף, בוגרי מערכת החינוך הישראלית לא מכירים דרכים אחרות: הקשבנו לרונן כי הוא מרצה טוב (היה זה הקורס האחרון שהוא העביר, כי לא משלמים מספיק...), וכי נושא תאונות הדרכים רלוונטי לכולנו, ולא כי היה מבחן בסוף הקורס. אבל קיבלנו עוד שיעור בישראליות: במהלך המבחן אין גבול להעתקות, בגלוי, כמעט בעידוד המערכת.
רונן הכין לנו הפתעה מיוחדת: דקלה, שעברה תאונת דרכים קשה מאוד שהשאירה בה צלקות קשות, באה לספר את סיפורה. אי אפשר להישאר אדישים למראה ולמשמע הדברים שהשאירה בה התאונה, אבל גם לא ניתן להתחמק מהתחושה שיש כאן מופע יאיר-לפידי במקצת ושאנחנו מרותקים לסיפור האנושי, אבל כנראה שלא נהפוך לנהגים טובים יותר בעקבות המפגש.
אליסה, הבחורה היפה, שואלת את דקלה שאלות על הפגיעה בזיכרונה ומתנסחת באופן אקדמי כל כך שגורם לשאר הכיתה לתלות בה עיניים המומות ומזוגגות, כאילו דיברה בשפה זרה. מה למילים המסובכות האלה ולישראליות העממית שנהוגה אצלינו? אכן, אינטגרציה פלאית; מסתבר שגם לבעלי השכלה אקדמית יש רשיון נהיגה.
י
No comments:
Post a Comment