בחירות

הלוואי והדברים היו כל כך פשוטים: אחת לארבע שנים היה כל אזרח הולך לקלפי ומטיל אל תוכה פתק ובו צירוף אותיות קצר המבטא את השקפת עולמם של קבוצת נבחרים המבקשים לשרתו, והולך לים.

האמת היא שהחיים של רובנו אינם מתנהלים במרחב הפוליטי. אנחנו נמנעים מלבקר שם, מתרחקים מהטורים הפוליטיים בעיתון, מעמודי החדשות הפוליטיות, מקיפים את עצמינו במשפחה ובחברים, בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע ורוחניות וספורט ואוכל טוב וטיולים; או בטרדות פרנסה, עסקים, קניות - בהתאם למרחב התרבותי אליו אנחנו משתייכים. אל החלל שנותר במרחב הפוליטי שאותו עזבנו ממלאים אחרים.

הפוליטיקה היא שיקוף מרוחק של עצמינו, מרכיב בזהות. הרוב הגדול של הישראלים מצביע בבחירות בהתאמה מושלמת לזהות התרבותית שלו. כך ניתן לזהות את מצביעי קדימה ואת מצביעי הליכוד, שלא לדבר על מרצ וש"ס וחד"ש, בהתאם לסגנון הדיבור, ההעדפות המוזיקליות ופרטי לבוש כגון משקפיים או כיפה. אין הפתעות בבחירות, רק תזכורת מדכאת לפיצולה וקיטובה של החברה הישראלית לקהילות תרבותיות שהולכות ומסתגרות בתוך עצמן.

מצביעי שמאל רבים החליטו לעשות הכל כדי לעצור את ביבי. והם עשו זאת במחיר הכבד של הצבעה לקדימה, שהשכילה להציב בראשה מועמדת שהיא גם אישה וגם אשכנזיה, ובכך לקלוע לטעם התרבותי של אותם מצביעי מרצ. היה זה שיעור האזרחות היקר ביותר אי-פעם; אמרנו לכם ש"זה הגוש, טמבל, ולא המפלגה הגדולה ביותר", וסירבתם לשמוע. עכשיו הכנסתם לכנסת את אחרוני הח"כים בקדימה, והמתתם מכה ניצחת על השמאל הישראלי.

ובחלוף תקופת הבחירות אנחנו חוזרים להדחיק את עובדת הקיטוב על ידי דחיקת עמדותינו הפוליטיות לתחתית התור של הנושאים לשיחה עם חברים, עם עמיתים לעבודה ועם השכנים בתור במספרה. האנטי-פוליטיקה המחלחלת בכל פינה היא זו שהמליכה את הימין הקיצוני ואת הדתיים, שלא מוותרים על אף אפשרות להטות את תזרים המזומנים של הקופה הציבורית לעברם. ושימכרו את מה שנשאר מהמדינה לבעלי הון ולמשפחות הפשע, ובעיקר ימשיכו לתת ללאומיות ולדת לשפוך את הדם שלנו ושל שכנינו.

תוצאת הבחירות הקשה מעלה הרהורים נוגים. אחרי תקופה ארוכה של התמקדות במטרה הפוליטית קצרת הטווח והברורה של "לייצר קולות", בבוקר שאחרי משתנה המיקוד בעדשת התודעה, ומתגלה התמונה הגדולה, שיש בה משהו מדכא ומשהו מנחם. מדכא, כי מגיע לנו משהו טוב יותר, וקיבלנו את הכי גרוע שאפשר. כל כך הרבה אנשים טובים אני פוגש בארץ הזו, שמאמינים בטוב ועשים הרבה טוב, עד שזה מגיע לפוליטיקה. ומנחם, כיוון שבחלוף הרעש הגדול אפשר לפקוח את העיניים ולהזכר כמה הפוליטיקה מוגבלת, וכמה חשובים גם דברים אחרים בחיים: החברים החדשים שרכשת בקמפיין הבחירות הזה ישארו איתך, וכך גם החברים הישנים, והאהבה שלך, והים, והמוזיקה, אלה ישארו איתך גם כשהמפתחות למדינה עוברים לידי נבלים. הרגש העיקרי שממלא אותי הוא חמלה, חמלה עלינו, המעטים בשמאל שבחרו להצביע ונחלו תבוסה משפילה; וחמלה על ישראל, ש"תמיד יבחרו במי שימכרו אותם".

ומחר? האם שוב נשקע בטרדות היומיום, בפרנסה, בבילויים, נקרא ברפרוף את כותרות העיתון ונצקצק בלשוננו, או שמא ננקוט עמדה ברורה, עקבית, מגובשת ומורכבת לגבי המציאות? האם נשאיר לכוחות האופל החשוכים, הגזעניים, האנטי-דמוקרטיים, המושחתים למשיך ולתפוח, או שנחליט שהפעם עושים משהו, וניצור כח פוליטי חזק, משמעותי, סוחף, שוחר טוב; כח שיחזיר את האיזון לחיי המדינה שלנו וללבבות אזרחיה. החיים פה אינם מתירים לנו מותרות כאדישות ויאוש. מוטלת עלינו חובה: לפקוח את העיניים, ובשום פנים ואופן לא לשתוק.

י