אחד במאי

כשהלילה מכסה את העיר בעטלפים ובגינת דובנוב מתרוצצות הממטרות, ואויר קריר ונעים של תחילת האביב עוטף אותנו, אנחנו יושבים על ספסל ומדברים. וכשהבוקר האיר את נעלמת.

וכשאת נעלמת גם העולם נעלם. מהעיר נשאר רק שלד בטון ואבק אפור מכסה את הכל. האנשים הופכים מכוערים וזרים, וגם ממני נעלמים הקרביים והבשר. בתוך ימים ימלא ענן אפל את החלל שנפער, כמו שאיפה עמוקה מעשן הפליטה של אוטובוס ישן. לא הצטרפתי בצהריים אל הצועדים עם הדגלים האדומים בחוצות העיר הלבנה.

כיוון שאני מכשף המנחש בקלפים ידעתי הכל מראש. מהרגע הראשון הראו הקלפים שנתת לי במתנה ליום הולדתי את האמת. היות ואיני מאמין בכשפים שמרתי על אופטימיות. ואני עדיין מנסה.

***

חמישה ימים אחר כך אני מסתכל בכותרים שעל מדף ספרי השירה בחנות שבה היינו יחד ביום בו נפגשנו לראשונה. חיפשתי את ויסלבה שימבורסקה ומצאתי את פבלו נרודה:

ואני מביט במלותי הרחוקות.
שלך הן יותר משלי.
הן עולות ומטפסות על כאבי הנושן כקיסוס.

הן עולות כך בכתלים הלחים.
בך האשם במשחק זה שותת הדם.

הן נסות ממאורתי האפלולית.
הכל מלא בך, הכל.

לפניך שכנו הן בבדידות שמלאת עתה,
ויותר ממך הן מורגלות בעצבותי.


(פבלו נרודה. מתוך למען תשמעיני, בספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש". תרגום: טל ניצן)
י