בצלם

ראיתי את אלוהים. לא, באמת. כלומר, ראיתי את צלמו של אלוהים במיקדש בטירומאלה. לורד באלאג'י הם קוראים לו, ומכל רחבי הודו הם באים כדי לחזות בו למשך שתי שניות סוערות, שבמהלכן הם דוחפים ונדחפים וצועקים ומתפללים ומשתחווים בידים מורמות אלעל. הצלם השחור, לבוש כולו בשריון זהב, ניצב מואר בקצה מסדרון אפל שרק לכוהנים גישה אליו בקודש הקודשים של המקדש המרכזי בקומפלקס המקדשים בטירומאלה, הדיסנילנד של ההינדואיזם.

הדרך לצפיה באל (דרשאן) אינה לבעלי לב חלש: אחרי ההלם הראשוני שבנחיתה במתחם ההומה אחרי הטיפוס הפסטורלי במעלה ההר מטירופאטי של מטה לטירומאלה של מעלה, צריך להפקיד מצלמות בדוכן אחד, נעליים בדוכן אחר, לעמוד בתור לכרטיס (300 רופי במסלול המהיר, 50 רופי למסלול האיטי, חינם לבעלי סבלנות וחיים ארוכים במיוחד. יש גם מסלול מקוצר במיוחד לתורמים כבדים), לעבור בדיקה בטחונית, ואז פשוט לחכות בתור אחרי אלפי האנשים שעשו את כל הנ"ל לפניך. כבונוס מיוחד למי שאינם הינדים קיבלנו תחנה נוספת: התבקשנו בחביבות לסור הצידה לדקה ולחתום על טופס רשמי בפנקס מיוחד בו אנו מצהירים על כך שאנחנו, בני דת זו זו, מאמינים בלורד בלאג'י. וחזרה לתור - ועכשיו מתקדמים צעד אחרי צעד וכל דקה שחולפת ממאה וחמישים דקות ההמתנה מקרבת אותנו לבובה המוזהבת ומעלה את מפלס ההתרגשות בקהל.

והקהל מורכב מבחור ישראלי, בחורה אוסטרלית, ואלפים רבים של הודים מכל רחבי תת היבשת. דיברנו עם כמה מהם: מאוריסה, מבנגל, מטאמיל נאדו וכמובן מאנדרה פראדש בה אנחנו נמצאים, בני כל המעמדות החברתיים, הצבעים והגילאים, רבים מהם עם ראש מגולח לאחר שהשאירו את שיערם לפני הכניסה למקדש כמנחה לאל. התור נמשך במסדרון ארוך ומסורג שמגיע עד לכניסה למקדש עצמו, שם לפני בדיקה בטחונית נוספת הוא מתמזג עם התורים האיטיים יותר ומכאן זה כאוס, המסדרון צר יותר, העומס עולה, ואחרי אזור הקישוטים המוזהבים הופך לדחיפות ולהתכנסות אנושית דביקה וצפופה עד סכנת חיים. במסדרון שבין גדרות ההפרדה נדחסים גברים ונשים עם ילדים הרכים וביניהם זקנות קטנות קומה, כולם כגוף אחד בלי יכולת לשלוט על קצב ההתקדמות.

עד שמגיעים למטרים האחרונים מול הצלם. שם עומדים מתנדבי המקדש ודוחפים את המאמינים קדימה, לבל ישתהו מול קודש הקודשים ויעכבו את התור.כשהגענו אנחנו לשורה האחרונה עצר אותנו המתנדב שהיה שם ואמר לנו באנגלית: "הסתכלו, הנה אלוהים". קיבלנו זמן דרשאן כפול משל ההודים שסביבנו, עומדים שם במשך חמש שניות, מסתכלים על הפסל המואר כשמסבבנו מהומת אלוהים, ואז פשוט פנינו בצעד קל ויצאנו משם עם השטפון האנושי, מגיעים אל מקום בו אפשר לעמוד לרגע ולנשום ופורצים בצחוק גדול ומשחרר.

כעבור כמה מטרים, עדיין בתוך המקדש, ניצב חלון ראווה אטום ושקוף ומאחוריו כמה עשרות אנשים יושבים על הארץ וסופרים ערימות על ערמות של שטרות כסף. ידענו מראש שהמקדש בטירומאלה הוא המקדש העשיר ביותר בהודו, קראנו שהשיער שתורמים המאמינים – מעל טון ביום - נמכר תמורת סכומי ענק לתעשיית הפאות, ראינו בחוברת ההסבר לעולים לרגל שהמקדש ישמח לקבל כתרומה לא רק מזומן, אלא גם נכסי דלא ניידי, קרקעות חקלאיות וכו' עם פרטים לגבי המשרד האחראי על תרומות כאלה. אבל מראה הפקידים היושבים ועורמים את השטרות לערימות ענק מסודרות ומאוגדות בגומיות היה עוצר נשימה.

***

כבונוס, מקבל כל מאמין ששילם 300 רופי לתור המהיר שני לאדו. אחרי היציאה מהמקדש מכוונים אותנו השלטים אל הלאדו. מותשים מהחוויה, אנחנו שוקלים לוותר על הלאדו המסתורי. אני ניגש אל זוג הודי צעיר ושואל אותם מה זה לאדו.

"אתה הולך ישר, פונה ימינה ושם יתנו לך את הלאדו", הם עונים.

"כן, תודה," אני משיב, "אבל מה זה לאדו?"

"אההה.." הם משיבים בחיוך, "לאדו זה ממתק הודי".

עמדנו בתור לקבל שקית ניילון כדי לארוז בה את הלאדו (2 רופי), עמדנו בתור נוסף ללאדו, קיבלנו את הממתקים המקודשים אל השקית תמורת הצגת כרטיס הכניסה לדיסנילנד, וירדנו מההר.