ויפאסנה

Silence is sexy
Silence is sexy
So sexy
As sexy as death
(Einstuerzende Neubauten)


היום חזרתי מהודו. אולי שוב, אולי רק עכשיו. חזרתי מעשרה ימים בבית ספר שדה חצבה בערבה, מקורס ויפאסנה. תקציר הפרקים הקודמים: הייתי רשום לקורס ויפאסנה בדרמסלה אבל פספסתי אותו בשל איחור של רכבת או כח עליון (שתואר בפוסט הזה) ובעקבותיו החלטתי שבהודו אני מטייל, וויפאסנה אעשה בארץ. אחרי הכל, הקורס הוא בדיוק אותו הקורס ורק הנוף שונה, שונה מאוד. נרשמתי לקורס עוד בדרמסלה, באתר העמותה לויפאסנה בישראל.

התובנה שאמרה שעלי ללכת לקורס ויפאסנה הגיעה כשהייתי באודייפור בדצמבר, ומאז הלכה והתחדדה כשפגשתי במהלך הטיול מטיילים שעשו את הקורס. מעבר לעובדה שרציתי ללמוד טכניקת מדיטציה רצינית (דבר שמעולם לא עשיתי), הבנתי שזהו בית ספר שראוי לנסות. אנשים שונים סיפרו על חוויות משמעותיות עבורם, ובנוסף לרצון לחוות משהו מיוחד עמדה הויפאסנה במרבית הקריטריונים שנראו לי חשובים בבחירת מורים "רוחניים". ראשית, הקורס (של גואנקה) אינו מסחרי. ההשתתפות היא חינם, וממומנת על ידי תרומות של אנשים שהשתתפו בקורסים בעבר. מובן שמעודדים לתרום סכום כלשהו בסיום הקורס, אבל זה יכול להיות כל סכום, גם סמלי; ואין מכירה של שום מוצרים נלווים. שנית, הקורס כולל שתיקה ומבוסס על תרגול ולא על תיאוריה; יש דברים שצריך לחוות, ומילים לא יכולות להסביר, רק להפריע, לטשטש. קריטריון שלישי הוא ענווה כלשהי; סביב גואנקה אין פולחן "גורו", הוא לא מציג את עצמו כמואר, תמונותיו אינן תלויות בשום מקום. הוא לא הנושא. קריטריון נוסף שלמדתי להעריך הוא שרשרת מורים מכובדת. גואנקה לא מלמד תורה שהוא המציא, אלא טכניקה שעוברת במשך שנים רבות ממורה לתלמיד; מאז בודהה, 2500 שנה, ללא שינוי.

אבל מעבר לכך שהשתכנעתי שיש פה משהו רציני כנראה, שראוי לבדיקה, רציתי את האתגר. שמעתי על הויפאסנה בעבר אבל עד אז זה תמיד אמרתי שזה לא בשבילי. ופתאום הבנתי שיש פה אתגר ראוי: להצליח לעמוד בעשרה ימים של שתיקה ושל לוח זמנים צפוף ומפרך, זו התמודדות שאחריה תוכל לטפוח לעצמך על השכם.

"שלא תתפלפ לי שם", אמרו לי לפני הקורס. ו"בהצלחה", כאילו אני הולך למבחן שמעטים עוברים. רבים ידעו לספר שהם שמעו על כאלה שהשתגעו שם, פחדו שאחזור עם נזק נפשי. למי שלא מכיר ורק מגיב לשמועות, תדמית הויפאסנה היא כשל סדנא חצי-מאגית חצי-פסיכוטראפית שבה האדם מתעמת עם אפלולית נפשו כדי לעבור סוג של טיהור. האדם הממוצע יודע רק ששותקים שם, ולשתוק עשרה ימים נשמע לו כמו משהו שאפשר או להשתגע ממנו או להכשל בו. שגעון וכשלון, מהפחדים העמוקים ביותר שלנו. העובדות והאמת רחוקות מהתדמית השגויה הזו כרחוק עין-חצבה מתל אביב. קורס ויפאסנה עלול להזיק רק למי שנמצא במצב ממש מעורער מבחינה נפשית, ובמצב כזה גם חוג קרמיקה יכול לעורר שדים.

כאמור, הקורס ידוע בציבור הרחב בעיקר בשתיקה ממושכת, שמתגלה במהרה כמרכיב משני, ואפילו כאחד האספקטים המהנים בעשרת הימים. מטרת השתיקה ("שתיקה נאצלת", קרי: המנעות מקשר עם שאר התלמידים בדיבור, מחוות, מבטים) היא ליצור סביבה בה יש מינימום גירויים על מנת להשקיט ולמקד את הנפש/שכל/תודעה (או איך שלא תרצו לתרגם "מיינד"). מטרה נוספת היא להבטיח שלא נפר את ההתחייבויות המוסריות שכל תלמיד מקבל על עצמו, שאחת מהן היא לא לשקר, ובאין דיבורים אין שקרים, הגזמות, ציניות, רכילות ושאר מרעין. מותר לדבר בזמנים מסויימים עם המורה כדי לשאול שאלות על הטכניקה, ולפנות למנהל הקורס בשאלות מנהליות.
כשלעצמי, מצאתי את השתיקה כאתגר קל ומהנה למדי. ניהלתי שיחות ממושכות ומעניינות עם עצמי, ובדמיון גם עם אנשים אחרים. לא היתה שום בעיה להתאפק גם כשדברים עמדו על קצה לשוני, אל מול גירויים כמו שותף היפראקטיבי לחדר או נחירות קשות בלילה של שותף אחר. הדממה מאפשרת לך להתכנס אל תוך עצמך ולהתמודד עם הזכרונות שמציפים או עם מחשבות על העתיד, מבלי להיות מוטרד מדברים שנאמרים מסביב. ביום התשיעי בערב פנה אלי תלמיד אחר שעבר לידי עם בקבוק מים קרים בידו, ובטבעיות הושיט אלי ואמר: "רוצה?"; היתה זו הפעם הראשונה שמישהו דיבר אלי בתשעה ימים, והמחווה הפשוטה-לכאורה הבהילה וטלטלה אותי... חייכתי ונענעתי בראשי לשלילה.
במהלך הקורס מתפתחת מערכת חברתית מרתקת. אתה לבד אבל מוקף אנשים בכל רגע כמעט, כשאתה הולך וראשך שקוע במדרכה או באולם המדיטציה או בחדר האוכל כשפניך אל הקיר. נוצרת תחושה של קרבה אינטימית אל אנשים שאינך יודע אפילו את שמם, וכשהם בוכים אתה מבקש לחבק אותם אך מסתפק במבט. אין צורך אפילו במילות נימוס; אם עקפת במקרה מישהו בתור לארוחה או נתקלת בו בדרך למקומך באולם המדיטציה, אתה ממלמל לעצמך "סליחה" בראש, ויודע שלמרות שהיא לא נשמעה בקול רם, סלחו לך.
אגב, יש לי השערה שלנשים אתגר השתיקה קשה קצת יותר, אחרי הכל רצונו של הגבר הממוצע הוא ש"תעזבי אותי בשקט". אבל מובן שהעניין אינדיבידואלי לחלוטין.

אז אם השתיקה היא לא העניין, מה בעצם קורה שם? נתחיל בתיאוריה. ויפאסנה (שמשמעותה בפאלי, שפה הודית קדומה שבה דיבר הבודהא, "התבוננות פנימית") היא מדיטציה שפותחה על ידי גוטאמא הבודהא ככלי לחקירה עצמית המאפשר חיים טובים ומאושרים יותר, ובסופו של דבר (יתכן שהסוף יקרה רק באחד הגלגולים הבאים...) מביא לשחרור מוחלט, הארה, נירוואנה. הדרך לשחרור מהסבל האנושי ולאושר המוחלט כוללת שלושה מרכיבים: סילה - מוסריות, סמהדי -ריכוז, שליטה בתודעה, פאניה - חכמה.
מרכיב המוסריות מתקיים בהתחייבות של משתתפי הקורס לשמור על חמישה כללים: להמנע מלהרוג (אוכלים רק אוכל צמחוני וחיים בשלום עם העקרבים הצהובים שחיים בבית ספר שדה חצבה); להמנע מלגנוב (לא משתמשים בשמפו של שכנך לחדר בלי לבקש, ואסור לבקש); להמנע מפעילות מינית (קיימת הפרדה כמעט מוחלטת בין גברים לנשים, עוד על כך בהמשך); להמנע מלשקר (כשהמורה שואל אותך על ההתקדמות צריך להיות כן איתו, ועם עצמך); להמנע מחומרים משכרים למיניהם (כולל ממתקים וגלידות, ולא כולל מדבקות ניקוטין שהתנוססו על כמה מהתלמידים מסביב).
על הריכוז עובדים בעיקר בשלושת הימים הראשונים, בטכניקת מדיטציה שנקראת אנאפאנה, המבוססת על התבוננות בנשימה הטבעית. לאט ובהדרגה המח מתחדד וניתן למשך דקות ארוכות להתמקד בנשימות עדינות מאוד ורק בהן, במקום במחשבות, בזכרונות ובדמיון המשתוללים ברקע. כמו המחשבות, גם הנשימה ניתנת לשליטה רק עד רמה מסויימת והיא ממשיכה ברקע גם כשאיננו מודעים לכך, והתבוננות בנשימה היא התבוננות בהויה, במציאות הגוף.

הפאניה - החכמה - מתפתחת מתוך מדיטצית הויפאסנה, שנלמדת ביום הרביעי (בסשן קשה בן שעתיים, בעבורי הזמן הקשה ביותר בקורס). אחרי שבימים הראשונים מתמקדים באזור מצומצם סביב הנחיריים, לומדים להעביר את המיקוד ממקום למקום בגוף ולהתבונן בתחושות. התחושות הן החוליה המקשרת, גשר בין הגוף לנפש, ביטוי נפשי לאירוע פיזי או ביוכימי (לדוגמא, הרגל נתקלת בקצה השלחן ומתחיל בכי בשל תחושת כאב). כמו עם הנשימה, התבוננות בתחושות היא התבוננות במציאות שבמסגרת הגוף, בניגוד לתחושת ראיה, שמיעה, ריח או טעם שבה חשים באובייקטים חיצוניים. הטכניקה מבוססת על התבוננות בתחושות מבלי להגיב אליהן, לא ברמה הגופנית (כלומר, בלי לגרש זבובים או לגרד עקיצות וכו') ולא ברמה הנפשית; בלי לפתח אליהן תשוקה במידה והן נעימות ובלי סלידה במידה והתחושות אינן נעימות.

למי שלא מורגל בכך היטב, ישיבה ממושכת על הרצפה בתנוחה אחת גורמת לכאבים. אם אינך גמיש, הכאב ברגליים רב מאוד. שרירי הגב כואבים. יש לחץ על הישבן. לפעמים מורגש כאב בכתפיים, בצוואר, אבל רוב המודטים מרגישים היטב את הרגליים והגב. כבר אמרנו שהמדיטציה מבוססת על התבוננות חסרת תגובה בתחושות הגוף, וכאב זו תחושה, תחושה המושכת בדרך כלל את מלוא תשומת ליבנו מתוך סלידה עמוקה. אנו מורגלים לעשות ככל שביכולתינו להפסיק כאבים: לשנות תנוחה או לקחת אופטלגין או לעשות ניתוח. זהו בעיני אחד האתגרים הגדולים, ובמהלך הקורס כיניתי ביני לביני את הויפאסנה "פיין מדיטיישן", "מדיטצית כאב"; אתה מתבקשת לשבת שלוש פעמים ביום באדיטהאן, "ישיבה בהחלטה נחושה" שלא לזוז, לא לשנות תנוחה או לפקוח עיניים, ולהיות כל כולך מרוכז בתחושות הגוף במשך שעה תמימה. וזה כואב, וקשה. נסה למקד את תשומת ליבך בסנטר, אבל הכאב בברך שמאל מושך את כל תשומת ליבך; אתה מנסה להשאר רגוע וממוקד בתחושות אבל הכאב החד באמצע הגו כל כך עמוק ומטריד, שאתה ממהר להתנתק מהכאן ועכשיו לטובת טריפ במרחבי הדמיון שמציל אותך לכמה דקות מהמציאות. אבל התבקשת להשאר שווה-נפש אל מול הכאב, ואתה מגלה שאם אתה מצליח בכך הכאב נחלש, ואם אתה נכנס ללחץ או לרחמים עצמיים הכאב מתעצם פי כמה והסבל מוכפל בנפש פי כמה מאשר הכאב בגוף.

האתגר המרכזי השני במדיטציה הוא הקשב והריכוז (חשבתם פעם מהו ההבדל בין שתי המילים?). קשה עד מאוד לשמור את הדעת שתהיה נתונה להווה לזמן ממושך, זכרונות עבר צפים ועולים, שירים מתנגנים בראש ללא הרף, וגם העתיד קורם עור וגידים בדמיון. קל להסחף בזרם התודעה, ברצף האסוציאטיבי האינסופי שמושך אותך מאולם המדיטציה, מהכאבים והשקט אל מחוזות רחוקים שיכולים להיות נפלאים או איומים. לעיתים פורץ מישהו באולם בצחוק גדול ומשוחרר, וגם כותב שורות אלו עבר סשן אחד של מדיטציה ממנו הוא יצא בתחושת התרוממות גדולה ובצחוק בלתי נשלט; והמח המחודד מעלה לעיתים זכרונות שהיו מוסתרים היטב במעמקי התת-מודע, אנשים ואירועים שלא חשבת עליהם שנים. אני קיבלתי את כל אלה בתחושת השלמה ושוויון נפש, אך מובן שישנם כאלה שההתמודדות תקשה עליהם יותר. ובכל מקרה, אתה ממהר להזכיר לעצמך שבין אם זה נורא או נפלא, אין זו ויפאסנה ולא זה מה שהתבקשת לעשות. תחשוב על כל אלה אחר-כך, עכשיו חזור להתרכז ולהיות קשוב לתחושות גופך בהווה. אז איפה היינו?

מילות המפתח הן מודעות ואיזון. להיות כל הזמן מודע לתחושות הגוף, ובה בעת לשמור על שוויון נפש אל מול התחושות. הכאב חד מנשוא? זה יעבור. מרגיש תחושות נפלאות של זרמים עדינים בכל הגוף? אל תתמכר לזה כי גם זה יעלם. הכל אניצ'ה, מילה בפאלי שמשמעותה ארעיות. ברמה מסויימת המדיטציה הנה טכניקה לאימון פשוט אך קשה של תורת הבודהא, על פיה כל הסבל האנושי מקורו בתשוקות ובסלידות שלנו מתחושות שמעוררים בנו אובייקטים חיצוניים ופנימיים; ועם ההבנה (החכמה - פאניה) שהכל ארעי אנו משתחררים מהסבל, שהרי אין כל טעם בהשתוקקות למשהו (כגון יופי) או בסלידה ממשהו (כאב למשל) שמהותו היא זמניות, משהו שמופיע ונעלם.

(זה המקום למאמר מוסגר - בתרגום לעברית של הקורס תורגמה "אקוונימיטי" כ"איזון נפשי", במקום הביטוי הוותיק והמדוייק שוויון-נפש. ובכלל, התרגום גרם לי צמרמורת לא פעם. לתרגם "טייק רסט" ל"קחו מנוחה"?! יש עוד דוגמאות רבות, וטוב תעשה העמותה לויפאסנה אם תחדש את התרגום. עד כאן פינת העברית ע"ש עלי מוהר ז"ל).

אסתפק בדברים האלה ולא אכנס כאן לעומק ההסברים התיאורטיים, שכן מעבר לרמה שהזכרתי לעיל נטען שלמדיטציה ישנן רמות נוספות של השפעה. אוסיף רק שבאופן אישי הרגשתי שהטענה לפיה אנו "חוקרים" בהתבוננות חוויתית בגופינו את המבנה המהותי שלו עד לרמה של קשר גוף-נפש ועד לרמה התת-אטומית (כך נטען!) הנה בעייתית, ולו מההיבט של מה שמכונה במדע "תצפית מתערבת". כלומר, העובדה שמתוך מתמקדות ממושכת באיבר מסויים הרגשתי תחושות עדינות מסויימות לא נובעת בהכרח מהיותי חד וקשוב, ויתכן בהחלט שמעצם ההתמקדות מתחוללים שינויים באותו אבר המתבטאים בתחושות. וזאת מבלי לומר מילה על ההיבט הפסיכולוגי שבקורס, שכולל מרכיבים מסויימים של היפנוזה ושכנוע ברבדים עמוקים, נושא שראוי שיחקר בהקשר לויפאסנה מבית מדרשו של גואנקה.

עוד אתגר שראוי לכתוב עליו הוא נושא המין. בניגוד לתורותיהם של גורואים שהתחבבו במערב (באחד הקטעים במצחיקים ביותר בשיחות הערב המוקלטות של גואנקה בקורס הוא מנצל את הבמה כדי לזרוק עקיצה בכיוונו של אושו), העקרונות המוסריים שמוצגים בקורס כוללים תפיסה מגבילה של המיניות. לא רק שלא מדובר בטנטרה וגישות דומות בהן האנרגיה המינית זוכה לטיפול ולאימון, אלא שלא מתעסקים כאן במין כלל, עד לרמה שבזמן שסוקרים את הגוף במודעות חלק אחרי חלק, אברי המין לא מוזכרים. לאורך הקורס נשמרת הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים כשהמתחם המשותף היחיד הוא אולם המדיטציה, וניתנות הנחיות ברורות לנצל את מהלך הקורס כדי לחיות כנזירים ונזירות, ללא שום פעילות מינית, ומחוץ למסגרת הקורס גואנקה ממליץ לדבוק בבן זוג אחד. זה מובן על הרקע התיאורטי שהזכרנו, הדן בסבל שגורמת ההתמכרות לריגושים ובכך שהדרך להחלץ מהסבל היא לא להשתוקק. מראש שיערתי שעבורי יהיה זה אתגר גדול, שהועצם עת הושיבו אותי ביום הראשון בקצה תחום הגברים באולם המדטציה, הכי קרוב לבנות שאפשר. לא יכולתי להמנע מלהציץ מדי פעם בנשים שישבו לימיני, לחפש מבטים וכו'. הדבר משפיע על השקט הנפשי וטיב המדיטציה, אבל גם להפרדה המוחלטת יש חסרונות; וגיליתי שאפשר להתבונן בנשים לרגע קצר מתוך נפש מאוזנת, בשוויון נפש, ולאחר מכן לעצום עיניים ולשקוע במדיטציה בלא הפרעה. בסוף הקורס מתגלה אניצ'ה כמשמעות האמיתית של הביטוי "הבל החן ושקר היופי": לא רק שהיופי החיצוני חולף עם הזמן, גם שינוי נקודת המבט משפיע עליו. הבנות שנראו יפות כמלאכיות באורו העמום של אולם המדיטציה, מתגלות כשמוסרות המחיצות ביום האחרון לקורס ביופיין האנושי, לא יותר מכך.

היום האחרון הוא יום של התעלות; אמנם לרגעים רציתי לברוח חזרה אל השתיקה, אבל מותר לדבר סוף סוף עם שכניך לחדר ולגלות שזה שנחר כל כך הוא רופא ואיש שיחה מבריק; לגלות שהאדם המבוגר מבין הגברים הוא פסיכולוג מרתק; לשוחח עם השותף ההיפראקטיבי ולהגיד לו את אשר על ליבך אליו; ולמצוא חבר בשותף נוסף שנראה לך במהלך הקורס כמרוחק ביותר ממך. הקורס עדיין לא נגמר אבל מתחילים לעבד יחד את החוויה.

קורס הויפאסנה של גואנקה הוא קורס קשה, הכולל רגעי משבר ורגעי התעלות וקסם. יש סשנים כואבים ורגעי טוהר נפלאים שדבר לא ישווה אליהם, ויש בכי וצחוק שבאים ממעמקים. הקושי בא מעבודה קשה, אבל זו מביאה עמה תחושת סיפוק והתפתחות אמיתית, ולכן הקורס מומלץ מאוד. כדי להפיק את המקסימום מהקורס כדאי לבוא מוכנים: לדעת לאן הולכים ומה נדרש, וכולי תקווה שפוסט זה יעזור במקצת בעניין. כדאי גם לקרוא את ספרו של ו. הארט "אמנות החיים" המפרט את הרקע התיאורטי, אבל כמו בסיפור שמספר גואנקה, שחיה לא לומדים מספרים. יש לקפוץ למים.


ומה עכשיו? אולי היואסקה?


***
נכתב 27 ביולי - 3 באוגוסט

מילות חיפוש: ויפאסנה , ויפסנה , ויפסאנה,
vipassana