אטליז במועדון 24

I do not wish to know where I am
I do not wish to know where you are
I do not wish to be very far
I do not wish to be anywhere
(Big Fish, EatLiz)

האין זו מוזיקה, שתפקידה להשכיח ממך היכן אתה, מי מסביבך ומה רצונך. שתפקידה למקד אותך, רוקד ונע בקצב, בהווה. רגעים כאלה של חוויה טהורה רגעים נדירים הם, עונג צרוף. רק להיות שם: הצליל=הוויברציה=האנרגיה=הגוף.

אטליז נתנו הערב את אחת ההופעות הכי טובות שלהם שראיתי, במקצועיות, בדיוק, ובעיקר בסאונד הנפלא שיש במועדון 24, מערכת סאונד שעשתה חסד עם העושר והמורכבות של הצליל האיטליזאי. נוגנו שירים שלא נוגנו זמן רב, כולל "מאסט גט לייד" - שאני כבר לא זוכר אם שמעתי אי פעם בהופעה או שאני מכיר רק מהבוטלגים - ו"מון", וגיא שמי התארח והצטרף ללי בשירה ב"סאנשיין". חגיגה.

הקהל לעומת זאת היה מעפן: אולי המזגן הקפיא אותם (זו היתה אולי ההופעה הכי ממוזגת בתולדות הרוק, געגועי לג'ה-פאן ולמרחץ היזע שם), אולי המועדון גדול מדי על כמות האנשים שהגיעו, ואולי הגיע קהל חדש שעוד לא ממש שוחה כמו דג גדול בחומר. כך או כך, תתלהבו קצת, מה יש לכם.
י