רגע לפני שסוגרים את האוזן

מדפי ספריות הוידאו בוודאי ריקים כבר בשעה זו ומתגוללות עליהם עטיפות ספורות של סרטים זרים ללא תרגום שאיש אינו מהין לקחת אפילו ברגע האחרון. רק שלא נתקע ביום כיפור בלי ערימה של דיוידי שתעביר לנו את עשרים וארבע השעות האלה שבהם יש כל כך הרבה שקט שאפשר להשתגע. העיתונים מלאים בהמלצות לספרים (אני סוחב כבר שנים איזו תשוקה לקרוא את החטא ועונשו ביום כיפור בעקבות איזו כתבה שקראתי פעם במוסף תרבות וספרות של הארץ) ובמורשת הקרב של המלחמה ההיא; וחנות האופניים של משיח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן היתה מוארת ותוססת מפעילות אתמול באחת בלילה. שוב נתפסנו לא מוכנים ליום כיפור, כשל מודיעיני או קריסת הקונספציה: הוא הגיע פתאום בלי שהסתכלנו בלוח השנה.

בעיון מקרי ברשימת הפוסטים האחרונים בקפה בשעה זו אפשר לראות בין השאר את הכותרות "סליחה", "מבקשת", "אני סולח", ו"מה סליחה, תתפשטי". לשמחתי לא קיבלתי אימייל קבוצתי שיש בו בקשת סליחה קולקטיבית, כי סלחן שכמוני היה אולי מצליח למחול על שטות שכזו, אבל נראה לי שבעיני המקום זה חטא בל-יכופר. להערכתי, הוא לא חובב גדול של כיסויי תחת, בין אם מדובר בשחיטת תרנגולות או בסליחת ס.מ.סים.

אם אתם מתעקשים לראות סרט ביום כיפור, קחו את מחילות של אודי אלוני. לא בגלל שהסרט עשוי טוב מבחינה קולנועית (על כך הדעות חלוקות) אלא בגלל שאלוני מציע פה תזה: הוא אומר שצריך לרדת למחילות הכי עמוקות של הנפש, לשריטות העמוקות שגרמו לנו אחרים ובעיקר לאלה שגרמנו אנחנו לעצמנו כשפגענו באחרים (חלק גדול מהסרט קורה בבית חולים לחולי נפש ניצולי שואה שהוקם על חורבות הכפר דיר יאסין - אבן יסוד בנראטיב הנכבה הפלשתינאית) ומתוכן למחול, לסלוח. הסליחה כמרפא ליסורי הנפש; מה קשה יותר, לסלוח לאויב על הכאב והאבדן שהנחיל לנו, או לבקש את סליחתו על מעשינו אנו. ותגידו אולי שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. ממחילות עולה התחושה שנקודת ההתחלה היא לדעת לסלוח לעצמנו.
י

התמונה מתוך אתר הסרט מחילות