"ואני חולם על היום בו הגבולות יפתחו..."
ואני חולם על היום בו הגבולות יפתחו, ונוכל לנסוע מתל אביב לעפולה, לבית שאן, ומשם לעמאן – היא רבת עמון – והלאה, אל מרחבי אסיה, עד הודו, ואולי מעבר.
המסע הזה מתחיל בתחנת אוטובוס קטנה במושב קטן בנגב, בואכה סיני, ביום שרבי של סוף קיץ. חיבוקים, פרידה. האוטובוס יוצא לדרך, מתנדנד בין דיונות החול הצהוב הפרושות משני צידי הכביש, הנוף מתחלף, הסרט מתחיל לרוץ.
תחנה ראשונה: תל אביב, העיר שהיא בית. בכפר שלם, בבצרון, באבן גבירול, בשדרות בן ציון, בדיזינגוף סנטר, בשדרות בן גוריון פינת שלמה המלך. חיבוקים, פרידות. דברים אחרונים לסגור לפני הנסיעה. התרגשות רבה מתחת לפני השטח. בלילה שלפני הנסיעה לא עצמת עין.
ובבוקר בכניסה לתחנה המרכזית החדשה יש בדיקה בטחונית ממושכת, והמאבטחת כמעט בוכה כשאני מעז להתלונן – היא אחרי שתי משמרות רצופות בלילה ללא שינה. היא נשארת בכניסה כשאני עולה במדרגות הנעות למעלה, מרגיש כמו אלון אבוטבול ב"הכוכב הכחול" – נוסע להודו באוטובוס מהתחנה המרכזית. האוטובוס לעפולה יוצא בשש וחצי, אור חיוור של בוקר אפרורי מערסל אותי כשאני נרדם ליד השוטר שהתיישב בכיסא הסמוך, שומע מתוך שינה שהוא מספר לחברו איך עזב את הבית, האשה והילדים.
בעפולה שותים מיץ תפוזים וגשם קל מתחיל לטפטף. אבל הדרך אצה לנו, ועמק בית שאן קולט אותנו בזרועותיו, אפרורי וחם. במעבר הגבול "נהר הירדן" הכל קורה בעצלתיים. חם ואפרורי, אפרורי וחם, והעייפות מצטברת.
הגבולות, חלקם לפחות, נפתחו. חלקם האחר נותר בלתי-מוגדר. הדרך מתל אביב לעמאן עדיין ארוכה מדי, ואני עוצם עיניים וחולם על דרך מהירה שתמשיך את כביש מספר 1 בואכה יריחו, דרך גשר אלנבי והישר לבירה הירדנית. ואם כבר חולמים – למה לא להמשיך הלאה, לבגדד, לאורך חוף המפרץ הפרסי, דרך פקיסטן והישר לתחנת הרכבת של ניו דלהי.
***
אני עדיין לא מאמין שאני חוזר להודו. בעוד חודש בדיוק ימלאו שלוש שנים לפעם הקודמת שנסעתי, ועוד לא עברו שנתיים וחצי מאז חזרתי. אז טענתי שלא אחזור להודו כל כך מהר, שיש עוד מקומות רבים לראות העולם. אבל זו נסיעה שונה מאוד מהקודמת, עם אופי שונה, וגם אני קצת שונה. ובכל מקרה, התחושה שונה לחלוטין. סקנד טיים אינדיאה, היר איי קאם – אני כותב את המשפט ומרגיש איך גופי צולל אל תודעה אחרת, ותפיסת המציאות מתחילה להשתנות. הקסם מתחיל.
No comments:
Post a Comment