שוב היא כאן ושוב הכל,
כמו מההתחלה...
הודו מכה בך בעוז. עם היציאה מדלת המטוס הריח מכה בנחיריים, ריחה של בומביי. האורות שנשארו תלויים מדיוואלי, האנשים הישנים הרחוב – בנסיעה לילית משדה התעופה לקולאבה אתה רואה את העולם כולו.
אהה, בומביי התוססת, הסואנת, היקרה, הטראגית. אני מגיע בשעות שבין הלילה לבוקר כשהתנועה בכבישים דלילה ואפשר לנשום את האויר ולראות את ציפורי הלילה המדדות בצד הכביש, שוק מתעורר, המונים ישנים בצידי הדרך או מבשלים ארוחה לילית. אני נוסע במונית ולוחש לעצמי: אני לא מאמין. אני לא מאמין. אני לא מאמין שאני בהודו. לא מאמין שחזרתי כל כך מהר.
***
אחר הצהריים במארין דרייב, לפני השקיעה, תינוקת בת כמה ימים בלבד בוכה בתוך ערימת סמרטוטים קטנה על הטיילת. האם אינה נראית בסביבה, ושני נערים עומדים בסמוך, מביטים בה ומתלחששים ביניהם בחשש. איש אינו ניגש. גם אני לא.
לקראת השקיעה מתמלא המארין דרייב באנשים. אני הולך ברגל לצ'רצ'גייט, חולף בתוך המון של אנשים הממהרים מהעבודה הביתה כנחיל ענק, אינסופי, ונזכר בכל אותן תובנות.
***
26/11 (עשרים ושישה בנובמבר) הוא ה9/11 של בומביי. זכרון הלחימה ברחובות קולאבה והשכונות הסמוכות לה עדיין עומד באוויר. בקפה ליאופולד ניתן לאתר כמה חורי קליעים בשיש, בניין מלון הטאג' בשיפוצים ואל בית חב"ד בעיר אפשר להגיע רק בתיאום טלפוני מראש וכתובתו נשמרת בחשאיות. כדי לבקר בקונסוליה של ישראל צריך לעבור בדיקות בטחוניות יסודיות וקפדניות במיוחד.
***
בפינת רחוב בקולאבה סמוכים זה לזה שני מקדשים. האחד בבניין אבן הנושא כתובות בהינדי, איקונות של אלים ופרחים כתומים על הרצפה וצבע על מצחי המאמינים המתגודדים בפתחו, מבקשים נדבה בתחינה אילמת, בתנועת יד בלבד. בפנים הכוהנים הברהמנים לבושים בבד לבן הכרוך על אזור החלציים, פעמונים מצלצלים, עשן קטורת, פתילות שמן קטנות מאירות ומזמורים. המקדש השני מואר באורות צבעוניים כחולים סגולים וירוקים, עם חלון ראווה מצוחצח ומרהיב ושלט ניאון גדול הנושא את שם האל NOKIA. לעניים אין מקום במקדש הנוצץ, מצודד העין, אך האין ליבם יוצא אליו? בכדי להכנס אליו לא מספיקים פרחים ועלי בננה: יש להביא מנחה גדולה בדמות חשבון בנק, הוראת קבע או כרטיס אשראי. יש ללבוש בגדים מערביים ולדעת לשאת כמה מילות תפילה בשפה הזרה שהביא לכאן האנגלים. אבל אולי האל הפיני הוא מרעיף על מאמיניו האדוקים הצלחה בעסקים, משכורות מכובדות, מעמד, השכלה וגדג'טים?
***
***
כמו תל אביב וירושלים (וזוגות-ערים במדינות רבות אחרות), גם דלהי ובומביי מנסות לסמן את עצמן כאנטיתזה של השניה. דלהי הממשלתית, הפורמלית, הכבדה, השמרנית, מול בומביי המסחרית, הפתוחה, הנהנתנית. חלוקה דיכוטומית זו רחוקה מלהיות אמיתית אבל משהו בתחושה הכללית מורגש גם לאורח לילה כמוני. בומביי על החוף המערבי של הודו צופה אל מעבר לים, מצחצחת את האנגלית ומציעה למבקר גירסא ייחודית ונגישה יותר של החוויה ההודית. דלהי, לעומתה, היא הודו.
***
דוכן הצ'אי (הטוב ביותר בהודו) ניצב באותו מקום בסוף המיין בזאר, כאילו לא עברו שלוש שנים מאז שתית בו את כוס הצ'אי הראשונה בהודו ושנתיים וחצי מאז שתית את האחרונה. ספיר עומד בו, מבשל את הצ'אי באותה תנוחה בה צילמת אותו בפעם הקודמת. הוא לא זוכר אבל שמח להזמין אותך, כמו אז, לשבת על ארגז העץ שלידו ולהתבונן בעולם חולף על פניך.
1 comment:
זה מעניין שהפוסט על הודו מתחיל בתיאור ריחות, כי זה מה שאני הכי זוכרת. כבר מפה אני יכולה להריח את הצ'אי, את הזיעה, את התבלינים, את הלכלוך.. הכל עירבוביה שלמה של ריחות צבעוניים. תודה על השיתוף!
Post a Comment