קצת אחרי חמש בבוקר. אנחנו מגיעים לאגרה ומתיישבים לשתות צ'אי בחנות קטנה מול השער המזרחי של הטאג' מאהל. בעל המקום מספר בגאווה שהוא שם כבר ארבעים שנה, ושכל בוקר הוא פותח את השער כשהשעון בטלפון הנייד שלו מורה על שש בבוקר. כשהוא מוציא את המפתחות ומבקש את סליחתנו, הילד שלו נשאר לדאוג לנו לתה.
אנחנו עוברים את החומה הפנימית ונכנסים אל תוך גלויה מוכרת, תמונה שראינו אין ספור פעמים. תיירים אחרים עומדים ומנציחים גם במצלמה הפרטית שלהם את הקלישאה. הטאג' חולש על השמים התכולים של הבוקר, ממלא אותם בנוכחותו המובהקת. אנחנו מתקרבים בשביל המוכר מהתמונות המוכרות בין הגנים שאמורים לייצג את גן עדן עלי אדמות, והאשליה מתחילה להתפוגג. הגנים פחות יפים ובעיקר פחות מטופחים מהמצופה, והטאג' עצמו קטן בהרבה משדמיינתי. זו אנדרטה מתה, ואין בה דבר מהחיות והקסם שיש במקדש הזהב באמריצר, למשל. הפיהוקים מתרחבים, השמש מתחילה לטפס אל גובה השמים, צובעת בקרניה את השיש הלבן ואת המבנה המפואר, המרשים, על צריחיו המזדקפים אל-על והסימטריות הקיצונית שבמידותיו.
סימנו וי על הטאג' מאהל, והתחפפנו מאגרה.
4 comments:
ההרגשה שלי באגרה הייתה בדיוק הפוכה - עד שנכנסתי לטאג', הייתי בטוח ש'באתי כדי לסמן וי', אבל דווקא שם עוצמת החוויה הכתה אותי.
"מחר ניסע להודו, טנגו בפריז
אולי נדפוק ויאגרה או את הראש בקיר"
(פורטיס, ויאגרה)
מארמ מעניין תודה רבה למדתי הרבה על ויאגרה
מאמאר מאד טוב על
ויאגרה
Post a Comment