אפיזודה א'
פסטיבל אינדינגב במצפה גבולות. הרבה אנשים מגיעים, והמשטרה לחוצה מכך שהמארגנים יכניסו יותר אנשים ממה שמותר באישורים. שוטר אומלל מוצב בכניסה כאחרון המאבטחים, וסופר את הנכנסים. אחרי כל עשרה הוא עוצר את זרם הנכנסים, מסמן בקפדנות במחברתו וי קטן, ורק אז מאפשר לעשרה הבאים להכנס למתחם הפסטיבל.
גם אני נכנס, אבל אחרי כמה דקות יוצא להביא משהו מהרכב. בדרך חזרה פנימה נספר שוב. לאחר זמן מה יוצא שוב, ושוב נכנס ושוב נספר, ועוד רבים בקהל כמוני. בפעם הרביעית אני שואל את השוטר המסכן:
- "ספרתי אותי כבר כמה פעמים. מה זה עוזר שאתה סופר את הנכנסים אם אנשים יוצאים בלי הגבלה ונכנסים שוב שוב פנימה?"
ותשובתו:
- "יש שם מישהו אחר שסופר את מי שיוצא."
אני מצביע לעבר שער היציאה הסמוך, מרחק מטר אחד:
- "אבל אין שם אף אחד שסופר!"
השוטר מביט בי בעיני עגל, וממשיך בעיסוקו חסר התוחלת.
עוד על האירוע בלינק הזה.
אפיזודה ב'
יום עבודה רגיל במשרד. הטלפון הנייד מצלצל, מספר חסוי. אני עונה. מדבר ראמי ממשטרת התנועה, בקשר לרכב. אני מבקש לדעת במה מדובר, והוא משיב כי לא יוכל לומר לי בטלפון, ומזמין אותי אליו לשיחה במטה משטרת התנועה בבית דגן. "מחר בבוקר ב9:00 תהיה אצלי" הוא אומר, ובאדיבותו אף שולח לי זימון בפקס. "בעניין: חקירה" כתוב שם, ואני קצת מודאג. נכון, מדי פעם אני נוסע מעל למהירות המותרת, אבל נוהג בזהירות, את מעט הדוחות שקיבלתי בחיי שילמתי, ולא נתקלתי בשוטר תנועה כבר זמן רב. אולי מישהו ראה שהרכב שלי מגיע להפגנות של שמאלנים והתלוננן כדי להציק? ליתר ביטחון אני מתקשר לידיד עורך דין שיהיה בהיכון, ומדמיין סצינות מסדרות משטרה. בלילה אני מחפש באינטרנט עצות באתרים של עורכי דין: לדבר מעט, להמנע מלתת פרטים, להזהר מלהפליל את עצמך, ובעיקר לא לזכור איפה היית ומה עשית.
אני מגיע עשר דקות לפני הזמן, ולאחר חיפוש קצר מגיע למשרד הנכון. ראמי נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים חוקר - כבד גוף, משקפיים, יושב מאחורי שולחנו, מתקתק במחשב, מעיין בתיק עב כרס, ומבקש ממני להזכר איפה הייתי ב27 באוגוסט. אני הפנמתי היטב את העצות מהאינטרנט: לא זוכר. הוא יודע שאני נסעתי בתאריך הזה באזור קריית גת בכיוון דרום, ואני מוכן להודות רק שהייתי בסיני בסוף אוגוסט, אבל לא זוכר תאריכים, לא זוכר מאיפה נסעתי. עכשיו ראמי מתעצבן. הוא אומר לי שהוא יודע בוודאות שנסעתי, והייתי עם עוד בחורה, ורוצה שאהיה בטוח במאה אחוז שנסעתי שם בתאריך הזה. אני לא פראייר ואחרי עשרים דקות בערך, אני אומר:
- "אולי אתה יכול להגיד לי במה אני חשוד?"
- "כן", הוא אומר, "אתה הצתת מצלמת מהירות ליד קרית גת".
אני פורץ בצחוק גדול, משחרר, מעומק הלב, רואה את פניו של החוקר נופלות. הוא כבר יודע שאני לא אשם.
נכון, מצלמת המהירות צילמה אותי באותו ערב נוסע דרומה על כביש 40, אבל זה היה בשעה 18:30 וההצתה היתה אחרי שתים עשרה בלילה. אחרי שאני מראה לו תמונות של האחייית שלי שצילמתי באותו תאריך בארוחת ערב משפחתית, כשעה לאחר שהמצלמה תיעדה את הפיג'ו המסכנה שלי. הוא משתכנע סופית, ומודיע לי שנחקרתי כעד, ולא כחשוד. אנחנו לוחצים ידיים.
האליבי שלי - תמונה של גל
י
פסטיבל אינדינגב במצפה גבולות. הרבה אנשים מגיעים, והמשטרה לחוצה מכך שהמארגנים יכניסו יותר אנשים ממה שמותר באישורים. שוטר אומלל מוצב בכניסה כאחרון המאבטחים, וסופר את הנכנסים. אחרי כל עשרה הוא עוצר את זרם הנכנסים, מסמן בקפדנות במחברתו וי קטן, ורק אז מאפשר לעשרה הבאים להכנס למתחם הפסטיבל.
גם אני נכנס, אבל אחרי כמה דקות יוצא להביא משהו מהרכב. בדרך חזרה פנימה נספר שוב. לאחר זמן מה יוצא שוב, ושוב נכנס ושוב נספר, ועוד רבים בקהל כמוני. בפעם הרביעית אני שואל את השוטר המסכן:
- "ספרתי אותי כבר כמה פעמים. מה זה עוזר שאתה סופר את הנכנסים אם אנשים יוצאים בלי הגבלה ונכנסים שוב שוב פנימה?"
ותשובתו:
- "יש שם מישהו אחר שסופר את מי שיוצא."
אני מצביע לעבר שער היציאה הסמוך, מרחק מטר אחד:
- "אבל אין שם אף אחד שסופר!"
השוטר מביט בי בעיני עגל, וממשיך בעיסוקו חסר התוחלת.
עוד על האירוע בלינק הזה.
אפיזודה ב'
יום עבודה רגיל במשרד. הטלפון הנייד מצלצל, מספר חסוי. אני עונה. מדבר ראמי ממשטרת התנועה, בקשר לרכב. אני מבקש לדעת במה מדובר, והוא משיב כי לא יוכל לומר לי בטלפון, ומזמין אותי אליו לשיחה במטה משטרת התנועה בבית דגן. "מחר בבוקר ב9:00 תהיה אצלי" הוא אומר, ובאדיבותו אף שולח לי זימון בפקס. "בעניין: חקירה" כתוב שם, ואני קצת מודאג. נכון, מדי פעם אני נוסע מעל למהירות המותרת, אבל נוהג בזהירות, את מעט הדוחות שקיבלתי בחיי שילמתי, ולא נתקלתי בשוטר תנועה כבר זמן רב. אולי מישהו ראה שהרכב שלי מגיע להפגנות של שמאלנים והתלוננן כדי להציק? ליתר ביטחון אני מתקשר לידיד עורך דין שיהיה בהיכון, ומדמיין סצינות מסדרות משטרה. בלילה אני מחפש באינטרנט עצות באתרים של עורכי דין: לדבר מעט, להמנע מלתת פרטים, להזהר מלהפליל את עצמך, ובעיקר לא לזכור איפה היית ומה עשית.
אני מגיע עשר דקות לפני הזמן, ולאחר חיפוש קצר מגיע למשרד הנכון. ראמי נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים חוקר - כבד גוף, משקפיים, יושב מאחורי שולחנו, מתקתק במחשב, מעיין בתיק עב כרס, ומבקש ממני להזכר איפה הייתי ב27 באוגוסט. אני הפנמתי היטב את העצות מהאינטרנט: לא זוכר. הוא יודע שאני נסעתי בתאריך הזה באזור קריית גת בכיוון דרום, ואני מוכן להודות רק שהייתי בסיני בסוף אוגוסט, אבל לא זוכר תאריכים, לא זוכר מאיפה נסעתי. עכשיו ראמי מתעצבן. הוא אומר לי שהוא יודע בוודאות שנסעתי, והייתי עם עוד בחורה, ורוצה שאהיה בטוח במאה אחוז שנסעתי שם בתאריך הזה. אני לא פראייר ואחרי עשרים דקות בערך, אני אומר:- "אולי אתה יכול להגיד לי במה אני חשוד?"
- "כן", הוא אומר, "אתה הצתת מצלמת מהירות ליד קרית גת".
אני פורץ בצחוק גדול, משחרר, מעומק הלב, רואה את פניו של החוקר נופלות. הוא כבר יודע שאני לא אשם.
נכון, מצלמת המהירות צילמה אותי באותו ערב נוסע דרומה על כביש 40, אבל זה היה בשעה 18:30 וההצתה היתה אחרי שתים עשרה בלילה. אחרי שאני מראה לו תמונות של האחייית שלי שצילמתי באותו תאריך בארוחת ערב משפחתית, כשעה לאחר שהמצלמה תיעדה את הפיג'ו המסכנה שלי. הוא משתכנע סופית, ומודיע לי שנחקרתי כעד, ולא כחשוד. אנחנו לוחצים ידיים.
האליבי שלי - תמונה של גל
