שמור את ה"שנה טובה" לתשרי

כמדי שנה בלילה שבין ה31 בדצמבר ל1 בינואר, נראה שגם מחר אשב בסלון עם כמה חברים ונאכל יחד בן אנד ג'ריס מקופסאות של פיינט: קרם עוגיות וניו-יורק-סופר. הפעם האחרונה בה השתתפתי במסיבה בערב השנה האזרחית (המכונה אצלנו משום מה בשם הגרמני סילבסטר) היתה בליל המילניום, כשמזגתי שמפניה לכוסות פלסטיק והשקתי את החוגגים העליזים במסגריה של הקיבוץ הדרומי, בזמן שבאג אלפיים הכה בתוכנת הדוס המיושנת של היונקיה הסמוכה וגרם לעגלים לא לשתות כל הלילה. נכון, יש לי זכרון מעורפל מאיזו מסיבה גרועה מאוד על גג של צפונבונים תלאביבים שלא הכרתי בתחילת העשור, אבל הלוואי וזה היה רק חלום רע. מאז אני מתמיד עם הגלידה, שאינה מכזיבה אף פעם.

תום שנה אזרחית ותחילתה של חדשה הוא זמן טוב לסיכומים, אבל אנא, אל תאחלו לי שנה טובה - בשביל ברכות ואיחולים כאלה יש את ראש השנה, מועד ראוי לעניינים שברוח. שנה אזרחית היא זמן של חומר: סיכומים כלכליים, גיבוש תקציב, הגשת דוחות, מאזנים, מספרים. למספרים יש משמעות גדולה, לא צריך להיות נומרולוג כדי לדעת שהתעגלות של ספרות סוגרת לנו מעגלים בראש ובלב, ובכל זאת אשמח שאת התקווות לעתיד ואת חשבונות הנפש תשלחו לי בחגי ישראל, או ביום ההולדת. בניו-יירז' איב אני מעדיף לקבל צ'קים.

מה שכן, לעכו"ם חובבי תרבות זרה שכמותנו עת חילופי הספרות בלוח היא עת סיכומי השנה במוזיקה, בקולנוע ובשאר ירקות תוצרת חוץ. אומרים שמוזיקלית 2007 היתה שנה טובה, אבל נראה לי כי צילן הכבד של 1977 (לא יודע עוד מה) ושל 1967 ("קיץ האהבה", ואין ספור אלבומי מופת ואלבומי בכורה) ימשיך לרחף מעליה בעשורים שיבואו. הלא גם אנחנו צריכים את המיתוסים שלנו - גם כשהם מתים ממנת יתר; ובעידן המידע הפוסטמודרני הפרות שקדושות נטבחות עוד לפני שהן נולדות. ציון ארבעים שנה לסרג'נט פפר ושלושים שנה למהפכת 1977 הם הזוכים בקטגורית "הפוסטים החסרים ביותר בבלוג" לשנת 2007. זוהי אגב הקטגוריה היחידה באירוע נבחרי השנה של "גשר צר", אירוע שלא נערך מעולם.

בכלל, 2007 האירה לנו פנים, בהודו ובתל אביב (ליבי ליבי עם תושבי שדרות ועוטף עזה). ולמרות שברור לכל בר-דעת שהשגשוג הזה לא יכול להמשך זמן רב, שהבועה תתפוצץ בסוף בפנים של כולנו ושהאסונות בפתח (מי אמר ארבעים שנה לכיבוש ולא קיבל?), עדיין צריך לתת צ'אנס ל2008. ואם לדייק, אנחנו צריכים לתת לעצמנו צ'אנס ב2008. כי מגיע לנו.
י

האמפי, קרנטקה. שם חגגנו את סילבסטר 2007

בצלאל יפה 7

התמונות צולמו בידי תמר

---

במשך שנתיים היו לי מפתחות לבניין היפה ביותר בתל אביב.


בלב תל אביב, בפינת בצלאל יפה ואחד העם, מאחורי שני פיקוסים נישאים, עומד בניין אפור ומוזנח. אם הלכת על אחד העם מכיוון אלנבי ראית אותו מולך, ניצב על הצומת הצרה. מהכניסה לבניין הבורסה, אם הפיקוסים לא הסתירו, אולי יכולת לראות דגלים על המרפסת בקומה השלישית: אולי היה זה דגל אדום, אולי דגל כחול-לבן, לעיתים קרובות היו שם שניהם. למעלה מ-30 שנה עד לשבוע שעבר שכנה בבניין ההנהגה הראשית של השומר הצעיר.

יופיו של הבית טושטש עם השנים, הודות לבעל הבית שנמנע מלשפץ את הנכס כל זמן שתנועת הנוער היתה דייר מוגן בדמי מפתח צנועים. מבחוץ נראה המבנה כאישה מבוגרת שניכר עליה ששברה לבבות בצעירותה, אך בעיני סוד קסמו האמיתי טמון היה בין הקירות, בתמהיל של עשיה חינוכית וחברתית, לוחמנות פוליטית (חולמנות, יפטירו המבקרים הציניים) והורמונים בריאים. עבור אלפי בוגרי השומר הצעיר בישראל, ובפרט אלה מהם שהדריכו בתנועה במסגרת שנת שירות, הכתובת "בצלאל יפה 7” טעונה בזכרונות נעורי ובסמלים מתקופה של תום.


לאורך מעל שישים שנות קיומה בארץ ינקה והונהגה תנועת הנוער בידי הקיבוץ הארצי, ושליחים יפי בלורית ותואר בסנדלים הגיעו ממשקים ברחבי הארץ ל"שליחות": לחנך את הנוער בציון להגשמת ערכי התנועה במקום היחיד בו ניתן להגשימם: בקיבוץ. את המשימה ניהלו מהמטה בלב תל אביב, כשבתקופות מסויימות אף נשכרו דירות לחברי ההנהגה ברחובות הסמוכים.

עבור דורות של קיבוצניקים צעירים וחניכים נלהבים מקינים בפריפריה היתה הנסיעה ל"הנהגה" (כך כונה הבניין) החשיפה לחוויה ולריגושי העיר הגדולה: הנסיעה הקצרה בקו חמש מהתחנה המרכזית לשדרות רוטשילד לוותה לא פעם בבירבורים ברחבי העיר, וארוחת הצהריים כללה תלושים הסתדרותיים למסעדת יוסי השמן, שהתחלפו עם השינויים שעברה העיר בכריך גורמה בסנדוויץ' פאקטורי, לצידם של ברוקרים בחליפות. לעיתים אפילו נדרשה הסתגלות טכנולוגית: ללמוד להוציא כסף מהכספומט, למשל. ברי המזל מבין התמימים שנשארו בבצלאל יפה עד מאוחר זכו לראות בחוץ קוקסינלים אמיתיים מחכים ללקוחות.

יש שיאמרו כי בית ההנהגה היה כנטע זר ברחוב התלאביבי. בעיני היה יחס של דיאלוג מתמיד בין פנים הבית לסביבה בחוץ, גם אם נדמה שהתנהל בשפות שונות. בפנים נרקמו חלומות שלא היו קשורים להתרחשות ברחוב, קצת בדומה לבניין שנותר מוזנח על רקע התחדשות רובע לב העיר. מהמרפסת של מרכז ההדרכה הסתכלו השמוצניקים על העיר בביקורתיות מנוסחת היטב, שלא היתה חפה מרגשות כתיעוב וזלזול, ואחרי הכל, להט אידאולוגי של גיל הנעורים לא יכול להיות משוחרר מאלה. מנגד, במשקפי השמש של יושבי הקנטינה וקפה נואר השתקף מראה החולצות הכחולות כסמל ארכאי לתקופה נשכחת שבה לאנשים היה אכפת אחד מהשני. בתל אביב הפלורליסטית שבה הכל מקובל, גם מצעדי אחד במאי של נערים מחוטטי פצעי בגרות ונערות בחולצות גזורות הם רק עוד פיסה בתצרף הססגוני, ממש כמו המיצג המפלצתי התורן הממומן בידי תאגידים מסחריים בשדרה הסמוכה.

בוגרי התנועה שזכו בה לחוויות מעצבות אינם מסוגלים להתייחס לשומר הצעיר כאל עוד ארגון, עוד מקום עבודה. בבוקר אחד באמצע השבוע חזרתי לביקור אחרון בבנין. הקוד לדלת הכניסה לא שונה, ומעבר לסורגי הברזל בקומה הראשונה נשקפים אלי ציפוי העץ החום על הקירות, הרצפה הצבעונית, מדבקות עם סמלים מוכרים, כתובות על הקיר בכתב ילדותי. הזכרונות מכים במלוא עצמתם. השוה"צ עזב את ההנהגה כמו שישראל נסוגה מדרום לבנון, ובניין הרפאים כמו מחכה לישיבות המדריכים, לדיונים נוקבים בשאלות ערכיות, לשיחות נזיפה בש"שינים סוררים. בקומה השלישית המסדרון לא נעול, ובארגזים אני מוצא תמונות של חניכים שלי בטקס בפולין וספר תווים עתיק לשירי האחד במאי. חדרים אחדים עומדים ריקים. מחוץ לדלת מכה בי הרחוב כמו ביציאה ממנהרת הזמן.

י

בת הים הקטנה

בצהריים של יום שישי בתחילת דצמבר, הטיילת של בת ים סחופת רוחות קרות הפורעות את השיער, וגלים משתברים בזעם לעבר הגרנוליט והבטון החוצצים בינם לבין בנייני המגורים של רחוב בן גוריון. הטיילת שוממה: איש אינו מטייל לאורכה במזג אוויר כזה, פרט לנו, שלא מגיעים בכל יום לבת ים ומסרבים לוותר על העונג.

לאורך הטיילת המבוצרת פזורות כניסות למסעדות חוף הקרויות על שם אתרי נופש אקזוטיים, בורה בורה, טובגו ועוד. ממזרח לכביש הבניינים גבוהים, משועתקים, למרגלותיהם בתי עסק: מסעדות ופיצוציות, טיילת ישראלית עם ניחוח מזרח אירופאי חריף. במסעדת "פראג הקטנה" מגישים גבינה הולנדית חמה עם ציפוי פריך בתוספת גזר בשום ותפוחי אדמה קטנים עם טעם מוזר, ובתפריט הרבה בירות צ'כיות, ובירה בלגית אחת המתהדרת בשם "דליריום טרמנס" (משמעות השם - פסיכוזה הנלווית לגמילה מהתמכרות לאלכוהול, הכוללת הזיות) ובשיווק איכותי הכולל פיל ורוד על הכוסות היפות ועל ברז הבירה, והכרזה על זכיה בתואר "הבירה הטובה בעולם". לא במפתיע, הצ'כית שטעמנו היתה טובה יותר.

הגענו לבת ים בעקבות שמועות עיקשות על פריחה תרבותית, ובעיקר כדי לראות את התערוכה "משנה מקום" המוצגת במוזיאון בת ים, ועוסקת בהגירה בגיל צעיר, חוויה המשותפת למרבית האמנים המציגים בה. מיד עם הכניסה לתערוכה מכה בפני המבקר עבודתה של אלהם רוקני (גילוי נאות: אני אוהב את אלהם מאוד), אמנית וידאו שמציגה בשלושה מסכים את דיוקנותיהם של הוריה ואת דיוקנה שלה, ושלושתם בוכים. כדי לגרום לאביה לבכות משמיעה לו האמנית מוזיקה פרסית, וכדי לגרום לאמה לבכות היא משמיעה באזניה דברים קשים על עצמה, וניתן לשמוע את המוזיקה ואת הדברים בפס הקול. העבודה קורעת לב: מתי וידאו-ארט ריגש אתכם בפעם האחרונה?

שאר העבודות בתערוכה מרגשות קצת פחות, ועלי השאירו רושם בעיקר אליסיה שחף שמציגה דימויי ילדות (קפיצה בחבל מויזת לא שגרתית, כתם דיו מתפשט, קליעת צמה) בעבודה היפה ביותר בתערוכה, ומרים כבסה עם סדרת תמונות מופשטות שיוצרות תחושה של מרקם חי ושל תנועה.
י

עבודה של מרים כבסה, מתוך התערוכה

אבל מה לנו כי נפליג בביקורת האומנות, אחרי הכל התערוכה בהחלט שווה ביקור, ובסופו של דבר משמשת סיבה טובה לתיור של יום שישי בבת ים. הרי גדלנו על המיתוס של "בת-ים" עם ההגיה במלרע ובדיחות הסטנדאפיסטים המאוסות, כקצה הקיצוני של תרבות "מונמכת". והיום זו חוויה מתקנת, רק חמש דקות נסיעה דרומה בנתיבי אילון. עדיין עולם אחר לגמרי, משהו לכתוב עליו הביתה, ועדיין הפערים הם בראשינו בלבד.
י