האוויר לח ונעים, וכל נשימה ממלאת את הגוף. על המרפסת המקורה בבקתה ביער אפשר לשבת בתחתונים ולהשקיף על העולם. משמאל נמצאת בריכת בוץ קטנה שקולטת אל תוכה את טיפות הגשם באדוות קטנות וזריזות ועץ משכשך את ענפיו בתוכה. לפנים פרושים שיחים רטובים וענף כרות אחד רובץ ביניהם. מימין נמתח שביל בוצי אל הבקתה המרכזית, עובר בדרך ליד השירותים האקולוגיים שהופכים את הצואה האנושית לזבל איכותי שעובר בדליים ליער ומאכיל את העצים שאנחנו נוטעים. מדי פעם עובר על השביל מישהו עם מטריה או מעיל גשם סינטטי או סתם ככה, יחף בבוץ, בזריזות כדי שלא להרטב יותר מדי.
הגשם יורד ללא הפוגה מאז אתמול. בתחזית מזג האויר זה מוגדר כממטרים פזורים, אבל איש אינו יודע לנבא: ישנם ימים בהירים, ישנם ימים כמו אתמול בהם הבוקר גשום ואחר הצהריים בהיר, וכולם ממהרים לעשות כביסה. וישנם ימים כמו השבת הזו, בה הגשם לא מפסיק אפילו להרף עין ומאלץ אותך לוותר על התוכניות ולהשאר בבקתה החמימה.
החיים בחווה הם חיי אדמה: הכל עשוי מחומרים טבעיים, והעבודה בנטיעת עצים וביצירת מחסומי עפר בכדי לאגור את מי הגשם ולהעלות את מפלס מי התהום מותירה את הידיים מכוסות יבלות ובוץ. וכמה שאנחנו קרובים לאדמה, המונסון מקרקע עוד יותר. האנשים מעט מופנמים יותר, נסגרים מאחורי מחסות פיזיים ורגשיים. השבילים הבוציים והממטרים שבאים בהפתעה הופכים את היציאה לעיר הקרובה לאתגר שרבים מעדיפים לוותר עליו. הכל רטוב ולח, השמש מסתתרת, אבל הטמפרטורה הגבוה יחסית מעניקה נחמה.
ואחרי הגשם מגיעים כמה ימים חמים ושטופי שמש, ואיתם אורחים לא רצויים: להקות יתושים משגשגות בשלוליות שניקוו ביער והן אינן מהססות לסעוד את ארוחותיהן מגופם ודמם של שוכני היער האנושיים. ישנם רגעים בהם כל מה שאתה רוצה זה לטבול באמבטיה של אלוורה. אבל השמש מלטפת את העורף, וכתחליף הולם הולכים אחרי העבודה לטבול בבריכות הבוץ, בהן שוחים כשהשמש מאירה וגם כשמטפטף. ולפעמים אתה פשוט עולה על האופנוע ונוסע לעיר, ומגיע לשם רטוב עד לשד עצמותיך, ויושב בבית קפה ושותה שוקו חם עם מאפה וחושב שאחרי הכל הוא לא כזה נורא, המונסון הזה.
השבוע ראשון כאן ונסיעת הרכבת הארוכה שבאה אחריו היו תזכורת מופלאה, מכאיבה, מרגשת, מטלטלת, מעייפת וחזקה לחוויה שלי בהודו. מהרגע הראשון הרגשתי תחושות מוכרות, פגשתי מקומות ופנים שהיו חקוקים עמוק בתוכי, ונדמה שאת המילים שכתבתי בימים האלה כבר כתבתי בעבר, במהלך המסע הקודם. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי נזכר במילים ההן, מבקש לכתוב אותן שוב.
אני מניח שהדברים יהיו מעט שונים עכשיו. אני נוסע לבלות תקופה ממושכת במקום אחד, במחוז אחד, במדינה אחת ומיוחדת בהודו. זה מורגש כבר על הרכבת, הטאמילנאדו אקספרס. עוד על הרציף בדלהי ניתן היה לזהות שרוב הנוסעים על הרכבת הזו הם טאמילים, פניהם השחורות המחייכות מקיפות אותי ונסכות תחושה שאני בכיוון הנכון – דרומה. מי שמדרים, מחכים.
אם עד עכשיו להכל היה ניחוח מוכר, עכשיו צפויים להצטרף אליו טעמים חדשים: לחיות בחווה אקולוגית וטבעונית (סדהנה פורסט), בתוך קהילה בינלאומית (אורוויל, שבעבר כבר כתבתי שעלי לחזור ולהכיר אותה לעומק), במדינה הדרומית, האקזוטית והמסקרנת טאמיל נאדו שהשאירה עלי רושם כה גדול בביקור הקצר הקודם.
הרכבת חוצה את מישורי הדקאן הנרחבים, ואחרי לילה ויום ועוד לילה מתקרבת לצנ'אי ועוצרת לבסוף בתחנת הרכבת המפורסמת שבנו הבריטים בעיר שנקראה אז מדראס. המהאטמה עצמו ירד בתחנה הזו מרכבת שעשתה את אותה הדרך. בוקר חדש מתחיל, הרפתקאה חדשה מתחילה.
קצת אחרי חמש בבוקר. אנחנו מגיעים לאגרה ומתיישבים לשתות צ'אי בחנות קטנה מול השער המזרחי של הטאג' מאהל. בעל המקום מספר בגאווה שהוא שם כבר ארבעים שנה, ושכל בוקר הוא פותח את השער כשהשעון בטלפון הנייד שלו מורה על שש בבוקר. כשהוא מוציא את המפתחות ומבקש את סליחתנו, הילד שלו נשאר לדאוג לנו לתה.
אנחנו עוברים את החומה הפנימית ונכנסים אל תוך גלויה מוכרת, תמונה שראינו אין ספור פעמים. תיירים אחרים עומדים ומנציחים גם במצלמה הפרטית שלהם את הקלישאה. הטאג' חולש על השמים התכולים של הבוקר, ממלא אותם בנוכחותו המובהקת. אנחנו מתקרבים בשביל המוכר מהתמונות המוכרות בין הגנים שאמורים לייצג את גן עדן עלי אדמות, והאשליה מתחילה להתפוגג. הגנים פחות יפים ובעיקר פחות מטופחים מהמצופה, והטאג' עצמו קטן בהרבה משדמיינתי. זו אנדרטה מתה, ואין בה דבר מהחיות והקסם שיש במקדש הזהב באמריצר, למשל. הפיהוקים מתרחבים, השמש מתחילה לטפס אל גובה השמים, צובעת בקרניה את השיש הלבן ואת המבנה המפואר, המרשים, על צריחיו המזדקפים אל-על והסימטריות הקיצונית שבמידותיו.
אחרי כמה שניות של דיס-אוריינטציה אתה מזהה שהשכונה השתנתה רק במעט בשנתיים וחצי מאז נסעת מפה. הניחוח הנעים של בשמים, תבלינים וצחנה נישא בסמטאות הצרות שהולכות ולובשות צורה מוכרת, ומישהו – אינך מספיק לראות את פניו – אומר "יו בין היר ביפור" כשאתה חולף לידו. אתה מתייחס לכך בביטול, שהרי מה הסיכוי, אבל בימים הקרובים רבים בעיר העתיקה יזהו ויזכרו אותך מהביקור הקודם. סנטוש מקפה ג'יוטי אפילו יתן לך חיבוק אמיץ, כמו היית בן משפחה אובד שחזראחרי שנים הביתה. הקפה עבר מקום והתרחב, והאוכל לא טעים כמו שזכרת, והילדים של סנטוש, סאנו וג'יוטי, גדלו. גם בגסט האוס זוכרים אותך, ולשמחתך החדר שהיה שלך תפוס בידי אורחים אחרים ואתה מקבל את החדר ליד. טוב שכך – טיול חדש, חדר חדש, נקודת תצפית אחרת לגנגה.
היראקליטוס אמר: אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים. לגנגה בווראנסי אי אפשר להכנס אפילו פעם אחת. הנהר בשפל, המים לא מגיעים אפילו למדרגות הנמוכות ביותר בגתות, ובוצה אפרפרה מפרידה ביניהם. דמיין את עצמך צולל בנהר: המים אפורים-ירוקים וכבדים, פסולת תעשייתית וביוב לא-מטופל, אברי אדם שרופים וגופות מנופחות משייטות בנצח, פרות מתות וכבשים וכלבים ועכברושים מתים מצייירים תמונת ראי דמומה ורקובה של העיר החיה מעל קו המים.
העיר הזו עשויה מחלומות. כל האנשים שגופותיהם נשרפו על גדות הנהר, המאמינים שהגיעו להניח נר דולק ופרח על מימיה השקטים של גנגה דווי, התיירים שעמדו והסתכלו במדורות הבוערות ולא הזילו דמעה, הזקנים שהגיעו למות בשלווה, התגרנים בשוק, המוכרים והמתווכים והסוחרים והרוכלים ונהגי הריקשות ומשיטי הסירות ובעלי הבסטות והגסטהאוסים והמסעדות – כולם חולמים את העיר העתיקה הזו. וכל צעד כאן שקול לצעד בחלום, ספק מציאות ספק הזיה, וכל נשימה היא חלום והחיים עוטפים אותך כמו צעיף שקוף שמתחשק לקרוע כדי לראות נכוחה.
הודו מכה בך בעוז. עם היציאה מדלת המטוס הריח מכה בנחיריים, ריחה של בומביי. האורות שנשארו תלויים מדיוואלי, האנשים הישנים הרחוב – בנסיעה לילית משדה התעופה לקולאבה אתה רואה את העולם כולו.
אהה, בומביי התוססת, הסואנת, היקרה, הטראגית. אני מגיע בשעות שבין הלילה לבוקר כשהתנועה בכבישים דלילה ואפשר לנשום את האויר ולראות את ציפורי הלילה המדדות בצד הכביש, שוק מתעורר, המונים ישנים בצידי הדרך או מבשלים ארוחה לילית. אני נוסע במונית ולוחש לעצמי: אני לא מאמין. אני לא מאמין. אני לא מאמין שאני בהודו. לא מאמין שחזרתי כל כך מהר.
***
אחר הצהריים במארין דרייב, לפני השקיעה, תינוקת בת כמה ימים בלבד בוכה בתוך ערימת סמרטוטים קטנה על הטיילת. האם אינה נראית בסביבה, ושני נערים עומדים בסמוך, מביטים בה ומתלחששים ביניהם בחשש. איש אינו ניגש. גם אני לא.
לקראת השקיעה מתמלא המארין דרייב באנשים. אני הולך ברגל לצ'רצ'גייט, חולף בתוך המון של אנשים הממהרים מהעבודה הביתה כנחיל ענק, אינסופי, ונזכר בכל אותן תובנות.
***
26/11 (עשרים ושישה בנובמבר) הוא ה9/11 של בומביי. זכרון הלחימה ברחובות קולאבה והשכונות הסמוכות לה עדיין עומד באוויר. בקפה ליאופולד ניתן לאתר כמה חורי קליעים בשיש, בניין מלון הטאג' בשיפוצים ואל בית חב"ד בעיר אפשר להגיע רק בתיאום טלפוני מראש וכתובתו נשמרת בחשאיות. כדי לבקר בקונסוליה של ישראל צריך לעבור בדיקות בטחוניות יסודיות וקפדניות במיוחד.
***
בפינת רחוב בקולאבה סמוכים זה לזה שני מקדשים. האחד בבניין אבן הנושא כתובות בהינדי, איקונות של אלים ופרחים כתומים על הרצפה וצבע על מצחי המאמינים המתגודדים בפתחו, מבקשים נדבה בתחינה אילמת, בתנועת יד בלבד. בפנים הכוהנים הברהמנים לבושים בבד לבן הכרוך על אזור החלציים, פעמונים מצלצלים, עשן קטורת, פתילות שמן קטנות מאירות ומזמורים. המקדש השני מואר באורות צבעוניים כחולים סגולים וירוקים, עם חלון ראווה מצוחצח ומרהיב ושלט ניאון גדול הנושא את שם האל NOKIA. לעניים אין מקום במקדש הנוצץ, מצודד העין, אך האין ליבם יוצא אליו? בכדי להכנס אליו לא מספיקים פרחים ועלי בננה: יש להביא מנחה גדולה בדמות חשבון בנק, הוראת קבע או כרטיס אשראי. יש ללבוש בגדים מערביים ולדעת לשאת כמה מילות תפילה בשפה הזרה שהביא לכאן האנגלים. אבל אולי האל הפיני הוא מרעיף על מאמיניו האדוקים הצלחה בעסקים, משכורות מכובדות, מעמד, השכלה וגדג'טים?
***
יום שישי בצהריים ליד תחנת הרכבת בבנדרה. שורות ארוכות של מתפללים משתוחים על מחצלות, פניהם מערבה, על ראשיהם כיפות מוסלמיות לבנות, בגדיהם לבנים.
***
כמו תל אביב וירושלים (וזוגות-ערים במדינות רבות אחרות), גם דלהי ובומביי מנסות לסמן את עצמן כאנטיתזה של השניה. דלהי הממשלתית, הפורמלית, הכבדה, השמרנית, מול בומביי המסחרית, הפתוחה, הנהנתנית. חלוקה דיכוטומית זו רחוקה מלהיות אמיתית אבל משהו בתחושה הכללית מורגש גם לאורח לילה כמוני. בומביי על החוף המערבי של הודו צופה אל מעבר לים, מצחצחת את האנגלית ומציעה למבקר גירסא ייחודית ונגישה יותר של החוויה ההודית. דלהי, לעומתה, היא הודו.
***
דוכן הצ'אי (הטוב ביותר בהודו) ניצב באותו מקום בסוף המיין בזאר, כאילו לא עברו שלוש שנים מאז שתית בו את כוס הצ'אי הראשונה בהודו ושנתיים וחצי מאז שתית את האחרונה. ספיר עומד בו, מבשל את הצ'אי באותה תנוחה בה צילמת אותו בפעם הקודמת. הוא לא זוכר אבל שמח להזמין אותך, כמו אז, לשבת על ארגז העץ שלידו ולהתבונן בעולם חולף על פניך.
כתמונת מראה פרושה ירדן מול הארץ. כל מי שנסע אי פעם בכביש הבקעה שלנו יכול להתבלבל לרגע מהנוף הנשקף כשנוסעים בצד המקביל: אותו דבר, אבל הפוך - ההרים בצדו המערבי של הנהר נדמים רמים במיוחד, ומראות העזובה ותת-הפיתוח מעלים זכרון נוגה של מישהו שאמר פעם "אתם צריכים לראות איזה פלאים עשו הירדנים בצד שלהם". אני לא ראיתי פלאים, רק בקעה מוזנחת, ענייה, מאובקת וחמה.
לאחר נסיעה ממושכת בכביש הבקעה פונים מזרחה ומתחילים לטפס בסיבובים חדים, עד שמתחילים להופיע בתים מסביב. עמאן היא העיר התאומה של ירושלים: הרים סביב לה והיא פרושה על מרחבי הפסגות, רבים מהבתים מצופים באבן "ירושלמית", המונית חולפת ביעף על פני העיר ובנייני ההייטק שנבנים בה, עוקפת דגמים חדישים של ב.מ.וו וג'יפים עם מסכי אל.סי.די בקבינה, ומגיעה אחרי כשעתיים של נסיעה לשדה התעופה על שם המלכה עאליה, אשתו של המלך המנוח חוסיין.
בבית הקפה הקטן בנמל התעופה של עמאן יש צ'יקן טוסטד סנדוויץ' ועיתון אחד באנגלית, הטיימס של ירדן, שמזכיר שוב ושוב את ישראל. דו"ח גולדסטון מכה גלים בעולם הערבי, ואחד הפרשנים בעמוד הדעות ממהר להתנבא ש"ישראל קרובה להתחיל ולשלם על פשעיה". בידיעה אחרת, הפגנה מול אחד ממשרדי הממשלה תובעת לשחרר 27 אזרחים ירדנים הכלואים בישראל. עוד בכותרות: פיגוע בעיראק ותמונה של המלכה ראניה ובנותיה הנסיכות זיין ועאישה נפגשות עם הפירסט-ליידי של איטליה. מהעיתון הזה נראה שאין הרבה חדשות בירדן עצמה.
כולם אדיבים ונחמדים ומנומסים: הפקידים ואנשי הביטחון במעבר הגבול, נהג המונית (שהזמין אותי בדרך לקפה על חשבונו, אבל גבה את החשבון כשדרש טיפ מופרז כשנפרדנו. נתתי לו), אנשי הנקיון בנמל התעופה, עובד בית הקפה שחימם לי את הטוסט והגיש לי עודף באנגלית מצוחצחת. הביקור החטוף בירדן בדרך להודו חושף טפח קטן מארץ מרתקת, רק עשרים דקות מעפולה, ובעיקר שב וממחיש כמה אנחנו מנותקים מהמרחב המזרח תיכוני, וכמה כדאי לנו לנסות ולהתחבר אליו. לפחות קצת.
השעון זז שעה קדימה, אבל אני מרגיש קרוב הביתה והודונראית רחוקה. קשה להאמין שמחר בבוקר אהיה בבומביי.
ואני חולם על היום בו הגבולות יפתחו, ונוכל לנסוע מתל אביב לעפולה, לבית שאן, ומשם לעמאן – היא רבת עמון – והלאה, אל מרחבי אסיה, עד הודו, ואולי מעבר.
המסע הזה מתחיל בתחנת אוטובוס קטנה במושב קטן בנגב, בואכה סיני, ביום שרבי של סוף קיץ. חיבוקים, פרידה. האוטובוס יוצא לדרך, מתנדנד בין דיונות החול הצהוב הפרושות משני צידי הכביש, הנוף מתחלף, הסרט מתחיל לרוץ.
תחנה ראשונה: תל אביב, העיר שהיא בית. בכפר שלם, בבצרון, באבן גבירול, בשדרות בן ציון, בדיזינגוף סנטר, בשדרות בן גוריון פינת שלמה המלך. חיבוקים, פרידות. דברים אחרונים לסגור לפני הנסיעה. התרגשות רבה מתחת לפני השטח. בלילה שלפני הנסיעה לא עצמת עין.
ובבוקר בכניסה לתחנה המרכזית החדשה יש בדיקה בטחונית ממושכת, והמאבטחת כמעט בוכה כשאני מעז להתלונן – היא אחרי שתי משמרות רצופות בלילה ללא שינה. היא נשארת בכניסה כשאני עולה במדרגות הנעות למעלה, מרגיש כמו אלון אבוטבול ב"הכוכב הכחול" – נוסע להודו באוטובוס מהתחנה המרכזית. האוטובוס לעפולה יוצא בשש וחצי, אור חיוור של בוקר אפרורי מערסל אותי כשאני נרדם ליד השוטר שהתיישב בכיסא הסמוך, שומע מתוך שינה שהוא מספר לחברו איך עזב את הבית, האשה והילדים.
בעפולה שותים מיץ תפוזים וגשם קל מתחיל לטפטף. אבל הדרך אצה לנו, ועמק בית שאן קולט אותנו בזרועותיו, אפרורי וחם. במעבר הגבול "נהר הירדן" הכל קורה בעצלתיים. חם ואפרורי, אפרורי וחם, והעייפות מצטברת.
הגבולות, חלקם לפחות, נפתחו. חלקם האחר נותר בלתי-מוגדר. הדרך מתל אביב לעמאןעדיין ארוכה מדי, ואני עוצם עיניים וחולם על דרך מהירה שתמשיך את כביש מספר 1 בואכה יריחו, דרך גשר אלנבי והישר לבירה הירדנית. ואם כבר חולמים – למה לא להמשיך הלאה, לבגדד, לאורך חוף המפרץ הפרסי, דרך פקיסטן והישר לתחנת הרכבת של ניו דלהי.
***
אני עדיין לא מאמין שאני חוזר להודו. בעוד חודש בדיוקימלאו שלוש שנים לפעם הקודמת שנסעתי, ועוד לא עברו שנתיים וחצי מאז חזרתי. אז טענתי שלא אחזור להודו כל כך מהר, שיש עוד מקומות רבים לראות העולם. אבל זו נסיעה שונה מאוד מהקודמת, עם אופי שונה, וגם אני קצת שונה. ובכל מקרה, התחושה שונה לחלוטין. סקנד טיים אינדיאה, היר איי קאם – אני כותב את המשפט ומרגיש איך גופי צולל אל תודעה אחרת, ותפיסת המציאות מתחילה להשתנות. הקסם מתחיל.
לקחת את הרהיטים ולשים במחסן. לארוז את הספרים בארגזים ולשים במקום בטוח, יחד עם ארגז נוסף למסמכים וקופסה לחפצי נוי ואמנות ומזכרות בעלות ערך סנטימנטלי. עוד יש לארוז היטב את הנעליים, הבגדים, ציוד קמפינג, תמונות. את מכונת הכביסה אתה נותן לשכנה. את המטבח ארזת כבר אתמול בקופסאות קרטון, מרפד את הכלים השבירים ואת בקבוקי המשקה בנייר עיתון ובפקפקים. את המובילך מצאת בקינג ג'ורג', וכמו תמיד כשאתם נפגשים להעמיס הוא מבקש מאה שקל יותר ממה שהוא אמר לך בטלפון. כשאתם מסיימים לפרוק את החפצים במחסן, אתה נותן לו גם טיפ.
הבית הריק מטונף, לכלוף נצבר בפינות שמאחורי הרהיטים. קירות האבן של הבית הערבי הישן סופחים מים, והצבע מתקלף. בקרוב ישאר ממך כאן רק זכרון, שיצטרף לרוחות שגרו כאן איתך: האלמונים שעזבו את סלאמה ב1948, ויפת כהן, אבי המשפחה שהגיעה מתימן וירשה את הבית בכפר, שנקרא מאז כפר שלם. סאלמה נמחקה וגם כפר שלם הולך ונעלם, ועל חורבותיו קמות שכונות של בתים לבנים בבניה רוויה, דירות על דירות של אנשים שאינם יודעים דבר על הנכבה, וחושבים שהבית שלהם נצחי.
סיבוב אחרון בשכונה: בסופר, בכספומט, בפיצריה, במקומות בהם הכלבה אוהבת לעשות את צרכיה. אף פעם לא הצלחת להרגיש באמת שייך לכאן, ובכל זאת, הנוף הזה שבתוכו חיית הוא חלק ממך.
בלא בית, אתה יוצא למסע. שנת תש"ע נפתחת בסגירת מעגל ובפרידה, ובחג הסוכות הזה אתה מתארח בסוכה במדבר ולומד מחדש ארעיות מהי. זהו יופיו של המסע: לאי הוודאות, חוסר הבטחון ואי-הנוחות היחסית יש ערך בפני עצמם (שהרי רובינו עסוקים רוב החיים בניסיון לבנות לעצמנו אשליה של ביטחון ושגרה). אתה עוזב את העיר בת מאה השנים, את החברים והלימודים והשגרה, ונפתח לטבע, לנדודים עם התרמיל שליווה אותך גם במסעות הקודמים. י
כשהכרטיסים להופעה נחטפו בתוך שעות ספורות, וכשהספסרים התחילו להציע כרטיסים למקומות עלובים במחירים מטורפים והצליחו למצוא קונים, או אז ידעתי שעלי לוותר על ההופעה של לאונרד כהן בישראל. לשחרר, להרים ידיים, לשכוח מכל הסיפור. כנראה שאני לא צריך להיות בהופעה הזו, חשבתי לעצמי. והנה בימים האחרונים פתאום פרחו להם כרטיסים באוויר: בהתחלה באלף מאתיים שקלים על הדשא, ושלשום כבר הגיע מייל של מישהי שחברתה חולה והיא מוכרת את הכרטיס שלה במחיר עלות.
ההתרגשות היתה רבה למשך זמן קצר, עד שהבשורה הגיעה: בזמן שהתמהמתי הכרטיס נמכר כבר למישהו אחר. כנראה שאני לא צריך להיות בהופעה הזו, חשבתי בעת שהתנערתי מכבלי האכזבה המחודשת. הפעם, תחושת השחרור והוויתור היתה מלאה, אולי כמו זו שחווה ג'יקאן בשבתו במנזר הבודהיסטי הקטן בהר בולדי בקליפורניה.
ואחרי שהרפתי מההופעה הזו, בסך הכל הופעה, הגיעה הישועה לבסוף בדמותן של שתי אחיות, או מלאכיות, שהולכות הערב לחתונה ונאלצות בצער לוותר על הכרטיסים שלהן, אותם הן מוכרות במחיר עלות מוזל במיוחד. מזל שיש פייסבוק. איך עוד יכולתי לדעת זאת? אז הרפתי ושחררתי והתפללתי קצת והתקשרתי אליהן. והנה, בבוקר המופע הכרטיסים בידי, המקומות טובים מאוד, הכל מסתדר. בעוד כמה שעות נמלא את אצטדיון רמת-גן, ונקווה לקסם, ולמחוות פרידה מרגשת מהאיש הזה, כהן.
יIt's like our visit to the moon or to that other star
I guess you go for nothing if you really want to go that far
לא סתם בחר הכהן הגדול שתהיה בישראל הופעה אחת בלבד, וסירב לאפשרות לערוך הופעה נוספת. זו היתה חוויה חד פעמית.
שלושה ימים אחרי שמלאו לו שבעים וחמש שנים, לאונרד כהן מתגלה מחדש ברמת גן כמוזיקאי, כזמר, כפרפורמר. המרחק הרב מהבמה לא עמעם את עצמת הפגישה שהיתה מוארת ועשירה כל כך. התקליטים הישנים, השרוטים, עם ההקלטות משנות השבעים קיבלו חיים חדשים בעיבוד ובביצוע של להקת הנגנים המופלאה ושל הקשיש בעל הקול הצלול והחודר. המופע היה מקצועי, מלוטש, החל מהסאונד והתאורה ועד למחוות של זמרות הליווי, ובכל זאת נשמרה בו תחושה עמוקה של אותנטיות וחיות. כוכב הערב, לקול תשואות הקהל הגדול ביותר שפקד אי-פעם הופעה שלו (כך קראתי), מסרב לשיני הזמן ויורד מהבמה בצעדי מחול קלילים.
מעבר למוזיקה, כהן נכנס בטבעיות לנעלי הכהן הגדול - כינוי שדבק בו בארץ הקודש בחודשים האחרונים. לרגעים, הפך האצטדיון העצום למרחב אינטימי ממש, כנס התעוררות לימים הנוראים בו אלפי נפשות שותפות לקסם. אצטדיון רמת גן, המתקן האפור, הכעור, אשר בימים כתיקונם משמש היכל להפסדים וכשלונות של נבחרת ישראל בכדורגל כינס אל תוכו אלפי מפסידנים יפיפיים ששרו יחד בדבקות, הזילו דמעה יחד, התמכרו יחד לקצב הרך ולצליל העדין של להקת הנגנים המכושפת שעמדה על הבמה. כולנו נכנענו לדמותו של האיש הצנום, אפור השיער ועז המבע שניצב במרכז הבמה הגדולה כל כך עד שקשה היה לראותו אפילו על מסכי הוידאו, אבל נוכחותו ומילותיו הדהדו עמוק בלב, ודמעות לא מעטות זלגו.
והודנו לו על כך: היתה זו חווית הקהל העצמתית ביותר שחוויתי עד היום, ואני חושב שגם לאונרד התרגש מלראות את אצטדיון רמת גן המלא מפה לפה עומד על רגליו ומריע לו ממושכות. גם אחרי שלוש שעות של הופעה היה קשה להפרד, כשבהדרנים מנגנים את "סו לונג, מריאן", את "קלוזינג טיים" ואת "הי, ד'תס נו ווי טו סיי גודביי". יש לו הרבה שירי פרידות, טלי אומרת לי, והמוזיקה שנשארת בלב אכן מקלה על הפרידה. י
There is a crack in everything
That's how the light gets in
כהן, שב73' הגיע לארץ במלחמת יום כיפור וניגן לחיילים בתעלה, כינס רבבות של אנשים תחת שלטים הנושאים את הכתובת "שלום سلام". והקהל הגדול הזה הריע כשהוא דיבר על שלום, על פיוס ועל האויב כאנושי. האצטדיון, היכל תחת כיפת השמים, היה לבועה פוליטית, עדתית, חלומית - בלבה של ארץ שנדמה ומאסה בתקווה לחיים נורמליים כאן. ההכנסות מהמופע נתרמו לקואליצית ההורים השכולים, ובבוקר שאחריו פגשתי קבוצה של פלשתינאים שבאו לקבוצת עבודה משותפת שעוסקת בחינוך לשלום, וגם הם מצוים בבועה בתוך חברה שבה נורמליזציה היא מילה גסה. מי יתן וברכותיו של הכהן הגדול ושירת הללויה העצומה של חסידיו סדקה במעט את שמי הסתיו בתל אביב, שיכנס עוד קצת אור. י
I'll stand before the Lord of song
with nothing on my tongue but Halleluja י
כתלמיד בבית הספר יהל"ם, בית הספר הראשון בעיר הגנים, למדתי על פועלו של אברהם קריניצי ראש העיר הראשון וחונכתי להתגאות בעיר שגאוותה על הגנים והגינות הרבות שבה. בדרכי הביתה מבית הספר עברתי עם חברי לא פעם בגן אשר על הגבעה, מטפס בכביש העולה, מגלה את פינות החמד והמסתור הרבות, מתגנב אל האמפיתאטרון שעמד נטוש, מפסיק את ההשתטות והמשחקים ליד האנדרטה לזכר הנופלים בני העיר, מתבונן בחדת קודש בספסל של ביאליק, שהשלט לידו הכריז כי "על ספסל זה היה המשורר הלאומי יושב לנוח בעת שבתו ברמת גן". ולבסוף, מגיע ל"פינת קסם", עם גשר האבן מעל מי התעלה. למדתי להכיר כל שביל ושיח בגן אברהם, כל פינה וכל עץ, עוקב אחר שיפורים ושיפוצים שערכו גנני העירייה המסורים.
עם השנים הפסקתי מלפקוד את הגן: דרך הטבע היא. וגם את העיר עזבתי, אבל בתעודת הזהות שלי אני עדיין תושב רמת גן. והיום נודע לי היום מאתר החברה להגנת הטבע כי העירייה בראשה אתה עומד החליטה לאשר בנית בתי מגורים על שטח גן אברהם.
אדוני ראש העיר, את המכתב הקודם שכתבתי לך פרסמו באחד העלונים המקומיים בעיר. הייתי אז בכיתה ה' או ו' לערך, ואתה היית בתחילת הכהונה הראשונה שלך. בשני העשורים שחלפו מאז צמחו בעיר גורדי השחקים של מתחם הבורסה, נבנו מגדלי מגורים, נמתחו גשרים ונחפרו מנהרות. יתכן שזכרונות הילדות שלי אינם שווים הרבה, נוסטלגיה ותו לא. אבל גן אברהם הוא פנינה אמיתית, מופת של תכנון סביבתי עירוני. ובימים אלה של תנופת בניה, הפרטת קרקעות וחגיגת נדל"ן שנדמה ולא תחדל עד אשר תכוסה הארץ כולה בשלמת בטון ומלט, בימים אלה אנו צריכים לעמוד על הרגלים ולומר בקול ברור וחזק: עד כאן.
***
דברים אלה נשלחו היום במייל לצבי בר, ראש עיריית רמת-גן. אם גם לכם גן אברהם חשוב, שלחו לו גם אתם מייל לכתובת
mayor@ramat-gan.muni.il
------
- 16.9.09 - מכתב תשובה מעיריית רמת גן
א.נ,
הנדון: פנייתך מיום 20/8/09 מספרנו 1494
מכתבך מבוסס על נתונים מטעים אותם פרסמה החברה להגנת הטבע, ואי לכך העובדות בו אינן נכונות.
עיריית רמת-גן עומדת להשקיע בהתחדשות גן אברהם קרוב ל-8 מליון ₪, זאת בדרך של שימור. בצידו המערבי יוקם גן עם מפל בעל אופי טבעי. בין שני הגנים תפתח למעבר מנהרה הקיימת במקום אך חסומה כעת. במסגרת השיפוץ בצד המזרחי ייבחן גם שיקום האמפיתיאטרון במקום.
הקולות האחרים נשמעים בנושא אינם נכונים, אינם מבוססים וככל הנראה מטרתם היא נסיון להאדרת שם החברה להגנת הטבע ותו לא.
הייתכן שאי-שם במרתפי הטלווזיה הישראלית קבורה ההקלטה של המופע הזה? אם כן, אלוהים, עשה שתמצא במהרה. בנתיים, הנה כמה קטעים שהתגלגלו ליוטיוב. לא נותר לי אלא לקוות שתצליחו לשחזר מבעד להקלטה העלובה הזו את עצמת החוויה, את אנקת הנחש הארוך, את הוודו שלה עובד. י
ההונגרים כל כך רצו שאבוא עד שנתנו לי הנחה מאוד גדולה על כרטיס הטיסה לפאריז, העיקר שאבלה לילה בבודפשט. בעיתות מיתון שכאלה לא היה אפשר לסרב להצעה הנדיבה. זו הפעם השניה שאני בבודפשט, ולזמן קצר מאוד - הפעם הקודמת היתה באפריל 1994, לפני מיליון שנה.
חם בבודפשט היום, ובבית הקפה האופנתי (כך נאמר) הצמוד לגלריה לצילום יש מאוורר תקרה אחד שפועל בעוז. הבחורות בבודפשט נענות ליום הקיצי בשרוולים קצרים, גופיות צמודות, מכנסונים קצרצרים וכפכפים.
זוהי עיר של ניגודים, וכיוון שאני אוהב לזהות ניגודים ולציין אותם, הנה כמה: זה מתיחל בניגוד בין בודה המישורית הרועשת, המסחרית, התוססת לבין פשט המנומנמת שעל הגבעות שמעבר לדנובה. זה ממשיך בניגוד בין העבר ההיסטורי המיוצג במרקם העירוני בארכיטקטורה רב-שכבתית, פסלים ועיטורים, לבין המסחר הממותג, העכשוי, הצומח בקומת החנויות של הבניינים העתיקים ומוסיף שכבה נוספת של אורות ניאון ושלטים מעוצבים. אבל אולי יותר מהכל זה המתח בין העבר הקרוב, הקומוניסטי-דכאני של בתי שיכונים וזרח אירופאיים ופשטות עגומה המתלווה לאלה שגדלו בצילו, לבין ההווה הקפיטליסטי, הדכאני אף הוא, שכופה על האנשים אופנה לא-להם וזרות מאולצת ומפזר ברחובות הומלסים, והופך את בודפשט לעיר שבה תיירות המין היא מקור הכנסה חשוב ולבירת הפורנוגרפיה האירופאית.
(20/5/09)
בודפשט חיוורת אחרי פאריז. זו עיר נעימה מאוד, אבל העליבות המזרח אירופאית בולטת לעין אחרי ההדר של עיר האורות. הדנובה הירקרקה היא האטרקציה העיקרית, אך גם כאן ההונגרים לא ריחמו והגדילו את צירי התנועה הסלולים ממש על גדות הנהר, והתנועה הסואנת מקשה לעיתים על טיול נעים ברגל לאורך המים, מגשר לגשר לקראת השקיעה. זה הזמן לחזור. י
רוקנרול זו דת, ו"לה בטקלאן" הוא רק אחד ממקדשיה הרבים. פאריז - עיר המקדשת את הביטוי האסטתי, היצירתי, את האומנויות היפות, העיר שבה הבוז-ארטס הוא בית הספר לכמרים, והלובר, האורסיי הפומפידו ושאר המוזיאונים הם המקדשים - היא מקום נכון כל כך לארח הופעה של פי.ג'יי הארווי, בעיני הכוהנת הגדולה של העולם המוזיקלי שנקרא רוק, האשה שהצליחה בגופה הצנום ובקולה העמוק המלהטט, בטקסטים אפלים, מלחנים מזוקקים ובביצועים מדוייקים ליצור את המוזיקה הזו בצורתה הטהורה ביותר.
ראיתי אותה בפעם הראשונה לפני ארבע עשרה שנים בחיפה, רזה עד כאב במרכז במה ענקית, מוצפת אורות ירוקים, בשמלה אדומה, במופע הרוק הטוב ביותר שהתרחש אי פעם בכדור הארץ, שופכת את קרביה על הבמה וכובשת את הקהל כולו ואותי בערב בלתי נשכח והיא רק בת עשרים ושש. שש שנים אחר כך ראיתי אותה שרה בלונדון על אהבה ועל משבר גיל שלושים, על העיר ועל הים, אשה בשלה ויפה.
ועכשיו, שמונה שנים מאוחר יותר, אנחנו נפגשים שוב בפאריז האביבית והיפה, עם שירי שני האלבומים שהיא כתבה עם ג'ון פאריש. והיא רזה, ורידים בולטים בידיים, בשמלה שחורה ותיק קטן מצולב ובו משדר האוזניות. בעוד חמישה חודשים היא חוגגת ארבעים, ולמרות שניכר שהגיל עושה את שלו אבל בעיני היא עדיין האשה היפה ביותר בעולם.
דת הרוקנרול. בהיכליה השחורים מתנהל טקס דתי, מרגש, אקסטטי, מעיף את המאמינים האדוקים לשמיים. צריך להיות חלק מזה כדי להבין: לצוף בתוך נחשול האנשים המיוזע, לתת לגוף לנוע עם מקצבי התופים והווברציות המרעידות של הבאס והצלילים החודרים של גיטרה חשמלית, כשאורות הבמה מרצדים, מתחלפים. שאגות שמחה ושריקות בסוף כל שיר, מחיאות כפיים אדירות, התלהבות מדבקת, רעש קהל עצום עם תום ההופעה ולפני ההדרן, הירידה מהבמה והחזרה אליה.
פועלי הבמה הם הלויים המשמשים בקודש, והנגנים הם הכוהנים המתווכים אל הקהל הצא את המוזיקה, דבר האל.
פולי ג'ין הארווי, הכוהנת הגדולה, שקועה גם היא במוזיקה שיוצרים הנגנים שלה. רוקדת, מתפתלת, מנצחת, קורנת, שרה, נוהמת, עולה לגבהים ומתחתרת למעמקים, היא מופיעה: לוקחת את משתתפי הטקס המוזר למסע בעולמות אחרים, מובילה אותם בידיים בטוחות ומאומנות אל רגעים טהורים, צלולים, זכים של מציאות נוכחת כל כך עד שכל מה שיש בה, העולם והאנשים מסביב והאוויר ואתה - הוא הצליל.
(20/5/09)
***
פאריז היא האשה המושלמת שלעולם לא תהיה שלך
בשל פערי המעמדות
אינך יודע איך לגשת, איך לגעת,
איך לכבוש.
היא יפה כל-כך, לבך הולם
רק במחשבה על קרבה אליה
היא נוצצת באור וזוהרת בלילה
האיפור מדוייק כל כך על פניה
והבגדים, אוי הבגדים,
הייתי מעדיף לראות אותך עירומה.
יונים בגינות הירוקות, עוברים ושבים,
ריח מאפה בחמאה, נתחי בשר משובחים
ומוזיקה במטרו.
שיכורים ברחוב בלילה, הומלסים בעלי כלבים,
שמש אביבית חמימה וגשם דק.
(18/5/09)
***
ליד הכובע הצבעוני של יעקב אגם
תיירים זרים ומקומיים הנראים כנוכלים.
בחורה יפה עם קביים. (השלישית בטיול).
בלונדינית חושפת רגליים. נערים
משחקים כדורגל ברחבה ליד. גרפיטי ישן על
קיר אפור, ופתחי האוורור של מרכז פומפידו.
טינופת במי המזרקה.
אשה שגבר עבר לידה.
כמו דברים רבים וטובים בחיי, גם זה התחיל בפרץ של ספונטניות. בוקר אחת קמתי בבוקר ופתחתי את תיבת המייל שלי, ובראה נצצה הודעה חדשה מרשימת התפוצה של פי.ג'יי הארווי, המבשרת על סיבוב הופעות אביבי באירופה ובארה"ב עם צאת האלבום החדש שלה בשיתוף עם ג'ון פאריש. זה היה מהיר כברק: שיחת סקייפ לחברה טובה שגרה בפאריז, הזמנת כרטיסים להופעה דרך האינטרנט, החלטה שנוסעים.
זו לא פעם ראשונה.
זה הולך להיות הביקור השלישי בעיר האורות, והפעם השניה שאני נוסע לפריז בחיי הבוגרים וכשהמניע לנסיעה היא הופעה. בתחילת יוני 2000 ראיתי את טום וויטס בגרנד רה, באחד מסיבובי ההופעות הנדירים שלו באירופה. אותו ביקור היה חוויה תרבותית שאין כמוה, כשאני גומע מוזיאונים, מדרכות, שכונות ובתי קפה בימים ומספיק לראות בערבים, בנוסף על טום, את היאנג גודס, את חגיגות 20 השנה של אינשטרצונדה נויבאוטן, ואת מאזי סטאר בהופעה אינטימית בסירה על הסיין, הופעה שאזלו לה הכרטיסים והצלחתי להכנס אליה כשאני מעמיד פני עיתונאי ("אי רייט פור ד'ה תל אביב מגזין", אמרתי בלי למצמץ. הייתי צריך לשלם על הכניסה אבל הם נתנו לי לעקוף את כל התור ולעמוד ישר מתחת להופ סאנדובל). וחוץ מאלה, גם היה פסטיבל אביב של מוזיקת עולם בפארק דה ואנסן, והופעות ג'אז קטנות ומרגשות באיזה ג'אז בר, ו...
הסתכלתי בחותמות בדרכון. תשע שנים עברו מאז. זו היתה תקופה של התחלות חדשות: שנת אלפיים סימלה את תחילתו של עשור חדש, ואני השתחררתי רשמית מהצבא ומצאתי אהבה חדשה שהתחילה ממש לפני אותה נסיעה. פאריז הקסומה, הקוסמופוליטית, המפתה, המסוגננת, מחכה לי מאז שאבוא לבקר שוב.
ועכשיו פי.ג'יי הארווי מחכה לי בפאריז. גם זו לא פעם ראשונה: ראיתי אותה בחיפה ב1995, בערב שאני זוכר כחוויה הגדולה ביותר שחוויתי עד היום, וב2001 נסעתי לשמוע אותה מנגננת את סיפורים מהעיר, סיפורים מהים ב"שפרד'ס בוש אמפייר" בלונדון. על אחד הסינגלים שליוו את אותו אלבום היה גם השיר "30", בו היא התמודדה עם שינוי הקידומת והכניסה לעשור הרביעי של חייה. באוקטובר הקרוב תחגוג פולי ג'ין הארווי יומהולדת ארבעים.
*** טרמינל
ראש-טיים בטרמינל הפנים-אירופאי בבודפשט. חם. אנשים מזיעים. אין מקום לשבת. חוויה בפול-פאוור ועוד לא הגעת ליעד. אנשים זרים, שפות זרות, מראה אחר. פאב אירי בטרמינל עם מוזגות הונגריות. אירופה. מזרח אירופה.
במסדרון הארוך והלבן המוליך את ה"טרנספר פסנג'רס" מהטיסה שהגיעה מת"א לאולם הטיסות היוצאות בקומה העליונה של הטרמינל המון אנשים רצים. מראה מצחיק והזוי: אנשי עסקים מעונבים עם טרולי, גרמנים בביגוד ספורט-אלגנט וטרולי, בחורות על עקבי ענק, מכנסיים מנומרות וטרולי, דיילת קרקע עם שיער אסוף בקפידה ועקבים דקים, כולם רצים כל עוד נפשם בם במסדרון כדי לא לפספס את טיסת ההמשך.
קשה להאמין כמה נסיעות בינלאומיות הן חוויה חזקה, גם כשאתה לכאורה מורגל בהן. לא לחינם כתב מאיר אריאל את טרמינל לומינט. הסמלים המוכרים של שפת היומיום הויזואלית משתנים לסמלים המוסכמים של נסיעה: דרכון, בורדינג פאס, מסועים להולכי רגל, חנויות בשמים, אלכוהול ושוקולד טובלרון, מטבע זר, אנשי אבטחה במכנס מחויט ועניבות, מי ארז את התיק, האם נתנו לך למשהו להעביר (נתנו, אבל אני משחק את המשחק ואומר "כמובן שלא"), מסכים מרצדים עם מספרי טיסות, דיליי בטיסות של אחרים, און-טיים בטיסה שלך.
והטיסה עצמה. לעוף. רגע ההמראה שתמיד תמיד מעורר פליאה. להצמד כמו ילד לחלון ולראות את תל אביב מתרחקת עם קו החוף האהוב שלה, את חוף אנטליה, את פרוורי בודפשט והדנובה הירוקה והמרשימה. אוכל של טיסות, עם מיץ תפוחים וכוס יין לבן אחרי הארוחה, לחייך לדיילת, ת'נק יו, ת'נק יו ורי מאץ'. כאן האנגלית עוד שימושית, עם השפה ההונגרית המשונה שלהם. ועוד כמה שעות זו פאריז.
הזוג שיושב לידי: הוא סופר-חנון אירופאי, קטן עם זקן ומשקפיים, והיא ממוצא אפריקאי עם שפתיים עבות, ג'ינס הדוק ורושם חזק. הם מפטפטים בהונגרית, או שפה מזרח אירופאית אחרת. ובנתיים, נראה שפחת קצת הלחץ בטרמינל, וגם יש יותר אויר. אנשים עפים מפה.
כשהלילה מכסה את העיר בעטלפים ובגינת דובנוב מתרוצצות הממטרות, ואויר קריר ונעים של תחילת האביב עוטף אותנו, אנחנו יושבים על ספסל ומדברים. וכשהבוקר האיר את נעלמת.
וכשאת נעלמת גם העולם נעלם. מהעיר נשאר רק שלד בטון ואבק אפור מכסה את הכל. האנשים הופכים מכוערים וזרים, וגם ממני נעלמים הקרביים והבשר. בתוך ימים ימלא ענן אפל את החלל שנפער, כמו שאיפה עמוקה מעשן הפליטה של אוטובוס ישן. לא הצטרפתי בצהריים אל הצועדים עם הדגלים האדומים בחוצות העיר הלבנה.
כיוון שאני מכשף המנחש בקלפים ידעתי הכל מראש. מהרגע הראשון הראו הקלפים שנתת לי במתנה ליום הולדתי את האמת. היות ואיני מאמין בכשפים שמרתי על אופטימיות. ואני עדיין מנסה.
***
חמישה ימים אחר כך אני מסתכל בכותרים שעל מדף ספרי השירה בחנות שבה היינו יחד ביום בו נפגשנו לראשונה. חיפשתי את ויסלבה שימבורסקה ומצאתי את פבלו נרודה:
ואני מביט במלותי הרחוקות.
שלך הן יותר משלי.
הן עולות ומטפסות על כאבי הנושן כקיסוס.
הן עולות כך בכתלים הלחים.
בך האשם במשחק זה שותת הדם.
הן נסות ממאורתי האפלולית.
הכל מלא בך, הכל.
לפניך שכנו הן בבדידות שמלאת עתה,
ויותר ממך הן מורגלות בעצבותי.
הלוואי והדברים היו כל כך פשוטים: אחת לארבע שנים היה כל אזרח הולך לקלפי ומטיל אל תוכה פתק ובו צירוף אותיות קצר המבטא את השקפת עולמם של קבוצת נבחרים המבקשים לשרתו, והולך לים.
האמת היא שהחיים של רובנו אינם מתנהלים במרחב הפוליטי. אנחנו נמנעים מלבקר שם, מתרחקים מהטורים הפוליטיים בעיתון, מעמודי החדשות הפוליטיות, מקיפים את עצמינו במשפחה ובחברים, בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע ורוחניות וספורט ואוכל טוב וטיולים; או בטרדות פרנסה, עסקים, קניות - בהתאם למרחב התרבותי אליו אנחנו משתייכים. אל החלל שנותר במרחב הפוליטי שאותו עזבנו ממלאים אחרים.
הפוליטיקה היא שיקוף מרוחק של עצמינו, מרכיב בזהות. הרוב הגדול של הישראלים מצביע בבחירות בהתאמה מושלמת לזהות התרבותית שלו. כך ניתן לזהות את מצביעי קדימה ואת מצביעי הליכוד, שלא לדבר על מרצ וש"ס וחד"ש, בהתאם לסגנון הדיבור, ההעדפות המוזיקליות ופרטי לבוש כגון משקפיים או כיפה. אין הפתעות בבחירות, רק תזכורת מדכאת לפיצולה וקיטובה של החברה הישראלית לקהילות תרבותיות שהולכות ומסתגרות בתוך עצמן.
מצביעי שמאל רבים החליטו לעשות הכל כדי לעצור את ביבי. והם עשו זאת במחיר הכבד של הצבעה לקדימה, שהשכילה להציב בראשה מועמדת שהיא גם אישה וגם אשכנזיה, ובכך לקלוע לטעם התרבותי של אותם מצביעי מרצ. היה זה שיעור האזרחות היקר ביותר אי-פעם; אמרנו לכם ש"זה הגוש, טמבל, ולא המפלגה הגדולה ביותר", וסירבתם לשמוע. עכשיו הכנסתם לכנסת את אחרוני הח"כים בקדימה, והמתתם מכה ניצחת על השמאל הישראלי.
ובחלוף תקופת הבחירות אנחנו חוזרים להדחיק את עובדת הקיטוב על ידי דחיקת עמדותינו הפוליטיות לתחתית התור של הנושאים לשיחה עם חברים, עם עמיתים לעבודה ועם השכנים בתור במספרה. האנטי-פוליטיקה המחלחלת בכל פינה היא זו שהמליכה את הימין הקיצוני ואת הדתיים, שלא מוותרים על אף אפשרות להטות את תזרים המזומנים של הקופה הציבורית לעברם. ושימכרו את מה שנשאר מהמדינה לבעלי הון ולמשפחות הפשע, ובעיקר ימשיכו לתת ללאומיות ולדת לשפוך את הדם שלנו ושל שכנינו.
תוצאת הבחירות הקשה מעלה הרהורים נוגים. אחרי תקופה ארוכה של התמקדות במטרה הפוליטית קצרת הטווח והברורה של "לייצר קולות", בבוקר שאחרי משתנה המיקוד בעדשת התודעה, ומתגלה התמונה הגדולה, שיש בה משהו מדכא ומשהו מנחם. מדכא, כי מגיע לנו משהו טוב יותר, וקיבלנו את הכי גרוע שאפשר. כל כך הרבה אנשים טובים אני פוגש בארץ הזו, שמאמינים בטוב ועשים הרבה טוב, עד שזה מגיע לפוליטיקה. ומנחם, כיוון שבחלוף הרעש הגדול אפשר לפקוח את העיניים ולהזכר כמה הפוליטיקה מוגבלת, וכמה חשובים גם דברים אחרים בחיים: החברים החדשים שרכשת בקמפיין הבחירות הזה ישארו איתך, וכך גם החברים הישנים, והאהבה שלך, והים, והמוזיקה, אלה ישארו איתך גם כשהמפתחות למדינה עוברים לידי נבלים. הרגש העיקרי שממלא אותי הוא חמלה, חמלה עלינו, המעטים בשמאל שבחרו להצביע ונחלו תבוסה משפילה; וחמלה על ישראל, ש"תמיד יבחרו במי שימכרו אותם".
ומחר? האם שוב נשקע בטרדות היומיום, בפרנסה, בבילויים, נקרא ברפרוף את כותרות העיתון ונצקצק בלשוננו, או שמא ננקוט עמדה ברורה, עקבית, מגובשת ומורכבת לגבי המציאות? האם נשאיר לכוחות האופל החשוכים, הגזעניים, האנטי-דמוקרטיים, המושחתים למשיך ולתפוח, או שנחליט שהפעם עושים משהו, וניצור כח פוליטי חזק, משמעותי, סוחף, שוחר טוב; כח שיחזיר את האיזון לחיי המדינה שלנו וללבבות אזרחיה. החיים פה אינם מתירים לנו מותרות כאדישות ויאוש. מוטלת עלינו חובה: לפקוח את העיניים, ובשום פנים ואופן לא לשתוק.
