שעון קיץ

בסוף הערב עלינו על מונית, מסוחררים מכדי ללכת הביתה ברגל.
"מונית הכסף?" שאלתי את הנהג.
"מונית הזמר", הוא ענה.
ובעצם, זה בדיוק מה שרצית. לא את מונית הכסף, עזוב אותך משאלות טריוויה ומלעמוד עירום ועריה בפריים טיים הגווע בלא איפור, עם אורות הדיסקו בתקרה, כשהרפתקאה כמו מונית הזמר מחכה.
הנהג ג'ורי שר להיטים של אלוויס, י

Little things I should have said and done
I just never took the time
You were always on my mind
You are always on my mind

בלילה האחרון של שעון החורף, אחרי שכיבת את האור והדלקת נרות, וויתרת על הנסיעה ברכב המזהם אל תל אביב נטולת החניה ולקחת אוטובוס העירה, ובאוטובוס אנשים מוזרים ואתה צוחק, צוחק כאילו אתה בסרט שמוקרן על מסך החיים שלפניך. ובעיר פגשת חברים מהקיץ שעבר וגם מהמאה שעברה והכל ככה במקרה לגמרי, מבלי להתכוון. והחברים נתנו לך לשתות ואתה מתנודד שיכור ופוגש חבר נוסף, י

Tell me, tell me that your sweet love hasnt died
Give me, give me one more chance
To keep you satisfied

ובלילה הזה מפסידים שעת שינה אבל ממחר, הו ממחר, השמש שוקעת בשבע, וזו רק ההתחלה.
י

חיות לילה

צא לרחוב וראה: נסיכות ושדונים, זונות וקוקסינלים, ארנבות ובעלי כובעים מצחיקים ועניבה, מלאכים ופרפריות, והנה פרפרית אחת רוכבת על קטנוע! המון פרפריות. מישהו עשה בוחטה נאה על מכירת כל כנפי הפרפר האלה. אחיות קצרות מכנס, סופרמן עם גלימה, חליפות טלאים צבעוניות, מחשופים עמוקים, אזני זחל-זחלילים, מכנסי דיסקו נוצצות, גברים עם מבטא ערבי כבד, נשים שחורות עור, אחד התחפש לשמש מוזהבת, והנה השטן בכבודו ובעצמו.

צא לרחוב בשכונת פלורנטין בערב וראה: אלפי צעירים התקבצו בחיפוש אחרי מסיבה. התושבים הוציאו רמקולים ודרבוקות למרפסות, הכבישים נחסמו, באוויר יש ריח אמסטרדמי של אלכוהול וסמים קלים, המאפיה המקומית מוכרת המון בורקס והפיצוציות מוכרות בירות ועארק. חסרים רק קצף דביק ופטישים כדי להרגיש כמו ביום העצמאות. האנשים יפים, עם תחפושת או בלי תחפושת, אבל ראיתי מעט מדי אנשים שמחים באמת. המסכות לא מסתירות את העייפות והאדישות בעיניים.

סע לחוף געש ותראה אנשים בלי מסכות ובלי תחפושת, בלי בגדים בכלל, שוכבים על החוף ומפקירים את גופם לרוח ולאדמה ולמים. עונת הרחצה התחילה עם השרב שהקפיא את הגלים במים והעלה ענן אובך. הים התיכון נראה לרגע כמו ים המלח. שקיעת השמש דהויה במקצת, ובלילה הירח המלא תלוי בשמיים כבציור שמן. בשנה מעוברת כשפורים חל באדר ב', לא פלא שאין גשם שהורס את תחפושות הילדים. בחזרה לתל אביב, בחוף גאולה עדיין לובשים בגד ים, אבל מינימלי, כדי להתמודד עם החום.

על במה בדרום תל אביב עלה בשתיים בלילה מישהו שהתחפש לשלום חנוך וניגן שירים של שלום חנוך בגרסאות רוקנרול. חיות לילה קוראים להופעה הזו, שהיא בסדר גמור, רק חבל שוויתרו בה על רבים מהשירים היותר יפים של שלום. למה לנגן את "שוקו" ולא את "כהה כהה"? שוקו זה לא שיר טוב. שמישהו יגיד לו. ומתי כבר נשמע בהופעה חיה את "לילות שקטים"? שמישהו יגיד לו. חוץ מזה, באמת בסדר גמור. אפשר להגביר קצת את הגיטרה של פיטרסון, הבוחן את החשמלית שלו מבעד למשקפיים כמו איזה אינלקטואל. אבל זאת לא תחפושת, זה הבלוז, בייבי.

עייפות גדולה בקרב כוחותינו עם הגיע סופהשבוע הארוך לקיצו. "החום גמר את כולם”, אומרת המלצרית לברמנית בבית הקפה הקטן. שמש החמסין על חוף הים צלתה אותנו עד תשישות, ובתוספת לשני לילות ארוכים ורוויי אלכהול רבים מייחלים לאיזה יום חופש נוסף שיפתיע, שושן פורים. ועדיין, גם בשעה מאוחרת זו של מוצאי שבת וחג עדיין מהלכים ברחובות העיר כמה גברים באיפור ובגדי נשים ונשים באיפור ומעט בגדים. כשחושבים על זה, בתל אביב זה נכון גם בימי חול: כל יום פורים.

שמישהו יביא לי אוזן המן.
י

זיקוקים

בערבו של יום מסעיר בו צפית לרגע בעתיד אפשרי שבהנד עפעף נלקח ממך, אתה חוזר לביתך ורואה מעל מסגד חסן בק זיקוקים בשמי יפו. והרי מה היה חסר כדי לחגוג את היום הזה? זיקוקים. ואתה עוצר לרגע כדי הביט באורות המרקדים בשמיים ולהאזין למקצב קולות הנפץ, ואתה צוחק מכל הלב. זה הזמן להמשיך הביתה ולבדוק את כרטיס הטוטו שמילאת, כי אם שלושים המיליון יהיו שלך אי פעם, כנראה ש "הלילה הוא הלילה”, כמו שניל יאנג שר. הלילה הוא הלילה.

היום התחיל בכלל בנשימה של טבע, עם חברים טובים בצפון הנגב, אל מרחבי הקמה המוריקה והכלניות הפורחות במרבדים אדומים לצידה. פיתה על הטאבון עם לבנה לארוחת צהריים, ומשם לשדות האינסופיים, לבתרונות שחרצו המים באדמת הלס ולשלל צבעי הפריחה: בתוך הירוק אדום אדום, צהוב, פה ושם מעט ורוד וסגול ואניצים לבנים של סבא סביון, ולבסוף גם פריחת השקדיה, ט”ו בשבט הגיע רק עכשיו, באיחור של חודש. והכלבה רצה בתוך החיטה, וקצת מצטלמים למזכרת, ונוסעים בכביש 232 המרהיב עד ניצנים, שם מחכה לנו לימונדה צוננת ושקיעה מרהיבה אל תוך המים הכחולים, השקיעה הראשונה של האביב. בוודאי שמתם לבכם לימים ההולכים ומתארכים.

ועם רדת הערב נסענו לראות בית. כן, רק חדשיים חלפו מאז שכר כותב שורות אלה את ביתו שבכפר שלם, וכבר הוא מצטרף למירוץ חיפוש הדירות. והמירוץ מר ואכזר הוא, אבל אנחנו אופטימיסטים ללא תקנה, קודם הולכים לטייל ורק עם רדת ערב נוסעים לראות את הבית שחשקנו בו, אי שם בהרצליה. והבית לא פחות ממושלם, אין מה לומר. בעלי הבית נחמדים ונעים בו והמיקום נפלא, ובזמן שאנחנו מסתכלים יושב הזוג שהגיע לפנינו בביתם של בעלי הבית וכאנחנו מתקרבים אנחנו שומעים מבפנים "חוזה... לסגור...” והנה, בית חלומות שלרגע היה אפשרי חומק מידינו כמו לא היה.

והלב נחמץ. אך כמה מהר נקשרים אנחנו לרכוש, לבית, לרעיון שפה נגור ופה נחיה ופה הכלבלבה תרבוץ על הדשא, ונלך לטיולים ארוכים בים, והדמיון מריץ עתיד וורוד ו... הופ, בעלי הבית החביבים באמת מצטערים, אבל ההם הקדימו להגיע (מן האופל, וכמו השטן רק קולם נשמע אך פניהם לא נראו) ועכשיו אנחנו נוסעים בדרך חזרה לתל אביב, וגם העיר האהובה כל כך מתקשה בתחילה לנחם אותנו על אבדן של דבר שמעולם לא היה שלנו.

מבלי משים אני נזכר באותה נערה אשר לפני שנים שברה את ליבי, למרות שמעולם לא היתה שלי ולא ידעה את שאני מרגיש כלפיה (ואולי ידעה, ובטוב לבה שתקה).

בהליכה לילית ברחובות תל אביב, עם עצירה לגלידה בבאצ'ו, יודעים אנו שלא קרה דבר, חוץ מסיפור. וליד הבית מאירים הזיקוקים את שמי הלילה, ואנחנו מקבלים את החיים ואת אשר הם מזמנים לנו בחיבוק.

י