מגדים 3

בית. חלל המוגדר בקירות. חלונות, מסדרון, דלתות, חדרים. נוף מוכר בחלון, פינות נסתרות, בויידעם, ארונות מטבח, כיור, אסלה, סורגים, דלת כניסה. בפעולה בתנועה בכיתה י"א ביקשו ממני להביא פריט ולספר עליו, והבאתי את מפתח הבית. בדרך לכיתה א' הוא היה תלוי על הצוואר בשרוך, או אולי זכרתי דווקא את הפעמים הספורות שבהן המפתח אבד ואני נשארתי בחדר המדרגות, מחכה בדמעות שלא זלגו שהדלת תפתח. בית שהיה מקלט מהעולם, והיה עולם בפני עצמו.

כמה שהתרחקתי, בנגב או בערבה, באמריקה או בהודו או בתל אביב, תמיד בירכתי הראש היתה הידיעה שבבית הזה מחכה מיטה ואוכל ומפלט ומשפחה, לטוב ולרע. מאז 1971 הם בבניין הזה, מעל מחצית מחייו של אבי עברו שם. משפחה קטנה, שותפות גורל של שמחות ועצב וייסורים ויצירה, ריבים קולניים וצחוק סביב שולחן החג. ועכשיו עוברים דירה, עוזבים את הבית. ואולי הבית עוזב אותנו.

לזרוק את הג'אנק שהצטבר במשך שנים ארוכות. אלפי ניירות חסרי ערך שנשמרו, עיתונים ישנים, ספרים שנאספו מהרחוב, ווקמנים, מצלמות מזכרות מחו"ל מסמכים ממקומות עבודה קודמים בגדים קשקושים קלטות וידאו תיקים קבלות תעודות אחריות דוחות חניה... אשכנזים, עם נטייה אספנית ויכולת קיצונית להקשר לרכוש. חבר טוב אמר לי פעם כשעברתי דירה, “כמה שיש לך פחות יש לך יותר".

לארוז זכרונות בארגז. צעצועי ילדות (קוביות קטנטנות וחלקי לגו שנשכחו זה מכבר מעלים מחנק בגרון), תמונה של כלבלב אהוב, מכתבים מאהבות ראשונות, מכתבי תשובה שלא נשלחו, מאפרה מתרמילי כדורים, כומתה ירוקה, תמונות מטיול בר-מצווה לאירופה הקלאסית, ספרי מחזור מבית הספר, ברכות ליום הולדת, מעט הדברים שלא צריך אבל הלב לא נותן לזרוק יוחבאו הרחק בארכיון, רק כדי להתרגש מהם שוב, אי פעם בעתיד.

געגועים. געגועים לאבנר, הכלב שנדרס, ולנובי-נובלס הכלב האציל שחי כאן 17 שנים ארוכות עד שיבה. למשחקי מחשב עם חברי הילדות ולמשחקי וויסט בשישי אחר הצהריים עם אחי הגדול ואותם החברים. געגועים לאמיר, למוזיקה שנשמעה בלילות קיץ לבנים מקלטות שהוקלטו בטייפ דאבל-קאסט ומתקליטים שנוגנו על הפטיפון שנותר בדירה הריקה, אחרון מכל הפריטים. לא יכולתי לזרוק אותו.

לארוז ציורים, מאות תקליטים, אלפי ספרים, ולהפליג איתם במשאית לישוב מרוחק בנגב. לצאת לפנסיה אחרי שנים ארוכות ברמת-גן ולפרוש אל המדבר כדי להיות סבתא וסבא במושב.

ביקור אחרון בבית. במבט אחרון מהחלון, הרחוב הקטן הולך ומשתנה. המכולת ששירתה אותנו בנאמנות במשך שנים ארוכות נסגרה לפני כמה חודשים, ברחוב ליד הולך ונבנה מגדל דירות יוקרה עצום, בפינת הרחוב הראשי נפתח סופרמרקט. שכנים רבים התחלפו. ברמת גן לא נותר לי דבר.

הקירות החשופים מכוסים בשכבת סיד חדשה המסתירה סדקים אך לא מטשטשת זכרונות, מראה החלל, הקווים והפינות המוכרים כל כך מציף רגשות. סגירת המעגל הזו הכרחית כדי שנוכל להתנתק, כדי שנהיה חייבים לארוז ולזרוק ולנקות ולהמשיך הלאה, קלים יותר, זוכרים אך משוחררים מכבלי העבר. כדי שנוכל שוב לחבק.
י

שעון קיץ

בסוף הערב עלינו על מונית, מסוחררים מכדי ללכת הביתה ברגל.
"מונית הכסף?" שאלתי את הנהג.
"מונית הזמר", הוא ענה.
ובעצם, זה בדיוק מה שרצית. לא את מונית הכסף, עזוב אותך משאלות טריוויה ומלעמוד עירום ועריה בפריים טיים הגווע בלא איפור, עם אורות הדיסקו בתקרה, כשהרפתקאה כמו מונית הזמר מחכה.
הנהג ג'ורי שר להיטים של אלוויס, י

Little things I should have said and done
I just never took the time
You were always on my mind
You are always on my mind

בלילה האחרון של שעון החורף, אחרי שכיבת את האור והדלקת נרות, וויתרת על הנסיעה ברכב המזהם אל תל אביב נטולת החניה ולקחת אוטובוס העירה, ובאוטובוס אנשים מוזרים ואתה צוחק, צוחק כאילו אתה בסרט שמוקרן על מסך החיים שלפניך. ובעיר פגשת חברים מהקיץ שעבר וגם מהמאה שעברה והכל ככה במקרה לגמרי, מבלי להתכוון. והחברים נתנו לך לשתות ואתה מתנודד שיכור ופוגש חבר נוסף, י

Tell me, tell me that your sweet love hasnt died
Give me, give me one more chance
To keep you satisfied

ובלילה הזה מפסידים שעת שינה אבל ממחר, הו ממחר, השמש שוקעת בשבע, וזו רק ההתחלה.
י

חיות לילה

צא לרחוב וראה: נסיכות ושדונים, זונות וקוקסינלים, ארנבות ובעלי כובעים מצחיקים ועניבה, מלאכים ופרפריות, והנה פרפרית אחת רוכבת על קטנוע! המון פרפריות. מישהו עשה בוחטה נאה על מכירת כל כנפי הפרפר האלה. אחיות קצרות מכנס, סופרמן עם גלימה, חליפות טלאים צבעוניות, מחשופים עמוקים, אזני זחל-זחלילים, מכנסי דיסקו נוצצות, גברים עם מבטא ערבי כבד, נשים שחורות עור, אחד התחפש לשמש מוזהבת, והנה השטן בכבודו ובעצמו.

צא לרחוב בשכונת פלורנטין בערב וראה: אלפי צעירים התקבצו בחיפוש אחרי מסיבה. התושבים הוציאו רמקולים ודרבוקות למרפסות, הכבישים נחסמו, באוויר יש ריח אמסטרדמי של אלכוהול וסמים קלים, המאפיה המקומית מוכרת המון בורקס והפיצוציות מוכרות בירות ועארק. חסרים רק קצף דביק ופטישים כדי להרגיש כמו ביום העצמאות. האנשים יפים, עם תחפושת או בלי תחפושת, אבל ראיתי מעט מדי אנשים שמחים באמת. המסכות לא מסתירות את העייפות והאדישות בעיניים.

סע לחוף געש ותראה אנשים בלי מסכות ובלי תחפושת, בלי בגדים בכלל, שוכבים על החוף ומפקירים את גופם לרוח ולאדמה ולמים. עונת הרחצה התחילה עם השרב שהקפיא את הגלים במים והעלה ענן אובך. הים התיכון נראה לרגע כמו ים המלח. שקיעת השמש דהויה במקצת, ובלילה הירח המלא תלוי בשמיים כבציור שמן. בשנה מעוברת כשפורים חל באדר ב', לא פלא שאין גשם שהורס את תחפושות הילדים. בחזרה לתל אביב, בחוף גאולה עדיין לובשים בגד ים, אבל מינימלי, כדי להתמודד עם החום.

על במה בדרום תל אביב עלה בשתיים בלילה מישהו שהתחפש לשלום חנוך וניגן שירים של שלום חנוך בגרסאות רוקנרול. חיות לילה קוראים להופעה הזו, שהיא בסדר גמור, רק חבל שוויתרו בה על רבים מהשירים היותר יפים של שלום. למה לנגן את "שוקו" ולא את "כהה כהה"? שוקו זה לא שיר טוב. שמישהו יגיד לו. ומתי כבר נשמע בהופעה חיה את "לילות שקטים"? שמישהו יגיד לו. חוץ מזה, באמת בסדר גמור. אפשר להגביר קצת את הגיטרה של פיטרסון, הבוחן את החשמלית שלו מבעד למשקפיים כמו איזה אינלקטואל. אבל זאת לא תחפושת, זה הבלוז, בייבי.

עייפות גדולה בקרב כוחותינו עם הגיע סופהשבוע הארוך לקיצו. "החום גמר את כולם”, אומרת המלצרית לברמנית בבית הקפה הקטן. שמש החמסין על חוף הים צלתה אותנו עד תשישות, ובתוספת לשני לילות ארוכים ורוויי אלכהול רבים מייחלים לאיזה יום חופש נוסף שיפתיע, שושן פורים. ועדיין, גם בשעה מאוחרת זו של מוצאי שבת וחג עדיין מהלכים ברחובות העיר כמה גברים באיפור ובגדי נשים ונשים באיפור ומעט בגדים. כשחושבים על זה, בתל אביב זה נכון גם בימי חול: כל יום פורים.

שמישהו יביא לי אוזן המן.
י

זיקוקים

בערבו של יום מסעיר בו צפית לרגע בעתיד אפשרי שבהנד עפעף נלקח ממך, אתה חוזר לביתך ורואה מעל מסגד חסן בק זיקוקים בשמי יפו. והרי מה היה חסר כדי לחגוג את היום הזה? זיקוקים. ואתה עוצר לרגע כדי הביט באורות המרקדים בשמיים ולהאזין למקצב קולות הנפץ, ואתה צוחק מכל הלב. זה הזמן להמשיך הביתה ולבדוק את כרטיס הטוטו שמילאת, כי אם שלושים המיליון יהיו שלך אי פעם, כנראה ש "הלילה הוא הלילה”, כמו שניל יאנג שר. הלילה הוא הלילה.

היום התחיל בכלל בנשימה של טבע, עם חברים טובים בצפון הנגב, אל מרחבי הקמה המוריקה והכלניות הפורחות במרבדים אדומים לצידה. פיתה על הטאבון עם לבנה לארוחת צהריים, ומשם לשדות האינסופיים, לבתרונות שחרצו המים באדמת הלס ולשלל צבעי הפריחה: בתוך הירוק אדום אדום, צהוב, פה ושם מעט ורוד וסגול ואניצים לבנים של סבא סביון, ולבסוף גם פריחת השקדיה, ט”ו בשבט הגיע רק עכשיו, באיחור של חודש. והכלבה רצה בתוך החיטה, וקצת מצטלמים למזכרת, ונוסעים בכביש 232 המרהיב עד ניצנים, שם מחכה לנו לימונדה צוננת ושקיעה מרהיבה אל תוך המים הכחולים, השקיעה הראשונה של האביב. בוודאי שמתם לבכם לימים ההולכים ומתארכים.

ועם רדת הערב נסענו לראות בית. כן, רק חדשיים חלפו מאז שכר כותב שורות אלה את ביתו שבכפר שלם, וכבר הוא מצטרף למירוץ חיפוש הדירות. והמירוץ מר ואכזר הוא, אבל אנחנו אופטימיסטים ללא תקנה, קודם הולכים לטייל ורק עם רדת ערב נוסעים לראות את הבית שחשקנו בו, אי שם בהרצליה. והבית לא פחות ממושלם, אין מה לומר. בעלי הבית נחמדים ונעים בו והמיקום נפלא, ובזמן שאנחנו מסתכלים יושב הזוג שהגיע לפנינו בביתם של בעלי הבית וכאנחנו מתקרבים אנחנו שומעים מבפנים "חוזה... לסגור...” והנה, בית חלומות שלרגע היה אפשרי חומק מידינו כמו לא היה.

והלב נחמץ. אך כמה מהר נקשרים אנחנו לרכוש, לבית, לרעיון שפה נגור ופה נחיה ופה הכלבלבה תרבוץ על הדשא, ונלך לטיולים ארוכים בים, והדמיון מריץ עתיד וורוד ו... הופ, בעלי הבית החביבים באמת מצטערים, אבל ההם הקדימו להגיע (מן האופל, וכמו השטן רק קולם נשמע אך פניהם לא נראו) ועכשיו אנחנו נוסעים בדרך חזרה לתל אביב, וגם העיר האהובה כל כך מתקשה בתחילה לנחם אותנו על אבדן של דבר שמעולם לא היה שלנו.

מבלי משים אני נזכר באותה נערה אשר לפני שנים שברה את ליבי, למרות שמעולם לא היתה שלי ולא ידעה את שאני מרגיש כלפיה (ואולי ידעה, ובטוב לבה שתקה).

בהליכה לילית ברחובות תל אביב, עם עצירה לגלידה בבאצ'ו, יודעים אנו שלא קרה דבר, חוץ מסיפור. וליד הבית מאירים הזיקוקים את שמי הלילה, ואנחנו מקבלים את החיים ואת אשר הם מזמנים לנו בחיבוק.

י

נגה בוגה

ומסתבר (וכמה תמימים היינו שלא ידענו קודם. ואולי ידענו אך לא חשבנו על כך) שגם הרפואה הוטרינרית היא לעשירים בלבד, וכלבים בורגנים שיש מי שיממן להם טיפול רפואי יאריכו ימים הרבה יותר מאשר כלבי פרולטריון. אם אתה כלב חולה ומסכן כדאי כמה שיותר מהר שמישהו יאהב אותך מספיק כדי לשים עליך כמה שקלים. ואם את כלבה שצריכה בדחיפות מנת דם כדי לשרוד, כדאי שכרטיס אשראי בתוקף יהיה בארנקו של מי שמעוניין לאמץ אותך, בהנחה ומזלך כה רב למצוא מישהו כזה.

כי התקציב לטיפול רפואי בכלבים-בני-בלי-בית יספיק אולי למנת דם אחת, ורק אם מישהו יתעקש לתת לך טיפול מסור יותר מזה שמוקצב לך בסל התרופות יש סיכוי שתשרדי, רק סיכוי, לא יותר, ובכל מקרה את סעיפי התקציב שלך ניצלת כנראה עד תום, למרות שיש עוד אנשים טובים שינסו לעשות עבורך את המיטב. הוטרינר (הממומן בכספי הציבור) ששיחרר אותך מהמרפאה שלו ידע שאת צריכה לקבל מנת דם מייד, וכתב "בדיקת דם חוזרת בעוד שבועיים", יודע היטב שבמצבך שבועיים הם מעבר לנס.

אך כיאה לבת מעמד הביניים (ועל קו התפר בין היותך כלבת מכלאה לבין היותך כלבה פרטית ומאומצת) נלקחת לשמוע חוות דעת שניה מוטרינר פרטי, שמיד אמר שאת בסכנת חיים וכדי לתת לך צ'אנס על הגלגול הזה צריך לתת לך עירוי דם, שעלותו כך וכך. ואילו הסטודנטים התפרנים שאימצו אותך אל ביתם לא היו צריכים להתמודד עם שאלות כמו מהו הסכום שהם מוכנים לנקוב כדי לתת לך את הסיכוי הזה, היה להם לבטח קל יותר. ורק הבוקר מישהו אמר לי שכסף לא קונה בריאות, כמה אתה טועה ידידי, לבריאות יש מחירון, לא כולל מע"מ ושברון לב.

נגה על השטיח, נושמת בכבדות, לא יודעת שהימרנו על חייה בנסיון למצוא פתרון כלכלי, לא מבינה את הדילמות שלנו ואת הרגשות שמציפים. ואולי היא כן מבינה.

***
6 בפברואר - עדכון: הלכנו לווטרינר נוסף שנשמע לנו שקול ומרגיע יותר (וגם הציע הנחה), והיות שנגה הרגישה הרבה יותר טוב בלילה ובמשך היום, הוחלט לא לתת את עירוי הדם ולראות אם הטיפול ישפיע. עדכונים נוספים בהמשך.
י

נגה

פגשנו אותך בלילה קר. אנחנו מיהרנו הביתה בין השלוליות, את טיילת עם פנחס, משתרכת אחריו, לבנה וקטנה. כשאמרנו "איזה חמודה!” שאלו אותנו אם אנחנו רוצים אותך, ואמרנו כן, כן. בלי לחשוב, יודעים שנשלחת אלינו באיזה פיתול של הגורל. בספרדית, כשרוצים להגיד "אני אוהב אותך", אומרים "אני רוצה אותך".

למחרת עברת לידינו, ולא עבר יום וכבר היינו קשורים אליך לגמרי. את העצב בעינייך, חוסר התאבון והישנוניות יחסנו לקשיי ההסתגלות ולזמנים הקשים שעברת עד שהגעת אלינו, וברור היה שעברת חיים לא קלים עד עכשיו. בלי מילים למדנו להכיר אותך: חסרת בטחון, פחדנית, כנועה, ניכר היה שקיבלת חינוך נוקשה (שהצליח: התנהגות למופת), ורק על שאלה אחת לא הצלחנו לענות: מי יכול לנטוש יצור מקסים שכמותך?

קראנו לך נגה. איכשהו, ידענו שזה שמך.

קצת הדאגת אותנו, ובחמשת הימים שאת אצלינו היינו כבר ארבע פעמים אצל שלושה וטרינרים שונים, משתדלים לתת טיפול מסור ובטוחים שאת מתאוששת מאז שהגעת אלינו. היום נודע לנו שאת חולה יותר משחשבנו, ואנחנו יכולים רק לנסות להיות אופטימיים, לקוות שתעברי את כל זה בשלום, ולהציע לך בנתיים בית חם ונעים. לא סתם הגעת אלינו, נגה, ואנחנו שמחים שאת חברה שלנו.
י

נגה (משמאל) תופסת שמש עם השכנה זואי

ינואר

כשמד הטמפרטורה צולל נמוך והלילות קרים ורוח ינואר מקפיאת אזניים סוגרת את כולם עמוק בבתים, עטופים שכבות שכבות, שותים מרק או תה וחולמים על שמש קיץ מלטפת, על חוף ים בלא בגדים, על ערסל בסיני, כשנושא השיחה העיקרי הוא מזג האויר הלא שגרתי והגשם מבושש לבוא והשמיים נקיים מעב, כשהשגרה מקהה והימים קצרים ואתה מודע לבלוז החורף ומנסה להתענג עליו אבל בעצם רוצה שיחלוף, כשהעיר מרכינה ראשה בחיוך מבויש ואתה מחרה מחזיק אחריה, ובליבך רק תפילה למשהו אחר,

אז את באה פתאום.
י