בבוקר יום ה' קם לו האזרח ר. שמח וטוב לב. עברו מעל חמש שנים מאז לבש לאחרונה את מדי הזית ונעל את הנעלים האדומות; אחרי שהשתחרר משירות סדיר אי-שם בפרוץ האלף הנוכחי הוא צורף כחייל מילואים לגדוד חי"ר, והשתתף בשורותיו בשתי תעסוקות מבצעיות ממושכות במעמקי השבר הסורי אפריקני ובאימון קצר אחד במעמקי מתקן צאלים. ומאז - דממה. שמועות שגונבו לאוזניו טענו כי הגדוד ביצע עוד תעסוקות בלעדיו, בזמן שטייל בארצות נכר, אך למעט שאלוני פרטים אישיים והודעות קוליות אוטומטיות, השנים חלפו להן אזרחיות למהדרין עד שנחתה המעטפה הירקרקת בתיבת הדואר והזמינה אותו לאימון. חד-יומי.
נו, סוף סוף נזכרו בי, הרהר לעצמו האזרח. בקיץ שעבר היתה מלחמה כושלת ובוודאי הבין מישהו שם למעלה שבלעדי לא תוכל מדינתנו להביס שום אויב. ויודעים הם לבטח שרמבו שכמוני, יום אימון אחד יספיק לו כדי להיות מוכן לכל קרב. כמה מטווחים ואיזו שיחת מג"ד ונלך הביתה. ניסע לאימון שם ללא ספק נפגוש סוף סוף את כל החבר'ה. המדים מקופלים יפה בארון במדף מאחורי המצעים, הנעלים האדומות עודן בארגז הנעליים במרפסת, ורק את מלאי הבדיחות הגסות נותר לחדש.
טוב לב ושמח עלה האזרח על אוטובוס לבסיס אי-שם בנגב (ועל האוטובוס בדרך לבאר שבע הוא פגש במפתיע את רב"ט ל., שהיתה בדרכה להפוך לסמלת ל., ושתהפוך בקרוב מאוד לסמלת במיל'. מזל טוב), ומשהגיע התברר לו במהרה שהדברים אינם כתמול שלשום. היו שם בנות! עם צווים כמו שלו! האמנם צירפו לגדוד החי"ר המצו'קמק שלנו לוחמות? מילואימניקיות?! "כנס לאולם", פקדה משקית הגיוס שקלטה אותו.
ובאולם היו המון ג'ובניקים, שהשתעממו יחד מול נגד חביב שהסביר על מערכת כלשהי שהופיעה בשקפי פאוורפוינט מאחוריו. צופרי אזעקה. השלט שהוצב בחוץ, "כנס צפרנים", הונהר לפתע. אבל מה עושה פה לוחם כמו האזרח שלנו? יצא לברר.
אין חבר'ה, אין חי"ר ואין גדוד. נפלטת, אמרה לו איזו קצינת קישור כתומת כומתה, מחסור בתקנים, ומפקע"ר מקים יחידה חדשה, חיילים חדשים. במלחמה בשנה שעברה גילינו כי האנשים שהיו אמורים להפעיל את צופר האזעקה התפנו על משפחותיהם, ולכן הוחלט להקים יחידת צפרנים, חיילי מילואים שיגיעו לישוב ויפעילו את מערכת האזעקה בו. מהיום אמור, האזרח ר., צפרן במיל'. פשט האזרח את מדי הזית והסיר מרגליו את הנעליים האדומות, שסוליותיהן התפוררו על רצפת חדר התדריכים. אולי הגיע הזמן לתלות אותן.
הלוואי וישלחו אותי להיות הצפרן במושב צופר, היתל בעצמו האזרח. "מה דעתך על להיות הצפרן של מושב פעמי תש"ז?" היתלה בו המש"קית קש"גית. גם טוב, חשב האזרח, ומיד החליף את השיבוץ עם האזרח א', שבכה כמו תינוקת על שהוצב בקיבוץ מרוחק מאוד. קיבוצים מרוחקים הם מקום בטוח להיות בו בשעת חירום, זאת יודע כל ילד טוב רמת-גני בוגר מלחמת המפרץ. ולאחר ארוחת הצהריים הועלו האזרחים על מיניבוסים ממוזגים ובלווית קצינות צעירות וקשקשניות נסעו לסיור ברחבי הנגב על חשבון משלם המיסים, שהרי כל צפרן צריך "לראות בעין את הצופר שלו", כמו שאמר מפקד הצפרנים.
מפקד הצפרנים! אולי הוא ידע להגיד לאזרח איך הגיע לכאן פתאום, והיכן הגדוד, והפלוגה המסייעת, הרס"פ ואם ה-16 הארוך כמטאטא. אך למפקד לא היה אכפת איך הגיע האזרח לשם, אלא איך יצא משם. היתה לו טביעת עין טובה: מדוע ולא נוציא אותך לקורס קצינים מקוצר במיל'? הרי המדינה זקוקה לך כקצין, לא כמפעיל צופרים המגויס בחירום בלבד!
הוי, דילמה שכזו! האזרח נזכר בחלחלה שהיתה אוחזת בו עם הגיע הצווים שבישרו על תעסוקה מבצעית ממושכת, ועל הקנאה בחבריו ששובצו בבקו"ם ליחידות מפיצים ושאר ג'ובים-סטייל-שק"ם, שלא לדבר על הפחד מפני כליאה במקרה שיקבל צו המורה לו על שירות בשטחים. והנה הוא זוכה בנסיעה על חשבון צה"ל לעיר מקלט על גדות נחל צין מיד עם פרוץ המלחמה הבאה עלינו, וכי ימיר זאת בקריירה צבאית ובדרגות על הכתפיים? וכי יוותר על התואר החדש ועל ההכשרה שקיבל כצפרן?
נסע האזרח ר. בחזרה לביתו שמח וטוב לב, וחשב לעצמו: אפשר ולעולם לא אצטרך לגעת עוד בנשק. וטוב שאפשר לבחור.
י
נו, סוף סוף נזכרו בי, הרהר לעצמו האזרח. בקיץ שעבר היתה מלחמה כושלת ובוודאי הבין מישהו שם למעלה שבלעדי לא תוכל מדינתנו להביס שום אויב. ויודעים הם לבטח שרמבו שכמוני, יום אימון אחד יספיק לו כדי להיות מוכן לכל קרב. כמה מטווחים ואיזו שיחת מג"ד ונלך הביתה. ניסע לאימון שם ללא ספק נפגוש סוף סוף את כל החבר'ה. המדים מקופלים יפה בארון במדף מאחורי המצעים, הנעלים האדומות עודן בארגז הנעליים במרפסת, ורק את מלאי הבדיחות הגסות נותר לחדש.
טוב לב ושמח עלה האזרח על אוטובוס לבסיס אי-שם בנגב (ועל האוטובוס בדרך לבאר שבע הוא פגש במפתיע את רב"ט ל., שהיתה בדרכה להפוך לסמלת ל., ושתהפוך בקרוב מאוד לסמלת במיל'. מזל טוב), ומשהגיע התברר לו במהרה שהדברים אינם כתמול שלשום. היו שם בנות! עם צווים כמו שלו! האמנם צירפו לגדוד החי"ר המצו'קמק שלנו לוחמות? מילואימניקיות?! "כנס לאולם", פקדה משקית הגיוס שקלטה אותו.
ובאולם היו המון ג'ובניקים, שהשתעממו יחד מול נגד חביב שהסביר על מערכת כלשהי שהופיעה בשקפי פאוורפוינט מאחוריו. צופרי אזעקה. השלט שהוצב בחוץ, "כנס צפרנים", הונהר לפתע. אבל מה עושה פה לוחם כמו האזרח שלנו? יצא לברר.
אין חבר'ה, אין חי"ר ואין גדוד. נפלטת, אמרה לו איזו קצינת קישור כתומת כומתה, מחסור בתקנים, ומפקע"ר מקים יחידה חדשה, חיילים חדשים. במלחמה בשנה שעברה גילינו כי האנשים שהיו אמורים להפעיל את צופר האזעקה התפנו על משפחותיהם, ולכן הוחלט להקים יחידת צפרנים, חיילי מילואים שיגיעו לישוב ויפעילו את מערכת האזעקה בו. מהיום אמור, האזרח ר., צפרן במיל'. פשט האזרח את מדי הזית והסיר מרגליו את הנעליים האדומות, שסוליותיהן התפוררו על רצפת חדר התדריכים. אולי הגיע הזמן לתלות אותן.
הלוואי וישלחו אותי להיות הצפרן במושב צופר, היתל בעצמו האזרח. "מה דעתך על להיות הצפרן של מושב פעמי תש"ז?" היתלה בו המש"קית קש"גית. גם טוב, חשב האזרח, ומיד החליף את השיבוץ עם האזרח א', שבכה כמו תינוקת על שהוצב בקיבוץ מרוחק מאוד. קיבוצים מרוחקים הם מקום בטוח להיות בו בשעת חירום, זאת יודע כל ילד טוב רמת-גני בוגר מלחמת המפרץ. ולאחר ארוחת הצהריים הועלו האזרחים על מיניבוסים ממוזגים ובלווית קצינות צעירות וקשקשניות נסעו לסיור ברחבי הנגב על חשבון משלם המיסים, שהרי כל צפרן צריך "לראות בעין את הצופר שלו", כמו שאמר מפקד הצפרנים.
מפקד הצפרנים! אולי הוא ידע להגיד לאזרח איך הגיע לכאן פתאום, והיכן הגדוד, והפלוגה המסייעת, הרס"פ ואם ה-16 הארוך כמטאטא. אך למפקד לא היה אכפת איך הגיע האזרח לשם, אלא איך יצא משם. היתה לו טביעת עין טובה: מדוע ולא נוציא אותך לקורס קצינים מקוצר במיל'? הרי המדינה זקוקה לך כקצין, לא כמפעיל צופרים המגויס בחירום בלבד!
הוי, דילמה שכזו! האזרח נזכר בחלחלה שהיתה אוחזת בו עם הגיע הצווים שבישרו על תעסוקה מבצעית ממושכת, ועל הקנאה בחבריו ששובצו בבקו"ם ליחידות מפיצים ושאר ג'ובים-סטייל-שק"ם, שלא לדבר על הפחד מפני כליאה במקרה שיקבל צו המורה לו על שירות בשטחים. והנה הוא זוכה בנסיעה על חשבון צה"ל לעיר מקלט על גדות נחל צין מיד עם פרוץ המלחמה הבאה עלינו, וכי ימיר זאת בקריירה צבאית ובדרגות על הכתפיים? וכי יוותר על התואר החדש ועל ההכשרה שקיבל כצפרן?
נסע האזרח ר. בחזרה לביתו שמח וטוב לב, וחשב לעצמו: אפשר ולעולם לא אצטרך לגעת עוד בנשק. וטוב שאפשר לבחור.
י
