אתה חייב לאהוב אותה.
הודו הולכת אחרי ברחוב, על כתפה תינוק ישן. היא מתחננת לנדבה, מרימה את ידה אל פיה בתנועה מתרפסת, ממררת בבכי. היא רעבה. אני מתרחק והיא אחרי, מלווה כצל. אני אומר לה: די הודו, לכי מכאן. צ'לו. אני אינני כאן, אינך מבינה? הארנק שלי ריק ובכל מקרה אין לי מה לתת לך, וגם אם היה לא הייתי נותן. אל תתרפסי, אל תתחנני, לעולם, בפני אף אחד. היי מלכה, מצאי את נקודת האיזון שבתוכך, שחרר את עצמך.
הודו עומד לידי בסמוך למעקה מעל הים, ליד השער המשקיף אל המפרץ. על ידו השמאלית שעון מוזהב, נעליו מצוחצחות, חולצתו מכופתרת. לידו ילדה כבת ארבע אולי, לבושה בגדים יפים, קישוטים בשערה, נעליה הקטנות מעוצבות. הם משוחחים ביניהם, מביטים בסירות המתנדנדות על המים תחתינו, מתרפקים זה על זו בבטחה, בשלווה. הם אינם מסתכלם עלי, אינם מתייחסים. אני אינני כאן.
תסתדרו לכם לבד, קחו אחריות זה על זה. ונקו כבר את הפלסטיק הזה שאתם זורקים בכל מקום.
אתה חייב לאהוב אותה.
הודו מתפשטת לפני, מניחה את כל הקלפים גלויים על השולחן, לא משאירה שום סודות חבויים.
הודו עוטפת אותי, מתנחשלת בתוכי, הווה אותי. הודו באה והולכת, מתקרבת ומתרחקת, משתנה כל הזמן ותמיד נשארת. הודו מטונפת, מרוממת, נשגבת, מעצבנת, מזעזעת, מצחיקה, קורעת לב. הודו כך והודו אחרת, פנים ללא שמות, סיפורים ללא מסגרת, הריסות מתפוררות של מה שהיה ואורות צבעוניים של מה שיהיה, צבעים וריחות וקולות ודחיסות ותנועה וקדושה וחמדנות וכאוס ושלווה מוחלטת.
אתה חייב לאהוב אותה, אחרת תשתגע או תברח או סתם תהיה אומלל. בריקשה מטרטרת בתנועה סואנת באמצע הלילה, תקוע מאחרי עגלת יד עמוסה חציר, ותמיד יש שם גם פרה וכלב רחוב מרוט ועשן אגזוזים וקסם בלת מוסבר שממלא את הלב.
הודו הולכת אחרי ברחוב, על כתפה תינוק ישן. היא מתחננת לנדבה, מרימה את ידה אל פיה בתנועה מתרפסת, ממררת בבכי. היא רעבה. אני מתרחק והיא אחרי, מלווה כצל. אני אומר לה: די הודו, לכי מכאן. צ'לו. אני אינני כאן, אינך מבינה? הארנק שלי ריק ובכל מקרה אין לי מה לתת לך, וגם אם היה לא הייתי נותן. אל תתרפסי, אל תתחנני, לעולם, בפני אף אחד. היי מלכה, מצאי את נקודת האיזון שבתוכך, שחרר את עצמך.
הודו עומד לידי בסמוך למעקה מעל הים, ליד השער המשקיף אל המפרץ. על ידו השמאלית שעון מוזהב, נעליו מצוחצחות, חולצתו מכופתרת. לידו ילדה כבת ארבע אולי, לבושה בגדים יפים, קישוטים בשערה, נעליה הקטנות מעוצבות. הם משוחחים ביניהם, מביטים בסירות המתנדנדות על המים תחתינו, מתרפקים זה על זו בבטחה, בשלווה. הם אינם מסתכלם עלי, אינם מתייחסים. אני אינני כאן.
תסתדרו לכם לבד, קחו אחריות זה על זה. ונקו כבר את הפלסטיק הזה שאתם זורקים בכל מקום.
אתה חייב לאהוב אותה.
הודו מתפשטת לפני, מניחה את כל הקלפים גלויים על השולחן, לא משאירה שום סודות חבויים.
הודו עוטפת אותי, מתנחשלת בתוכי, הווה אותי. הודו באה והולכת, מתקרבת ומתרחקת, משתנה כל הזמן ותמיד נשארת. הודו מטונפת, מרוממת, נשגבת, מעצבנת, מזעזעת, מצחיקה, קורעת לב. הודו כך והודו אחרת, פנים ללא שמות, סיפורים ללא מסגרת, הריסות מתפוררות של מה שהיה ואורות צבעוניים של מה שיהיה, צבעים וריחות וקולות ודחיסות ותנועה וקדושה וחמדנות וכאוס ושלווה מוחלטת.
אתה חייב לאהוב אותה, אחרת תשתגע או תברח או סתם תהיה אומלל. בריקשה מטרטרת בתנועה סואנת באמצע הלילה, תקוע מאחרי עגלת יד עמוסה חציר, ותמיד יש שם גם פרה וכלב רחוב מרוט ועשן אגזוזים וקסם בלת מוסבר שממלא את הלב.
צילום: תמר
