מכל הרגעים ב2011, שניים ישארו איתי תמיד. על האחד כתבתי כאן.
הרגע השני: מוצאי השבת המיוזעת של ה-23 ביולי. אני עומד על המעקה של רחבת מוזיאון תל אביב, מעל המדרגות המובילות אליה. לפני כמה דקות הגעתי לכאן בהליכה מהירה על רחוב אבן גבירול, משיג את ראשוני הצועדים המתמהמהים. והנה הם מתקרבים, נחשול בני אדם, יפים ומחייכים, בשירה אדירה, בתופים, במגאפונים, בקריאות קצובות, בעיניים נוצצות: "העם - דורש - צדק חברתי".
כשהרשת הסלולרית אפשרה זאת, כתבתי ושידרתי לעולם סטטוס קצר ונרגש:
היה זה מידע שגוי, כמובן. המהפכה לא התחילה באותו רגע. הקיץ בשדרות רוטשילד היה נקודת ציון משמעותית וחוויה מעצבת עבור אלפי ישראלים; אבל המהפכה - התודעתית - מתרחשת כבר זמן רב. המאה העשרים ואחת היא הזמן בו קם האדם מביבי השופכין של המודרנה (קונגו הבלגית / אושוויץ / הירושימה / הקניון) ומתנער אל גלגולו החדש, הגרסא האמפתית של ה-"על אדם" הניטשאי. אבני הבניין של המהפכה הזו הן החירות והיצירה; הדלק המניע אותה הוא האמפתיה כלפי האחר (וההבנה כי האדם וסביבתו חד המה); האויב הוא הפחד, הבורות והאלימות.
תחזית I
זה לא יהיה קל: "האדם" הולך להלחם על קיומו במרחב התודעתי; פחדיו יעבירו אותו אל הצד האפל. האהבה, החירות והאושר מאיימים על אשליית הנוחות, הבטחון והשייכות. כוחות הריאקציה לא יתקפלו בלי קרב. המלחמה תתחולל בשתי חזיתות בה בעת. חזית אחת, ברוחו של כל אחד מאיתנו. החזית השניה תהיה בחברה. אל מול המעטים שמבקיעים את הדרך אל האור, רבים ינוסו מהחירות ויבחרו בהדרה, בהפרדה, בהפחדה, בדיכוי, בשיסוי. ואת האלימות שהם יפעילו נביס בחיוך, בחיבוק.
מעטים יוכלו להמשיך ולדבוק בספה, בשלט הרחוק, במכונית הפרטית, במסעות קניות, בחופשה שנתית בקלאב הכל-כלול. האדישים, שוכני שיכוני השטאנץ בראשון-לציון-מערב, דור שמסמם את עצמו עד בלי דעת מול מסכים שטוחים, יגלו פתאום שילדיהם הצטרפו לקהילה ההולכת וגדלה של שואלי שאלות אכפתיים, של מטילי ספק אחראיים, של חוקרים פרו-אקטיביים, של מרפאים הוליסטיים, או של מחבקי עצים שרוקדים עירומים עם לפידי אש ומדברים על וחיים קיימות. יהיה זה הזמן לבחור אם להאחז בעבר ובערכים שהורישו להם הוריהם, או להניח לילדיהם ליצור את העולם החדש.
אנשים שלא חובקו מספיק בילדותם יגלו פתאום את הריפוי. תעשייות שלמות יתמוססו עד שיעלמו: הבשר, החלב, מוצרי מזון עטופים בפלסטיקאלומיניום, דשנים כימיים, משקאות מוגזים ממותקים, צואה טלוויזיונית, עיתונות צהבהבה, פורנוגרפיה תעשייתית, תרופות נוגדות דיכאון ותרופות המסייעות לריכוז, בתי הספר, בתי הכלא, בתי הבושת, בתי הזיקוק.
האהבה תנצח. העולם יהיה כאחד.
נבואות זעם, למה זה טוב? אני מעדיף שירי נבואה קוסמיים עליזים.
תחזית II
בעשרים ואחד בדצמבר 2012 יבלו רבים מתושבי כדור הארץ במסיבות אפוקליפטיות שיקושטו בסמלים מתרבות המאיה. אבל השמים לא יפלו, העולם לא יחרב, והאנושות לא תעבור ברגע אחד למימד קיומי אחר. כמה ימים אחר כך נחגוג את סופה של שנה אזרחית אחת ואת תחילתה של אלפיים ושלוש עשרה. אולי במבט לאחור נוכל (אנחנו, או נכדינו) לסמן את 2012 כנקודת מפנה, כשער אל העולם החדש.
התהליך יהיה ארוך וממושך. יהיו בו עליות ומורדות. יהיו בו מלחמות, והפסדים, ומחירים כבדים לשלם. יהיו בו רגעי יאוש ואפלה ארוכה. יהיו אסונות טבע. יהיו אסונות מעשה ידי אדם. יהיו אסונות אקולוגיים. תהיה שחיתות, ופשע מאורגן, וכוחניות, וערסים שעושים מנגל על איי תנועה ביום העצמאות. תהיה אפליה גזענית, יהיה כיבוש, תהיה מדינת לאום שובניסטית, יהיו חוקים אנטי-דמוקרטיים, יהיו חוקים מטופשים, תהיה משטרה, יהיו מעצרים, תהיה אלימות.
אבל האהבה תגבר. רמת המודעות תעלה. יותר ויותר בני אדם יתעוררו. קהילות יתעצמו. החיים שלנו יהיו משמעותיים יותר, מלאים יותר, טובים יותר. מהפכת הקוד הפתוח תגיע לרפואה, לחינוך, למדע, לתרבות, הידע האנושי כולו בקוד פתוח, חשבו על כך. יהיה אפשר לקנות בבית המרקחת רובוט ננו-ביולוגי שמרפא סרטן בזמן שאוכלים ארוחת צהריים. יהיה אפשר לעבוד 12 שעות בשבוע, ובשאר הזמן ללמוד, ליצור, לטייל, לעשות אהבה, לגדל ירקות בגינה הקהילתית, לגדל ילדים.
דמיינו.
