Monday, May 25, 2009

Budapest, Magyarország

ההונגרים כל כך רצו שאבוא עד שנתנו לי הנחה מאוד גדולה על כרטיס הטיסה לפאריז, העיקר שאבלה לילה בבודפשט. בעיתות מיתון שכאלה לא היה אפשר לסרב להצעה הנדיבה. זו הפעם השניה שאני בבודפשט, ולזמן קצר מאוד - הפעם הקודמת היתה באפריל 1994, לפני מיליון שנה.

חם בבודפשט היום, ובבית הקפה האופנתי (כך נאמר) הצמוד לגלריה לצילום יש מאוורר תקרה אחד שפועל בעוז. הבחורות בבודפשט נענות ליום הקיצי בשרוולים קצרים, גופיות צמודות, מכנסונים קצרצרים וכפכפים.

זוהי עיר של ניגודים, וכיוון שאני אוהב לזהות ניגודים ולציין אותם, הנה כמה: זה מתיחל בניגוד בין בודה המישורית הרועשת, המסחרית, התוססת לבין פשט המנומנמת שעל הגבעות שמעבר לדנובה. זה ממשיך בניגוד בין העבר ההיסטורי המיוצג במרקם העירוני בארכיטקטורה רב-שכבתית, פסלים ועיטורים, לבין המסחר הממותג, העכשוי, הצומח בקומת החנויות של הבניינים העתיקים ומוסיף שכבה נוספת של אורות ניאון ושלטים מעוצבים. אבל אולי יותר מהכל זה המתח בין העבר הקרוב, הקומוניסטי-דכאני של בתי שיכונים וזרח אירופאיים ופשטות עגומה המתלווה לאלה שגדלו בצילו, לבין ההווה הקפיטליסטי, הדכאני אף הוא, שכופה על האנשים אופנה לא-להם וזרות מאולצת ומפזר ברחובות הומלסים, והופך את בודפשט לעיר שבה תיירות המין היא מקור הכנסה חשוב ולבירת הפורנוגרפיה האירופאית.

(20/5/09)

בודפשט חיוורת אחרי פאריז. זו עיר נעימה מאוד, אבל העליבות המזרח אירופאית בולטת לעין אחרי ההדר של עיר האורות. הדנובה הירקרקה היא האטרקציה העיקרית, אך גם כאן ההונגרים לא ריחמו והגדילו את צירי התנועה הסלולים ממש על גדות הנהר, והתנועה הסואנת מקשה לעיתים על טיול נעים ברגל לאורך המים, מגשר לגשר לקראת השקיעה. זה הזמן לחזור.
י

Wednesday, May 20, 2009

Paris est magique

רוקנרול זו דת, ו"לה בטקלאן" הוא רק אחד ממקדשיה הרבים. פאריז - עיר המקדשת את הביטוי האסטתי, היצירתי, את האומנויות היפות, העיר שבה הבוז-ארטס הוא בית הספר לכמרים, והלובר, האורסיי הפומפידו ושאר המוזיאונים הם המקדשים - היא מקום נכון כל כך לארח הופעה של פי.ג'יי הארווי, בעיני הכוהנת הגדולה של העולם המוזיקלי שנקרא רוק, האשה שהצליחה בגופה הצנום ובקולה העמוק המלהטט, בטקסטים אפלים, מלחנים מזוקקים ובביצועים מדוייקים ליצור את המוזיקה הזו בצורתה הטהורה ביותר.

ראיתי אותה בפעם הראשונה לפני ארבע עשרה שנים בחיפה, רזה עד כאב במרכז במה ענקית, מוצפת אורות ירוקים, בשמלה אדומה, במופע הרוק הטוב ביותר שהתרחש אי פעם בכדור הארץ, שופכת את קרביה על הבמה וכובשת את הקהל כולו ואותי בערב בלתי נשכח והיא רק בת עשרים ושש. שש שנים אחר כך ראיתי אותה שרה בלונדון על אהבה ועל משבר גיל שלושים, על העיר ועל הים, אשה בשלה ויפה.

ועכשיו, שמונה שנים מאוחר יותר, אנחנו נפגשים שוב בפאריז האביבית והיפה, עם שירי שני האלבומים שהיא כתבה עם ג'ון פאריש. והיא רזה, ורידים בולטים בידיים, בשמלה שחורה ותיק קטן מצולב ובו משדר האוזניות. בעוד חמישה חודשים היא חוגגת ארבעים, ולמרות שניכר שהגיל עושה את שלו אבל בעיני היא עדיין האשה היפה ביותר בעולם.

דת הרוקנרול. בהיכליה השחורים מתנהל טקס דתי, מרגש, אקסטטי, מעיף את המאמינים האדוקים לשמיים. צריך להיות חלק מזה כדי להבין: לצוף בתוך נחשול האנשים המיוזע, לתת לגוף לנוע עם מקצבי התופים והווברציות המרעידות של הבאס והצלילים החודרים של גיטרה חשמלית, כשאורות הבמה מרצדים, מתחלפים. שאגות שמחה ושריקות בסוף כל שיר, מחיאות כפיים אדירות, התלהבות מדבקת, רעש קהל עצום עם תום ההופעה ולפני ההדרן, הירידה מהבמה והחזרה אליה.

פועלי הבמה הם הלויים המשמשים בקודש, והנגנים הם הכוהנים המתווכים אל הקהל הצא את המוזיקה, דבר האל.

פולי ג'ין הארווי, הכוהנת הגדולה, שקועה גם היא במוזיקה שיוצרים הנגנים שלה. רוקדת, מתפתלת, מנצחת, קורנת, שרה, נוהמת, עולה לגבהים ומתחתרת למעמקים, היא מופיעה: לוקחת את משתתפי הטקס המוזר למסע בעולמות אחרים, מובילה אותם בידיים בטוחות ומאומנות אל רגעים טהורים, צלולים, זכים של מציאות נוכחת כל כך עד שכל מה שיש בה, העולם והאנשים מסביב והאוויר ואתה - הוא הצליל.

(20/5/09)

***

פאריז היא האשה המושלמת שלעולם לא תהיה שלך
בשל פערי המעמדות
אינך יודע איך לגשת, איך לגעת,
איך לכבוש.
היא יפה כל-כך, לבך הולם
רק במחשבה על קרבה אליה
היא נוצצת באור וזוהרת בלילה
האיפור מדוייק כל כך על פניה
והבגדים, אוי הבגדים,
הייתי מעדיף לראות אותך עירומה.

יונים בגינות הירוקות, עוברים ושבים,
ריח מאפה בחמאה, נתחי בשר משובחים
ומוזיקה במטרו.

שיכורים ברחוב בלילה, הומלסים בעלי כלבים,
שמש אביבית חמימה וגשם דק.

(18/5/09)

***

ליד הכובע הצבעוני של יעקב אגם
תיירים זרים ומקומיים הנראים כנוכלים.
בחורה יפה עם קביים. (השלישית בטיול).
בלונדינית חושפת רגליים. נערים
משחקים כדורגל ברחבה ליד. גרפיטי ישן על
קיר אפור, ופתחי האוורור של מרכז פומפידו.
טינופת במי המזרקה.
אשה שגבר עבר לידה.

(18.5.09)
יתמונות: תמר

Friday, May 15, 2009

פולי ג'ין ואני מחכות לך

פולי ג'ין ואני מחכות לך

כמו דברים רבים וטובים בחיי, גם זה התחיל בפרץ של ספונטניות. בוקר אחת קמתי בבוקר ופתחתי את תיבת המייל שלי, ובראה נצצה הודעה חדשה מרשימת התפוצה של פי.ג'יי הארווי, המבשרת על סיבוב הופעות אביבי באירופה ובארה"ב עם צאת האלבום החדש שלה בשיתוף עם ג'ון פאריש. זה היה מהיר כברק: שיחת סקייפ לחברה טובה שגרה בפאריז, הזמנת כרטיסים להופעה דרך האינטרנט, החלטה שנוסעים.

זו לא פעם ראשונה.

זה הולך להיות הביקור השלישי בעיר האורות, והפעם השניה שאני נוסע לפריז בחיי הבוגרים וכשהמניע לנסיעה היא הופעה. בתחילת יוני 2000 ראיתי את טום וויטס בגרנד רה, באחד מסיבובי ההופעות הנדירים שלו באירופה. אותו ביקור היה חוויה תרבותית שאין כמוה, כשאני גומע מוזיאונים, מדרכות, שכונות ובתי קפה בימים ומספיק לראות בערבים, בנוסף על טום, את היאנג גודס, את חגיגות 20 השנה של אינשטרצונדה נויבאוטן, ואת מאזי סטאר בהופעה אינטימית בסירה על הסיין, הופעה שאזלו לה הכרטיסים והצלחתי להכנס אליה כשאני מעמיד פני עיתונאי ("אי רייט פור ד'ה תל אביב מגזין", אמרתי בלי למצמץ. הייתי צריך לשלם על הכניסה אבל הם נתנו לי לעקוף את כל התור ולעמוד ישר מתחת להופ סאנדובל). וחוץ מאלה, גם היה פסטיבל אביב של מוזיקת עולם בפארק דה ואנסן, והופעות ג'אז קטנות ומרגשות באיזה ג'אז בר, ו...

הסתכלתי בחותמות בדרכון. תשע שנים עברו מאז. זו היתה תקופה של התחלות חדשות: שנת אלפיים סימלה את תחילתו של עשור חדש, ואני השתחררתי רשמית מהצבא ומצאתי אהבה חדשה שהתחילה ממש לפני אותה נסיעה. פאריז הקסומה, הקוסמופוליטית, המפתה, המסוגננת, מחכה לי מאז שאבוא לבקר שוב.

ועכשיו פי.ג'יי הארווי מחכה לי בפאריז. גם זו לא פעם ראשונה: ראיתי אותה בחיפה ב1995, בערב שאני זוכר כחוויה הגדולה ביותר שחוויתי עד היום, וב2001 נסעתי לשמוע אותה מנגננת את סיפורים מהעיר, סיפורים מהים ב"שפרד'ס בוש אמפייר" בלונדון. על אחד הסינגלים שליוו את אותו אלבום היה גם השיר "30", בו היא התמודדה עם שינוי הקידומת והכניסה לעשור הרביעי של חייה. באוקטובר הקרוב תחגוג פולי ג'ין הארווי יומהולדת ארבעים.


***
טרמינל

ראש-טיים בטרמינל הפנים-אירופאי בבודפשט. חם. אנשים מזיעים. אין מקום לשבת. חוויה בפול-פאוור ועוד לא הגעת ליעד. אנשים זרים, שפות זרות, מראה אחר. פאב אירי בטרמינל עם מוזגות הונגריות. אירופה. מזרח אירופה.

במסדרון הארוך והלבן המוליך את ה"טרנספר פסנג'רס" מהטיסה שהגיעה מת"א לאולם הטיסות היוצאות בקומה העליונה של הטרמינל המון אנשים רצים. מראה מצחיק והזוי: אנשי עסקים מעונבים עם טרולי, גרמנים בביגוד ספורט-אלגנט וטרולי, בחורות על עקבי ענק, מכנסיים מנומרות וטרולי, דיילת קרקע עם שיער אסוף בקפידה ועקבים דקים, כולם רצים כל עוד נפשם בם במסדרון כדי לא לפספס את טיסת ההמשך.

קשה להאמין כמה נסיעות בינלאומיות הן חוויה חזקה, גם כשאתה לכאורה מורגל בהן. לא לחינם כתב מאיר אריאל את טרמינל לומינט. הסמלים המוכרים של שפת היומיום הויזואלית משתנים לסמלים המוסכמים של נסיעה: דרכון, בורדינג פאס, מסועים להולכי רגל, חנויות בשמים, אלכוהול ושוקולד טובלרון, מטבע זר, אנשי אבטחה במכנס מחויט ועניבות, מי ארז את התיק, האם נתנו לך למשהו להעביר (נתנו, אבל אני משחק את המשחק ואומר "כמובן שלא"), מסכים מרצדים עם מספרי טיסות, דיליי בטיסות של אחרים, און-טיים בטיסה שלך.

והטיסה עצמה. לעוף. רגע ההמראה שתמיד תמיד מעורר פליאה. להצמד כמו ילד לחלון ולראות את תל אביב מתרחקת עם קו החוף האהוב שלה, את חוף אנטליה, את פרוורי בודפשט והדנובה הירוקה והמרשימה. אוכל של טיסות, עם מיץ תפוחים וכוס יין לבן אחרי הארוחה, לחייך לדיילת, ת'נק יו, ת'נק יו ורי מאץ'. כאן האנגלית עוד שימושית, עם השפה ההונגרית המשונה שלהם. ועוד כמה שעות זו פאריז.

הזוג שיושב לידי: הוא סופר-חנון אירופאי, קטן עם זקן ומשקפיים, והיא ממוצא אפריקאי עם שפתיים עבות, ג'ינס הדוק ורושם חזק. הם מפטפטים בהונגרית, או שפה מזרח אירופאית אחרת. ובנתיים, נראה שפחת קצת הלחץ בטרמינל, וגם יש יותר אויר. אנשים עפים מפה.

י



Thursday, May 7, 2009

אחד במאי

כשהלילה מכסה את העיר בעטלפים ובגינת דובנוב מתרוצצות הממטרות, ואויר קריר ונעים של תחילת האביב עוטף אותנו, אנחנו יושבים על ספסל ומדברים. וכשהבוקר האיר את נעלמת.

וכשאת נעלמת גם העולם נעלם. מהעיר נשאר רק שלד בטון ואבק אפור מכסה את הכל. האנשים הופכים מכוערים וזרים, וגם ממני נעלמים הקרביים והבשר. בתוך ימים ימלא ענן אפל את החלל שנפער, כמו שאיפה עמוקה מעשן הפליטה של אוטובוס ישן. לא הצטרפתי בצהריים אל הצועדים עם הדגלים האדומים בחוצות העיר הלבנה.

כיוון שאני מכשף המנחש בקלפים ידעתי הכל מראש. מהרגע הראשון הראו הקלפים שנתת לי במתנה ליום הולדתי את האמת. היות ואיני מאמין בכשפים שמרתי על אופטימיות. ואני עדיין מנסה.

***

חמישה ימים אחר כך אני מסתכל בכותרים שעל מדף ספרי השירה בחנות שבה היינו יחד ביום בו נפגשנו לראשונה. חיפשתי את ויסלבה שימבורסקה ומצאתי את פבלו נרודה:

ואני מביט במלותי הרחוקות.
שלך הן יותר משלי.
הן עולות ומטפסות על כאבי הנושן כקיסוס.

הן עולות כך בכתלים הלחים.
בך האשם במשחק זה שותת הדם.

הן נסות ממאורתי האפלולית.
הכל מלא בך, הכל.

לפניך שכנו הן בבדידות שמלאת עתה,
ויותר ממך הן מורגלות בעצבותי.


(פבלו נרודה. מתוך למען תשמעיני, בספר "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש". תרגום: טל ניצן)
י