כוכב לכת

תמיד אותם הכוכבים,

אותה בת צחוק על פני שמים,

כמו זוגות נאהבים

עם רטט נגה בעינים.

תמיד קורן אותו השיר,

תמיד -

אלת הסרנדות!

היא מכְכִּיבה את האויר

בתוך לבי

לבל יפחד עוד.

ומלא עולם כגן כחֹל

האין זה מתפלל הערב,

עת אלוהינו במכחול

כושף את כשופיו בלי הרף?

...

(א. חלפי)

מצחיק לחשוב שפעם רציתי להיות במאי קולנוע.

גם את מלחמות ישראל אנחנו לוקחים איתנו בנדודינו, וגם את המתים. ואת כל האהבות כולן, החל מגן הילדים עבור בבית הספר היסודי והתיכון ושנת השירות והצבא וגם אלה שאחר כך. ואת המין. ואת האהבה הגדולה האחת שבסוף כל האהבות.

עוד אנחנו לוקחים איתנו: ספרים. את אלה שכבר קראנו ואת אלה שעוד נקרא. מילים שהגו אחרים, שצמחו בקרבם, והן עושות את מסע הסמלים מן נפשו של הסופר או המשורר דרך הנייר אל נפשנו שלנו.  

הלוואי ותהי לי כספר הספרים הנצחי, בכל שבוע פרשיה חדשה, דרשה חדשה, שיר חדש, מילים עתיקות מתחדשות מול עיני כשאת פושטת בגדיך. יד ביד נלך יחד בפרדס. אני אקרא בעורך, בנשימתך, בנשמתך. אולי אף אכתוב בך פרק או שניים. מי ידע.

ועוד אנו לוקחים: שיחות חולין, פזמונים, רגעי חסד, חלומות. כשאתה חולם אתה מפענח את נשמתם של מקומות כפי שנצרבו בך. וכשתקיץ תוכל לערוך מסעות שלמים מעיר לעיר, מים אל ים על גבי גמל או פיל או מטוס או כל כלי רכב אחר שתבחר, בדמיון או במציאות.

חשבו על המהלך שעושות המילים בנפש. כמו שהולך אדם על החוף לקראת שקיעה. החוף חשוב, והאדם חשוב, אבל חשובה מכל השתקפותו של החוף בנפש האדם, שכך האדם לוקח את נפש החול ונפשה של השמש ונפשו של הים ונפש הגלים ומשקף אותם בנפשו שלו וכך זוכה הוא ברפואה הגדולה שהם (החול, השמש, הים והגלים) מביאים. אך לשם כך כדאי להתבונן בדברים. או לפחות להמהם שיר לכת המתאים לשעה שכזו. 

***

בוב מארלי שר קינה עתיקה ביידיש. לכל יום יש שם אחר אך אלה אותם הימים. השמש נראית כאן וכאן וכאן עד שמשלימה את הסיבוב שלה על השמים ואז יש שעת חסד שנקראת שקיעה. נדמה לי שבחיי ראיתי מיליארד ומאתיים מיליון שקיעות, והן כולן כאן בערב שבת זה, עת כוכבים המנסים להדלק מחכים מאחורי תכלת השמים שתסתלק השמש. אני לא מצלם. מה הטעם?

***

ישנם בעולם אנשים מוזרים. ליתר דיוק, מרבית האנשים בעולם הם מוזרים. הם משתמשים בשפה בצורה משונה, ולעיתים קרובות ממלאים את ראשם בהבלים. קשה לסלוח להם על כך, למעט לנשים יפות. להן מותר הכל.

וגם לשמים לקראת שקיעה מותר הכל, כי הם היופי עצמו. והם גם עושים זאת. כלומר, את הכל.

התנועה היא החיים. השינוי הוא המהות. השקיעה היא רק דוגמא מוחשית. כי גם הגלים, וגם האור, וגם הכוכבים, וגם העננים, ובעיקר הנפש. וגם המוזיקה, וכשהכל סביבך זז גם אתה רוטט בקצב עדין.

ואל תדמה מחסומים בְּמקום שהכל פתוח.

המתיקות שאחרי

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
(ירמיהו ב, ב)

חיי אדם. מסע שלם, משא שלם.

ההיסטוריה של המאה העשרים נפתלת בסיפורו של אדם. שורשיו נטועים באדמת מזרח אירופה המדממת, עיירה קטנה בפולניה, אלף תשע מאות ושבע עשרה, מלחמת עולם. הדרכים מובילות לוורשה, ומשם לפלשתינה- א"י, ארץ לא זרועה, הרי טרשים קירחים, קולוניה נידחת באמפריה הבריטית. לירושלים, והוא גימנזיסט צעיר; לטכניון בחיפה; לתל אביב ההולכת ונבנית; ולנתניה של סוף המאה העשרים. שורשים עמוקים בזמן, וצמרות נישאות של ברושים בשעת צהריים חמה בבית העלמין בנתניה.

"כן..." היית אומר, פותח דלת לסיפורים, לתמונות, לתבונות, לזכרונות. תשעים ושלוש וחצי שנים, ההיסטוריה של המאה העשרים משתקפת במשקפיו, בדמותו הצנומה, החייכנית. 

היסטוריה של מלחמות. על הסיפור טביעות אצבעותיה של האמפריה הבריטית, של נמליה בצילון, של משטרת העמקים, של המלחמה העולמית השניה שפורצת. המהנדס בוגר הטכניון מתכנן עבור האנגלים גשר על נהר החידקל שבעיראק. אחיו הרופא נהרג בדמשק בשרתו בצבא צרפת החופשית. ואחר כך ירושלים הנצורה, וכל מלחמות ישראל.

צבע נמרח על הבד, צורות מספרות, זכרונות נצברים. סיפור חייו נושא אותו אל קצוות תבל, אל אפריקה, אל הפיליפינים, אוסף מזכרות משווקים צבעוניים, שולח גלויות אקזוטיות לנכדים. לימים יהפכו הגלויות למיילים, תמונות מודפסות בשחור-לבן לצילומים דיגיטליים, הסיפורים לזכרונות קטועים, היומיום לחדגוני.


את אהבת חייו, בתו של רב מכובד, הוא מכיר בטכניון. אהבת נעורים ואהבת זקונים, החיים נחלקים פרקים פרקים.

תמיד היו שם מים, חופר בארות ומתכן גשרים, מודד מי שטפונות, בונה סכרים ומערכות מים המרוות את צמאונם של מיליונים באפריקה, מתכנן מתקני התפלה כשבארץ התייחסו לכך כאל פנטזיה פרועה. ולעיתים היו שם גם עב"מים, חוצנים השותים בקשית את תוכנן של פרות וניזונים דרך העור בתוך מרק הבשרים (תאמינו או לא).

איזו דרך נמתחת בסיפור חייו של אדם שבחר להגר ולבנות את ביתו, שותף-יוצר לסיפור הגדול שהוא מוריש לילדיו ולנכדיו; והמה מלקטים זכרונות, אוספים את הפרטים לתצרף התמונה השלמה, לעבודת שורשים. זוהי הירושה הגדולה שהוא מעניק להם, ואין להם צורך באחרת: סיפור של בניה, של בריאה, של התחלות חדשות ושורשים צעירים שהולכים ומעמיקים כאן באדמה. ועוד הוא מעניק להם בירושה: את האהבה למקום, ואת רוח הנעורים, ואת היד המציירת והמצלמת, ואת החשיבה ההנדסית, ואת החיוך, והסקרנות, ואת אהבת המסעות בעולם, ואת רוחב האופקים עד אין קץ.

ולא יכול היה הוא להמנע מלהוריש גם פחדים, סודות ושקרים. אך אנו נלקט במורשתו ונקח את אשר ראוי לקחת, זוכרים את דברי הנביא.

הברושים מרכינים את ראשם לעינינו, דמעות שוטפות את הפנים. אנחנו נפרדים וזוכרים, את חסד הזקנה ואת חסד הנעורים.