זיזי המלח החדים חותכים בכפות הרגליים. הנוף הניחר, הצרוד של מדבר יהודה וים המוות נשקף סביב. עקבות מי המלח הכבדים שמנוניים צורבים את העור, מזכירים בחריפות כל פצע וחתך זעיר. אני ניצב עירום, בלא ניע, ידיים פשוטות לצד הגוף. דקות חולפות. שקט מופתי, דממה מקצה אל קצה.
כמה דקות קודם: אני צף על מי הים, שיערי טובל במי המלח, המבט נעוץ בתכלת הבהירה של בוקר שהשמש טרם עלתה בו, ורק קרניה הראשונות צובעות את הרקיע מעבר להרים. אני משחרר את המאבק במים וצף בשלווה, אדיש לרעש מנועי הטרקטורונים המעופפים המזהמים את השמים ואת שלוות השבת בחוצפתם.
יתכן וזה נשמע כמו הגהינום, אבל זהו גן העדן. אני מסתכל סביב על האנשים והנשים, וכולם יפים כל כך על רקע הזריחה המדברית, טבעיים כל כך בעורם, בלי להסתיר, בלי להעמיד פנים, בלא ההצגה שנלווית בהכרח לבגדים. אין כאן זכר לדימויי השואה והאימה העולים בנפש המפוחדת; יש כאן בני אדם חופשיים, עצמאיים ועצמתיים, שחוגגים את החיים ואת יופים. אין זו סדום ועמורה; זוהי ישראל החפשית, המשוחררת מכבלי האטימות, השמרנות והדת. זוהי ישראל החדשה, הנאבקת על שימור משאבי הטבע שלה, המכבדת, האכפתית, האוהבת. העם דורש עירום חברתי.
