Thursday, February 25, 2010

סדהנה פורסט

I

למה אתה מכור?

לסמים קלים? אולי קשים? לסיגריות? לקפאין? לסוכר? לאלכוהול? אולי אתה לא יכול בלי ארוחה בשרית כל יום, בלי חלב בקפה, בלי המכונית הפרטית, המזרון הרך, החדר האינטימי שלך, בלי מקלחת חמה מדי יום?

אולי אתה מכור למשחת שיניים, לשמפו, לסוג ספציפי של דיאודונט, לקרם לשיער של חברה מסויימת, לבושם ממותג, לקניית בגדים חדשים, לגאדג'טים אלקטרוניים משוכללים, לקפה לתה לשוקולד לממתקים לספרים לעיתונים לפייסבוק לפורנו לסדרות ריאליטי לטלוויזיה בכלל לגלגל"צ, למוזיקה אלקטרונית להופעות רוק למסיבות למועדונים לרפואה מערבית לאנטיביוטיקה למשככי כאבים לחדשות לפוליטיקה לכדורגל לדייטינג לעבודה לחדר כושר למין מזדמן להצלחה לחיים הנוחים לטיסות לחו"ל לשריפת דלק לחשמל, הרבה חשמל, למים זורמים, לכסף.

דמיין: לגור ביער. לטעת עצים, לשמר את מי הגשמים שיחלחלו למי התהום במקום לזרום אל הים. לגדל גן ירק קטן, להסתפק במועט, לוותר כמעט על כל מה שפוגע באדמה ובסביבה. לגור בבקתה הבנויה מחומרים "רכים" ומקומיים, להפוך את ההפרשות שלך לדשן ולזבל אתו את האדמה. להתנתק מרשת החשמל ולהסתפק באנרגיה סולארית, להמנע מפלסטיק. לאכול במודעות, להיות בהרמוניה עם הטבע ובעלי החיים שבו, לגדל את הילדים שלך ואת עצמך באופן חופשי וטבעי, לשמור על הסקרנות, להתפתח, לגדול עם היער.


II

 יורית ואבירם רוזין הם אנשים מעוררי השראה. הם עזבו מאחוריהם קריירות מצליחות ובטחון כלכלי, חברים ומשפחה ועברו לגור בהודו. לפני שש שנים, אחרי שהבינו שאין מקום שבו הם יכולים להגשים את כל מערכת הערכים שלהם, הם הקימו בשולי העיר האוניברסלית אורוויל את סדהנה פורסט: לכאורה, פרויקט ייעור שמטרתו נטיעה מחדש של "יער עד טרופי יבש", סוג היער המקומי שנכרת ולמעשה הוכחד כמעט עד אחרון העצים בידי המערכת הקולוניאלית. בפועל, זהו פרויקט חינוכי סביבתי בסדר גודל עצום, אשראם של חיים אקולוגיים-מקיימים.

לחשוב על סדהנה פורסט כעל בית ספר לחיים מקיימים זו אולי סתירה פנימית, כי יורית ואבירם לא מאמינים בבתי ספר. את הבנות שלהם הם מגדלים בחינוך טבעי  ( Unschooling / Natural learning ),  תפיסה הגורסת שהדרך הטובה ביותר להתפתחות ילדים היא לאפשר להם ללמוד בעצמם, כשהם מונעים בידי הסקרנות המולדת שלהם, ושניסיונות מכוונים ו"ממוסגרים" ללמד את הילד מסרסים את אותה סקרנות. אך לא רק הילדים גדלים ומתפתחים כאן בלמידה טבעית. גם המתנדבים הרבים המגיעים לסדהנה, רובם בתחילת שנת העשרים לחייהם, עוברים התנסות חווייתית יוצאת דופן באורח חיים המהווה כפירה בכל מוסכמות החיים המערביים: בלי מסחר ועסקים, כמעט ללא מוצרי צריכה מעובדים, בחיבור עמוק וחם לאדמה, לטבע ולאנשים מסביב. אז אין פה שיעורים מסודרים אבל יש כאן "סקול" - במובן אסכולה – מערכת ערכית והשקפת עולם ברורה, סדורה ומגובשת.

סביבה היא לא רק מרחב חיצוני. אתה מה שאתה אוכל, וגם מה שאתה שותה, מה שאתה נושם, מה שאתה צורך, מה שאתה משליך. הסביבה שלך היא אתה. אחריות סביבתית אינה רק דאגה לדורות הבאים, אלא בחירה ביצירה ועיצוב של החיים שלנו, של העולם המשתנה במהירות כתוצאה ישירה מכל פעולה שאנו עושים. החיים בסדהנה פורסט תובעים ממך מודעות סביבתית: אתה יודע בדיוק בכמה מים אתה משתמש כי אתה סוחב אותם בדלי מהמשאבה למקלחת ולכביסה, מודע לכל פעם שאתה מכניס תקע לשקע ושותה ממנו חשמל בכדי לטעון את הלפטופ, מכיר באופן אישי כל פיסת עץ הנכנסת לתנור בכדי לחמם סיר לבישול, ושם לב לכל פיסת נייר או פלסטיק שנזרקת לפח המחזור המיועד לה. מישהו חושב על ההשלכה שיש לכל מרכיב בתפריט המזון שלך, ובכל פעם שאתה הולך לשירותים אתה רואה שהפסולת היוצאת מגופך חוזרת אחרי תקופה קצרה לאדמה בכדי לדשן את עצי היער שנטעת. אתה משקה ומזין ונושם אל הצמחים דו-תחמוצת הפחמן, ומקבל מהם חמצן ועץ לבערה ופרי מאכל. וכך, בדיאלוג מתמיד עם העצים, היער מגדל אותך.

אך ההשפעה הסביבתית הגדולה ביותר על הנפש מקורה בחברת בני האדם שסביבך. מאות מתנדבים בשנה מגיעים לסדהנה פורסט מכל כנפות תבל, דוברי אנגלית צרפתית ספרדית עברית רוסית טורקית מקדונית אסטונית יפנית קוראנית סינית איטלקית פורטוגזית גרמנית בולגרית הולנדית הינדי טאמיל רג'אסטני ביהרי טלוגו (ועוד) שישנים, אוכלים, עובדים,יוצרים וגדלים יחד. ריכוז כה גבוה של אנשים יפים, מחייכים, מחבקים ואכפתיים ממיס שכבות גם אצל סתם ציניקנים. המרחב המגונן, המכיל ונטול השיפוטיות שקיים בחווה מאפשר לכל אחד ואחת, בין אם הגיע לשבועיים, לכמה חודשים או לשנים, ללמוד ולהתפתח בדרכו.

אין ספק, החיים בסדהנה אינם מתאימים לכל אחד (למעשה, לכשלעצמם הם כנראה לא מתאימים לאף אחד, להוציא את המעטים שבוחרים לראות במקום את ביתם). יורית ואבירם בנו את סדהנה ויצרו סביבת חיים שבה הם יכולים להגשים את עקרונותיהם ללא פשרות ולגדל את בנותיהם כפי שהם מאמינים שנכון. אבל הדלת הפתוחה של ביתם מאפשרת לכל מי שמוכן לכך הזדמנות שאין כמוה להתנסות, לאתגר ולבחון את אורח חייו.

באופן לא מפתיע, ההתנהלות של סדהנה פורסט דומה בעיקר לזה של אשראם. משמעות המילה סדהנה היא "הדרך", במובן החיפוש אחר האמת, הדרך הרוחנית, הנתיב להארה. השם אינו מקרי. סדהנה פורסט מציעה נתיב ייחודי בנוף האשראמים של הודו: לשרת את האינטרסים הנעלים של האדמה, לעבוד במודעות הולכת וגוברת ולהיות חלק מהאחד האינסופי המתבטא בטבע, בבעלי החיים, בשבט, ביער. הרוח שם, כמעט מתחת לפני השטח, בלי לדבר יותר מדי, מחכה שתגלה אותה בתוכך.


III

אולי לפעמים נדמה שהנוחות שמציעים חיי החומר תמיד תביס את  מחבקי העצים המבקשים לרפא את העולם, ובדרך תחריב את החיים על פני כדור הארץ. אבל יש כח אחד שיכול להביס את הנהייה אחר חיי הנוחות, וזו האהבה.

גם במובן הזה סדהנה פורסט היא בית ספר, מרכז עולמי של התנועה העולמית שאין לה שם, מרכז, מנהיג או פנים; תנועה של אחווה ושל פתיחות, של שפות רבות ודבר אחד. תנועה עצומה זו מתבטאת בסדהנה באלפי המתנדבים שמגיעים מהדרכים, חולקים יחד לזמן מה את החזון המשותף, נושמים אותו עמוק אל תוכם ביער ויוצאים הלאה להפיץ בעולם את בשורת האהבה.

אולי זו רק נקודת המבט שלי ואולי בגלל זה אני ממשיך עכשיו הלאה, אבל כרגע נראה לי שבשביל ללמוד אנסקולינג באמת, בכדי להיות אנסקולד באמת, צריך בסופו של יום לעזוב את בית הספר ואת תפיסת העולם המגובשת והחדה שהוא מציע, לקחת ממנו מנה גדולה של השראה ואהבה, ופשוט לצאת אל הדרכים האינסופיות של הודו, אל ההרפתקה הגדולה של החיים.


האתר של סדהנה פורסט: www.sadhanaforest.org

Tuesday, February 16, 2010

ביטול בית הספר

היום הגרוע ביותר בחיי היה היום השלישי בכיתה א'. אני זוכר איך הגעתי, רחוץ ונרגש, עם תלבושת אחידה ליום הראשון ללימודים. בריסטולים צבעוניים, שלום כיתה א' בגיר על הלוח (הייתי בין השניים היחידים שידעו לקרוא כבר בגן חובה), מורה חדשה עם שם מוזר, עמידה בטור במסדר בחצר הבטון, ברכות ברמקול והתרגשות גדולה, חזקה אף מזו שיכול לעורר צעצוע חדש.

בתוך יומיים נעלמה ההתרגשות, והגיע השעמום. אליו נלוותה תחושה מטרידה שגרמה הסביבה -האלימות והכוחנות שעמדו בלבה של המערכת החברתית, ובעיקר המסר הסמוי ששידרו המורות המרירות, הצועקות, שותות הקפה הנמס, המעשנות, חסרות המעוף, המיושנות. סביבת העבודה של הבריות האומללות האלה היתה בלתי נסבלת. חדר המורים הצפוף, הרועש, על ריח הקפה הנמס שבו, המסדרונות והחצר הרועשים-גועשים בהפסקות, המלחמה על המשמעת בשיעורים, עומדות לבדן מול כיתות שהחלו בעשרים וחמישה תלמידים בכיתה א' וגדלו למעל ארבעים וחמישה תלמידים בתיכון, מעבירות חומר לימוד עבש ורקוב (רבים מספרי הלימוד שלי ביסודי ובתיכון שימשו גם את אמי, מעל שלושים שנה קודם לכן), בודקות בזה אחר זה מבחנים בעט אדום, מסמנות שגיאות, מעניקות ציון.

אני כותב על המורות, בנקבה, כי גברים בבית הספר היו רק שלושה: המנהל, המורה להתעמלות ואיש התחזוקה שכונה "השרת", דמויות חשובות אך מעטות השפעה בתמונה הכוללת, הבלתי-מאוזנת.

היום השלישי בכיתה א' היה היום הגרוע בחיי כי הוא התחיל תקופה של שעמום טוטאלי, של פאסיביות בלתי נסבלת, שעות על גבי שעות של בהייה בקירות, במאוורר התקרה, בציור על שולחן הפורמייקה, בחלומות בהקיץ, בהתבוננות בענפי העץ זזים בחלון, בעננים החולפים בתכול השמים, בהמהום מנגינות. הסקרנות והרצון ללמוד היו מנת חלקי ביומיים הראשונים, ואחריהם הגיעו שתים עשרה שנים של אדישות. למדתי מעט מאוד מהמערכת. את רב הידע שאבתי מקריאה בספרים ובעיתונים ומצפיה בטלוויזיה. ביסודי, כשלמדנו על גוף האדם, הבאתי לשיעור ספר עשיר בתמונות ובטקסט מעניין על הנושא. קראתי מתחת לשלחן, וננזפתי כשנתפסתי.

בכיתה ו' חוויתי חרם חברתי חמור מצד חלק מהתלמידים בכיתה. העמדתי פנים שזה לא מזיז לי, ושנאתי הופנתה למוסד החינוכי אליו אולצתי ללכת. נעדרתי הרבה, לומד לשקר במצח נחושה כדי לתרץ את החיסורים ואת אי הכנת שיעורי הבית, נוסע לתל-אביב כדי להסתכל על תקליטים ב"חור בשחור" ולנשום אוויר בחוף הים כדי להמלט מתחושת המחנק שהטיל עלי בית הספר. עם ההתבגרות למדתי להפסיק לפחד מהמורים, מהמנהל, מהמערכת. האיומים שלהם לא עבדו עלי יותר, ואז זכיתי בחירות וגם הצלחתי ללמוד כמה דברים, בעיקר במסגרת תנועת הנוער אליה הצטרפתי בכיתה י' ושהעניקה לי מרחב התנסותי-חינוכי שלא נתקלתי בו לפני כן.

כמה מורים טובים שפגשתי בדרך והשיעור הגדול והמתמשך ב"איך לא לחנך ילדים" לא הצדיקו את התוצאה הסופית: הנזק שגרמו שנות בית הספר שלי היה רב מהתועלת. המחשבה על הפוטנציאל הגלום באותן שנות ילדות מבוזבזות גורמת לי לחייך חיוך סקראסטי בהזכרי במספר הפעמים בהן שמעתי מנציגות מערכת החינוך על הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היתכן שהן דיברו על עצמן? על בית הספר שבו היינו כלואים יחד, אסירים וסוהרות?

נראה שלא. באופן אימננטי למהותו, בית הספר המודרני אינו כולל אפשרות לחוויה חינוכית מפתחת עבור "התלמידים". לבית הספר המודרני -  בו ישנם מורים, שיעורים, כיתות, חוקים, ציונים, היררכיה, משמעת, תלבושת אחידה (על גרסאותיה השונות – בתקופתי היו  גזוז וליוויס  תלבושת אחידה) ולמידה פרונטאלית-פאסיבית – לבית הספר הזה, תוצר מובהק של המהפכה התעשייתית, יש שתי מטרות: האחת, להיות בייביסיטר ולאפשר להורים ללכת לעבוד ולהתפרנס. השניה,לגדל אזרחים יצרניים שישתלבו באופן המיטבי במערכת הכלכלית-חברתית המשעבדת, ההישגית, ההיררכית שמחכה לקלוט אותם ברגע ש"יסיימו" את מסלול ההתבגרות שנכתב עבורם בידי אחרים. ושתי המטרות האלה הן אחת – להניע את גלגלי הקפיטליזם.

בחברה הפתוחה שרבים מאיתנו חולמים עליה, בית הספר צריך להראות כל כך אחרת עד שיתכן והשם "בית ספר" אינו הולם אותו עוד. האם ניתן לכנות בשם זה מרחב בו אין מורים, וכולם לומדים ומלמדים כל הזמן? מקום בו יש הזדמנויות במקום שיעורים, מפגשים במקום כיתות, הסכמות במקום חוקים, חיזוקים ומשוב במקום ציונים, דיאלוג במקום היררכיה, מגוון במקום האחדה (ולא רק בתלבושת), יוזמה ומעורבות במקום פאסיביות, תמיכה הדדית ומשמעת עצמית במקום פחד, איום ועונשים?

בעיני, אלו הם הם המאפיינים המרכזיים של הסביבה החינוכית שבה הייתי רוצה לגדול, גם היום ומעתה והלאה, ובה ארצה לגדל את ילדי.


שלו וסדהנה

Monday, February 1, 2010

הלב הוא הארונצ'לה

כל קשר בין המציאות שתתואר להלן לבין העולם כמו שהוא, הוא פרי הדמיון.


לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה  ושמה הודו, חי נער בשם  ונקטראמן. כשהיה בן 17 התחיל משוטט בדעתו, עד שמת. כשהתעורר מהמוות, ידע שהוא אינו מי שחשב שהוא לפני כן. קם והלך לו מבית אביו ונסע. הרכבת הביאה אותו לתחנה קטנה ליד הר בשם ארונאצ'לה, גבעה קדושה אשר ההינדים מאמינים שהיא שיווה עצמו, בהופעתו בעולם כעמוד של אש.

הארנוצ'לה והנער התיידדו מיד. נישא על כל סביבתו, הדור ורב שנים, הזמין ההר את הברהמין היחף לעלות עליו. הנער הלך בשביל המתפתל בין עצי הפרי, הקופים והפרפרים עד שהגיע  למערה. הוא נכנס  והתישב, רגליו משוכלות, נושם את האויר, מהרהר, ממקד את מחשבתו בחקירה עצמית, בשאלה "מי אני?". השאלה הדהדה בקירות המערה, ותשובתו של ההר – המורה - הדהדה בנפש התלמיד.

הזמן עצר מלכת. כל מה שהיה – הווה היה. אהבה מילאה את גופו ונפשו של הנער, את תודעתו, עצם קיומו היה אהבה. ההר הכיל את הנער בתוכו עד שהיו אחד, תודעה אחת, גוף אחד, הם והטבע סביבם וכל מה שקיים בעולם מתחילתו ועד סופו, בכל הזמנים, כל האנשים, כל בעלי החיים השמים הציפורים הכוכבים השמשות הימים הירחים המחשבות הצלילים, בתנועה בלתי פוסקת הנמשכת לעד, והכל היה אהבה, והכל היה אחד, והכל היה אור מבורך, והכל היה מודעות.

והיתה שתיקה. מילים לא היו. ולא גבולות.

כשהתעורר ויצא מהמערה ראה הנער את המציאות כפי שרואים אותה בני האדם, וידע שהיא חלום, אשליה ותו לא. הוא ראה את הגוף בן התמותה על תחושותיו וחושיו, ואת הזמן החולף, ושמע את המחשבות מתרוצצות בתודעתו ומבנות את "המציאות", וזכר את האמת. חיוך גדול עלה על שפתיו, אור מילא את עיניו, ובליבו היתה רק אהבה, אוקיינוס של חמלה, אושר ללא גבול. והוא ידע כי לעולם לא יחזור עוד להיות מי שהיה, וכל מה שיוכל לעשות עם הגוף והאישיות שלו בעולם בני האדם הוא להפיץ בקרבם את האהבה ולקרבם אל ידיעת עצמם.

וכך הפך התלמיד למורה, ובכל רחבי הודו וגם בארצות אחרות נפוצה השמועה אודות עיניו המאירות ונוכחותו האוהבת, שהיא לבדה מספיקה על מנת להעניק ברכה ולהאיר את הדרך אל האמת. תלמידים התקבצו, שירים נכתבו, סיפורים סופרו, מאמרים פילוסופיים פורסמו, נבנה אשראם גדול לרגלי ההר. המורה הזקן המשיך לחיות בענווה, מהלך בשבילי ההר כשלגופו פיסת בד ומקל פשוט, מדבר עם בעלי החיים, יושב על הארץ בשיכול רגליים, אוכל ארוחות פשוטות על עלה בננה.

כשנפרד מגופו, והוא בן שבעים שנה, ראו רבים בהודו כוכב שביט זורח בשמי הלילה מעל הארונאצ'לה.

ההר עדיין שם, ולעיר שלרגליו מוסיפים לבוא תלמידים ותלמידי תלמידים, מבקשים ללמוד ולקבל השראה. חלקם יושבים למדיטציה שעות ארוכות במקומות בהם היה אותו מורה זקן יושב, במערה או באשראם, חוזרים ושואלים את עצמם "מי אני?". רבים מגיעים בלילות של ירח מלא ומקיפים את ההר. אחרים שרים שירים על אהבה ואור, לובשים בגדים לבנים, עורכים טקסים מקודשים. אחדים מנסים קיצורי דרך, שותים תה צמחים מהאמזונס כתרופה לאשליית הקיום האנושי. יש הנוטעים על ההר עצים. ויש כאלה שמתאהבים, יושבים על סלע מול השקיעה, מתנשקים עם הירח המלא המלטף את צלעות הארונצ'לה. וכולם אחד.


In the heart, Arunachala
It is shiva, it is shankara
In the heart, Arunachala
It is shiva, it is Ramana

In the heart, Arunachala
you are calling, you are calling me
In the heart, Arunachala
I am coming, I am coming home