אינדי נגב

להתעורר על הצד הפרוע עם מיכל לוטן

מבני דן ועד יהודה הימית הם נקבצו, עושים את הדרך אל מצפה גבולות בנגב המערבי, עוברים בדרך בטווח הקסאמים, מגיעים אל שדות החול של הנגב המערבי, מריחים את סיני מכאן. במיטב הג'ינסים והגופיות הם מקימים אוהלים במתחם הקמפינג ומתכנסים על מחצלות מול הבמה לשמוע מוזיקאים שעשו את אותה הדרך. רשימת המוזיקאים ארוכה ארוכה, תקצר היריעה מלהזכיר את כולם.

לטעת באמצע חולות הנגב פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית זה כמו... (לשים פרה בלול? / לשים תרנגולת ברפת? / ?). המוזיקה, רובה ככולה נכתבה בעיר ובהשפעת החיים בה, והקהל משתלב גם הוא בנוף הצחיח – כפתור ופרח: עם נעליים גבוהות שחורות בחול, מצחצחים שיניים בבוקר ליד עוקב המים.

שוב תודה לאביב מארק

כוכב הערב: אביב מארק, עבד במשך שעות ארוכות על מערכת סאונד גרועה למדי, ועשה כמיטב יכולתו. שמו נישא שוב ושוב בתודה בפי האמנים שעל הבמה. בהופעה של אביב עצמו, אגב, היה הסאונד הטוב ביותר.

ההופעה הכי כיפית: מידנייט פיקוקס נגד הגירלס. שתי הלהקות, יחד על הבמה, הפיקוקס עושים את הרעש הרגיל שלהם, הגירלס רוקדים מאחוריהם עם רקדנית בטן, כולם עם ידיים מונפות באוויר.

האכזבה: עמיר לב לא הגיע.

פוליטיקה: דני הדר שר וקורא לנערה צעירה להשתמט משירות צבאי; חיים כהן שר על עזה במקום על רמאללה ב"כל אחד רוצה חתיכה ממני", ואומר שהוא לא מרגיש טוב כי לא רחוק מאיתנו חיים אנשים בכלא הגדול בעולם; בחורה בקהל עם חולצת 40 שנה לכיבוש.

דברים שראוי היה שיכתבו על קיר הגרפיטי:
תמר אפק תעשי לי ילד | מלכת הפלקט זה לא אינדי | עמיר לב המלך | שרון קנטור תעשי לי ילד | אדם שפלן תפיק לי דיסק | בילי לוי תעשי לי ילד | סאבווי סאקרס | המתופפת של פיץ תעשי לי ילד | יהלי סובול המלך

אקורד סיום: חיים כהן ובילי לוי עומדים בקהל של אחדים שנשארו בסוף מול הבמה ומוחאים כפיים לקרוסלה.

ילד אני רוצה! ילד!
י

דברים:

הזמן הזה,
הוא לא בנאדם.
***

לכלב לא באמת משנה
מה שמו.
גם לי לא.
***

אולי בטהובן היה,
אבל עוד לא נולד הסאונדמן החירש.
***

שמש דרומית מלטפת
מגניבים ומגניבות
***

רווקה תל אביבית,
יפה לך המראה הטבעי
***

בחורה יפה, מיוחדת, בתור לפיתה עם הלבנה.
אח"כ היא על הבמה: זאת
נגה שלו.
***

קרוסלה נותנים בראש

היה מקסים. נפגש בשנה הבאה באינדי נגב 2.

אינדי כלב

***
נכתב 20/10 - 26/10
עדכון קטן 27/10

יורה, וגם שלומי שבן בבארבי כפ"ס

שלומי שבן הוא גאון. אם לא ידעתי זאת עד הערב, עכשיו אני יודע. הוא עולה לבמה בחליפה ועניבה ומתיישב ליד הפסנתר החשמלי ונראה כמו טום וויטס בדיוק, כולל חיקוי מדוייק למדי של חלק מהמניירות. ההופעה חשמלית: זה לא מופע הפסנתר האינטימי והבלתי אמצעי (שלא ראיתי, אבל ככה מספרים), אלא יחידת כח מכשפת בהנהלתו המוזיקלית של רע מוכיח, גם הוא גאון וגם מתופף בנזונה, שהביא את אחיו הקטן תומי שהוא בסיסט בנזונה, ובחיזוק של גיטריסט ונגן ויברפון (קצת יותר מדי ויברפון לטעמי, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו).

זה ששלומי שבן הוא מלחין מוכשר כולם יודעים, ילד פלא עם הכשרה קלאסית, אבל זה שהוא משורר רוק מופלא לא כולם הפנימו עדיין. זוכרים לו את אריק המעורעריק (שמבוצע כראוי בסוף ההדרנים בגירסת לתת בראש) ואת כולם אומרים (שהקהל שר בדבקות של שירה בציבור), אבל ב"עיר" וגם באלבום הראשון יש טקסטים חדים כאזמל מנתחים המשרטטים יפה כל כך את החיים שלנו בעיר הזאת ובעיקר את מערכות היחסים בה ואיתה, וגם את החיים בארץ הזאת כפי שמשתקפים בחלום ביעותים צבאי (האזרח האחד - השיר הטוב באלבום ואחד הטובים בהופעה).

אבל אם הכל כל כך טוב - השירים, המילים, הזמר הסופר-מוכשר שגם מתגלה כפרפורמר משובח, הלהקה, התאורה, המזגן - אז למה אני לא מתרגש? למה אני לא עף? זה לא בגלל הסאונד, אני מניח. אולי אני מרוכז מדי בגאונות שעל הבמה: המילים החכמות, ההומור הדק, הלחנים הבנויים היטב, מחוות הידיים והראש שנלקחו מ"ביג טיים"... אתה מהמם כשאתה רציני, שלומי. אבל לפחות הערב, זה לא אתה, זה אני.

****

ובדרך הביתה, בכביש מהבארבי לצומת רעננה, טיפות על החלון. מפעיל מגבים, אולי עברתי ליד ממטרות? לא, הנה אני ברמזור ואין שום ממטרה מסביב, ועוד טיפות על החלון. הטלפון מהבהב מהודעת טקסט: "יש יורה". הכביש לח, מבריק מהשמנים הצפים למעלה, עוד מעט יבוא הגשם וישטוף את העיר.
י

in-D-negev

הודעה משמחת: פסטיבל אינדי אמיתי הולך לקרות בסוף השבוע הבא (19 - 20 באוקטובר) במצפה גבולות שבנגב המערבי. הליינאפ מלא דברים טובים, מקורות ההשראה הם פסטיבלים אלטרנטיביים אירופאיים מיתולוגיים, ובאופן כללי נראה שהולך להיות כיף-לא-נורמלי.

הנה אתר הפסטיבל,
וזה המייספייס.

תרשמו ביומן.
י

אלף מילים: שמש גדולה צללה לה לה