אם את רוצה לצאת מעבדות לחירות, כדאי שתתחילי לשחרר. לשחרר את הפלסטינים מאימת מחסומיך, חומותיך ומתנחליך; לשחרר את מבקשי המקלט שנמלטו מרצח עם, רעב וגיוס חובה לכל החיים; לשחרר את הקבצנים המחטטים בפחים מחרפת הרעב; לשחרר את פועלי סדנאות היזע המשתכרים פחות מדולר ליום בכדי להוזיל את תפנוקייך; לשחרר את עובדי הקבלן ואת עובדי ההייטק; לשחרר את תכניות הריאליטי ואת אופרות הסבון ואת הפרסומות; לשחרר את מי שמושפל ומחופצן בכדי לשרת ולבדר ולרפד את נוחותך; לשחרר את העולם מערימות הפלסטיק והחומרים המסוכנים והזיהום והפליטות וכילוי המשאבים; לשחרר את הפחדים ואת הדפוסים ואת המנהגים ואת המסורות ואת הקנאה ואת צרות העין ואת צרות הלב; ואת ההיאחזות באשליה שהכל יציב ובטוח --
-- ההגדה מספרת את סיפור החירות שנוצרת מתוך העדות והחוקים והמשפטים וההלכות, את החופש שנוצר מתוך גבולות. אבל הגבולות הבצורים גם עוצרים את זרימת הדם בגוף הזהות הקולקטיבית. ומי שיציל את נפשו של העם הם הרשעים. אלה שמוציאים את עצמם מהכלל מתוך שהם כופרים בעיקר ומעזים לשאול את השאלות הגדולות באמת: מי אני? (מי אנחנו?) ו-למה זה טוב? (מה התכלית?) --
-- יש שני ערכים בעולם: נאמנות (בית) וחירות (דרכים). ההגדה של פסח מבקשת לחגוג את השני אך מקדשת ומהללת את הראשון. כשהבית מסתגר בתוך עצמו כשבלול ונמלא שנאת זרים (שהיא שנאה עצמית) ופחדים מהדהדים בחדריו, לבן השני ("רשע" בעיני אחיו, העסוקים בשאלות הקטנות של איך ומה, אם בכלל) יש תפקיד מכריע. עליו לפתוח את החלונות והדלתות לרווחה, ולהזמין לשלחן הסדר את הכאוס; את רוחות השינוי האביביות, המרעננות.
