ויאגרה

קצת אחרי חמש בבוקר. אנחנו מגיעים לאגרה ומתיישבים לשתות צ'אי בחנות קטנה מול השער המזרחי של הטאג' מאהל. בעל המקום מספר בגאווה שהוא שם כבר ארבעים שנה, ושכל בוקר הוא פותח את השער כשהשעון בטלפון הנייד שלו מורה על שש בבוקר. כשהוא מוציא את המפתחות ומבקש את סליחתנו, הילד שלו נשאר לדאוג לנו לתה.

אנחנו עוברים את החומה הפנימית ונכנסים אל תוך גלויה מוכרת, תמונה שראינו אין ספור פעמים. תיירים אחרים עומדים ומנציחים גם במצלמה הפרטית שלהם את הקלישאה. הטאג' חולש על השמים התכולים של הבוקר, ממלא אותם בנוכחותו המובהקת. אנחנו מתקרבים בשביל המוכר מהתמונות המוכרות בין הגנים שאמורים לייצג את גן עדן עלי אדמות, והאשליה מתחילה להתפוגג. הגנים פחות יפים ובעיקר פחות מטופחים מהמצופה, והטאג' עצמו קטן בהרבה משדמיינתי. זו אנדרטה מתה, ואין בה דבר מהחיות והקסם שיש במקדש הזהב באמריצר, למשל. הפיהוקים מתרחבים, השמש מתחילה לטפס אל גובה השמים, צובעת בקרניה את השיש הלבן ואת המבנה המפואר, המרשים, על צריחיו המזדקפים אל-על והסימטריות הקיצונית שבמידותיו.

סימנו וי על הטאג' מאהל, והתחפפנו מאגרה.

בנאראס

אחרי כמה שניות של דיס-אוריינטציה אתה מזהה שהשכונה השתנתה רק במעט בשנתיים וחצי מאז נסעת מפה. הניחוח הנעים של בשמים, תבלינים וצחנה נישא בסמטאות הצרות שהולכות ולובשות צורה מוכרת, ומישהו – אינך מספיק לראות את פניו – אומר "יו בין היר ביפור" כשאתה חולף לידו. אתה מתייחס לכך בביטול, שהרי מה הסיכוי, אבל בימים הקרובים רבים בעיר העתיקה יזהו ויזכרו אותך מהביקור הקודם. סנטוש מקפה ג'יוטי אפילו יתן לך חיבוק אמיץ, כמו היית בן משפחה אובד שחזר אחרי שנים הביתה. הקפה עבר מקום והתרחב, והאוכל לא טעים כמו שזכרת, והילדים של סנטוש, סאנו וג'יוטי, גדלו. גם בגסט האוס זוכרים אותך, ולשמחתך החדר שהיה שלך תפוס בידי אורחים אחרים ואתה מקבל את החדר ליד. טוב שכך – טיול חדש, חדר חדש, נקודת תצפית אחרת לגנגה.

היראקליטוס אמר: אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים. לגנגה בווראנסי אי אפשר להכנס אפילו פעם אחת. הנהר בשפל, המים לא מגיעים אפילו למדרגות הנמוכות ביותר בגתות, ובוצה אפרפרה מפרידה ביניהם. דמיין את עצמך צולל בנהר: המים אפורים-ירוקים וכבדים, פסולת תעשייתית וביוב לא-מטופל, אברי אדם שרופים וגופות מנופחות משייטות בנצח, פרות מתות וכבשים וכלבים ועכברושים מתים מצייירים תמונת ראי דמומה ורקובה של העיר החיה מעל קו המים.

העיר הזו עשויה מחלומות. כל האנשים שגופותיהם נשרפו על גדות הנהר, המאמינים שהגיעו להניח נר דולק ופרח על מימיה השקטים של גנגה דווי, התיירים שעמדו והסתכלו במדורות הבוערות ולא הזילו דמעה, הזקנים שהגיעו למות בשלווה, התגרנים בשוק, המוכרים והמתווכים והסוחרים והרוכלים ונהגי הריקשות ומשיטי הסירות ובעלי הבסטות והגסטהאוסים והמסעדות – כולם חולמים את העיר העתיקה הזו. וכל צעד כאן שקול לצעד בחלום, ספק מציאות ספק הזיה, וכל נשימה היא חלום והחיים עוטפים אותך כמו צעיף שקוף שמתחשק לקרוע כדי לראות נכוחה.

בומביי / דלהי

שוב היא כאן ושוב הכל,

כמו מההתחלה...

הודו מכה בך בעוז. עם היציאה מדלת המטוס הריח מכה בנחיריים, ריחה של בומביי. האורות שנשארו תלויים מדיוואלי, האנשים הישנים הרחוב – בנסיעה לילית משדה התעופה לקולאבה אתה רואה את העולם כולו.

אהה, בומביי התוססת, הסואנת, היקרה, הטראגית. אני מגיע בשעות שבין הלילה לבוקר כשהתנועה בכבישים דלילה ואפשר לנשום את האויר ולראות את ציפורי הלילה המדדות בצד הכביש, שוק מתעורר, המונים ישנים בצידי הדרך או מבשלים ארוחה לילית. אני נוסע במונית ולוחש לעצמי: אני לא מאמין. אני לא מאמין. אני לא מאמין שאני בהודו. לא מאמין שחזרתי כל כך מהר.

***

אחר הצהריים במארין דרייב, לפני השקיעה, תינוקת בת כמה ימים בלבד בוכה בתוך ערימת סמרטוטים קטנה על הטיילת. האם אינה נראית בסביבה, ושני נערים עומדים בסמוך, מביטים בה ומתלחששים ביניהם בחשש. איש אינו ניגש. גם אני לא.

לקראת השקיעה מתמלא המארין דרייב באנשים. אני הולך ברגל לצ'רצ'גייט, חולף בתוך המון של אנשים הממהרים מהעבודה הביתה כנחיל ענק, אינסופי, ונזכר בכל אותן תובנות.

***

26/11 (עשרים ושישה בנובמבר) הוא ה9/11 של בומביי. זכרון הלחימה ברחובות קולאבה והשכונות הסמוכות לה עדיין עומד באוויר. בקפה ליאופולד ניתן לאתר כמה חורי קליעים בשיש, בניין מלון הטאג' בשיפוצים ואל בית חב"ד בעיר אפשר להגיע רק בתיאום טלפוני מראש וכתובתו נשמרת בחשאיות. כדי לבקר בקונסוליה של ישראל צריך לעבור בדיקות בטחוניות יסודיות וקפדניות במיוחד.

***

בפינת רחוב בקולאבה סמוכים זה לזה שני מקדשים. האחד בבניין אבן הנושא כתובות בהינדי, איקונות של אלים ופרחים כתומים על הרצפה וצבע על מצחי המאמינים המתגודדים בפתחו, מבקשים נדבה בתחינה אילמת, בתנועת יד בלבד. בפנים הכוהנים הברהמנים לבושים בבד לבן הכרוך על אזור החלציים, פעמונים מצלצלים, עשן קטורת, פתילות שמן קטנות מאירות ומזמורים. המקדש השני מואר באורות צבעוניים כחולים סגולים וירוקים, עם חלון ראווה מצוחצח ומרהיב ושלט ניאון גדול הנושא את שם האל NOKIA. לעניים אין מקום במקדש הנוצץ, מצודד העין, אך האין ליבם יוצא אליו? בכדי להכנס אליו לא מספיקים פרחים ועלי בננה: יש להביא מנחה גדולה בדמות חשבון בנק, הוראת קבע או כרטיס אשראי. יש ללבוש בגדים מערביים ולדעת לשאת כמה מילות תפילה בשפה הזרה שהביא לכאן האנגלים. אבל אולי האל הפיני הוא מרעיף על מאמיניו האדוקים הצלחה בעסקים, משכורות מכובדות, מעמד, השכלה וגדג'טים?

***

יום שישי בצהריים ליד תחנת הרכבת בבנדרה. שורות ארוכות של מתפללים משתוחים על מחצלות, פניהם מערבה, על ראשיהם כיפות מוסלמיות לבנות, בגדיהם לבנים.

***

כמו תל אביב וירושלים (וזוגות-ערים במדינות רבות אחרות), גם דלהי ובומביי מנסות לסמן את עצמן כאנטיתזה של השניה. דלהי הממשלתית, הפורמלית, הכבדה, השמרנית, מול בומביי המסחרית, הפתוחה, הנהנתנית. חלוקה דיכוטומית זו רחוקה מלהיות אמיתית אבל משהו בתחושה הכללית מורגש גם לאורח לילה כמוני. בומביי על החוף המערבי של הודו צופה אל מעבר לים, מצחצחת את האנגלית ומציעה למבקר גירסא ייחודית ונגישה יותר של החוויה ההודית. דלהי, לעומתה, היא הודו.

***

דוכן הצ'אי (הטוב ביותר בהודו) ניצב באותו מקום בסוף המיין בזאר, כאילו לא עברו שלוש שנים מאז שתית בו את כוס הצ'אי הראשונה בהודו ושנתיים וחצי מאז שתית את האחרונה. ספיר עומד בו, מבשל את הצ'אי באותה תנוחה בה צילמת אותו בפעם הקודמת. הוא לא זוכר אבל שמח להזמין אותך, כמו אז, לשבת על ארגז העץ שלידו ולהתבונן בעולם חולף על פניך.

ירדן

כתמונת מראה פרושה ירדן מול הארץ. כל מי שנסע אי פעם בכביש הבקעה שלנו יכול להתבלבל לרגע מהנוף הנשקף כשנוסעים בצד המקביל: אותו דבר, אבל הפוך - ההרים בצדו המערבי של הנהר נדמים רמים במיוחד, ומראות העזובה ותת-הפיתוח מעלים זכרון נוגה של מישהו שאמר פעם "אתם צריכים לראות איזה פלאים עשו הירדנים בצד שלהם". אני לא ראיתי פלאים, רק בקעה מוזנחת, ענייה, מאובקת וחמה.

לאחר נסיעה ממושכת בכביש הבקעה פונים מזרחה ומתחילים לטפס בסיבובים חדים, עד שמתחילים להופיע בתים מסביב. עמאן היא העיר התאומה של ירושלים: הרים סביב לה והיא פרושה על מרחבי הפסגות, רבים מהבתים מצופים באבן "ירושלמית", המונית חולפת ביעף על פני העיר ובנייני ההייטק שנבנים בה, עוקפת דגמים חדישים של ב.מ.וו וג'יפים עם מסכי אל.סי.די בקבינה, ומגיעה אחרי כשעתיים של נסיעה לשדה התעופה על שם המלכה עאליה, אשתו של המלך המנוח חוסיין.

בבית הקפה הקטן בנמל התעופה של עמאן יש צ'יקן טוסטד סנדוויץ' ועיתון אחד באנגלית, הטיימס של ירדן, שמזכיר שוב ושוב את ישראל. דו"ח גולדסטון מכה גלים בעולם הערבי, ואחד הפרשנים בעמוד הדעות ממהר להתנבא ש"ישראל קרובה להתחיל ולשלם על פשעיה". בידיעה אחרת, הפגנה מול אחד ממשרדי הממשלה תובעת לשחרר 27 אזרחים ירדנים הכלואים בישראל. עוד בכותרות: פיגוע בעיראק ותמונה של המלכה ראניה ובנותיה הנסיכות זיין ועאישה נפגשות עם הפירסט-ליידי של איטליה. מהעיתון הזה נראה שאין הרבה חדשות בירדן עצמה.

כולם אדיבים ונחמדים ומנומסים: הפקידים ואנשי הביטחון במעבר הגבול, נהג המונית (שהזמין אותי בדרך לקפה על חשבונו, אבל גבה את החשבון כשדרש טיפ מופרז כשנפרדנו. נתתי לו), אנשי הנקיון בנמל התעופה, עובד בית הקפה שחימם לי את הטוסט והגיש לי עודף באנגלית מצוחצחת. הביקור החטוף בירדן בדרך להודו חושף טפח קטן מארץ מרתקת, רק עשרים דקות מעפולה, ובעיקר שב וממחיש כמה אנחנו מנותקים מהמרחב המזרח תיכוני, וכמה כדאי לנו לנסות ולהתחבר אליו. לפחות קצת.

השעון זז שעה קדימה, אבל אני מרגיש קרוב הביתה והודו נראית רחוקה. קשה להאמין שמחר בבוקר אהיה בבומביי.

תחנות בזמן

"ואני חולם על היום בו הגבולות יפתחו..."

ואני חולם על היום בו הגבולות יפתחו, ונוכל לנסוע מתל אביב לעפולה, לבית שאן, ומשם לעמאן – היא רבת עמון – והלאה, אל מרחבי אסיה, עד הודו, ואולי מעבר.

המסע הזה מתחיל בתחנת אוטובוס קטנה במושב קטן בנגב, בואכה סיני, ביום שרבי של סוף קיץ. חיבוקים, פרידה. האוטובוס יוצא לדרך, מתנדנד בין דיונות החול הצהוב הפרושות משני צידי הכביש, הנוף מתחלף, הסרט מתחיל לרוץ.

תחנה ראשונה: תל אביב, העיר שהיא בית. בכפר שלם, בבצרון, באבן גבירול, בשדרות בן ציון, בדיזינגוף סנטר, בשדרות בן גוריון פינת שלמה המלך. חיבוקים, פרידות. דברים אחרונים לסגור לפני הנסיעה. התרגשות רבה מתחת לפני השטח. בלילה שלפני הנסיעה לא עצמת עין.

ובבוקר בכניסה לתחנה המרכזית החדשה יש בדיקה בטחונית ממושכת, והמאבטחת כמעט בוכה כשאני מעז להתלונן – היא אחרי שתי משמרות רצופות בלילה ללא שינה. היא נשארת בכניסה כשאני עולה במדרגות הנעות למעלה, מרגיש כמו אלון אבוטבול ב"הכוכב הכחול" – נוסע להודו באוטובוס מהתחנה המרכזית. האוטובוס לעפולה יוצא בשש וחצי, אור חיוור של בוקר אפרורי מערסל אותי כשאני נרדם ליד השוטר שהתיישב בכיסא הסמוך, שומע מתוך שינה שהוא מספר לחברו איך עזב את הבית, האשה והילדים.

בעפולה שותים מיץ תפוזים וגשם קל מתחיל לטפטף. אבל הדרך אצה לנו, ועמק בית שאן קולט אותנו בזרועותיו, אפרורי וחם. במעבר הגבול "נהר הירדן" הכל קורה בעצלתיים. חם ואפרורי, אפרורי וחם, והעייפות מצטברת.

הגבולות, חלקם לפחות, נפתחו. חלקם האחר נותר בלתי-מוגדר. הדרך מתל אביב לעמאן עדיין ארוכה מדי, ואני עוצם עיניים וחולם על דרך מהירה שתמשיך את כביש מספר 1 בואכה יריחו, דרך גשר אלנבי והישר לבירה הירדנית. ואם כבר חולמים – למה לא להמשיך הלאה, לבגדד, לאורך חוף המפרץ הפרסי, דרך פקיסטן והישר לתחנת הרכבת של ניו דלהי.

***

אני עדיין לא מאמין שאני חוזר להודו. בעוד חודש בדיוק ימלאו שלוש שנים לפעם הקודמת שנסעתי, ועוד לא עברו שנתיים וחצי מאז חזרתי. אז טענתי שלא אחזור להודו כל כך מהר, שיש עוד מקומות רבים לראות העולם. אבל זו נסיעה שונה מאוד מהקודמת, עם אופי שונה, וגם אני קצת שונה. ובכל מקרה, התחושה שונה לחלוטין. סקנד טיים אינדיאה, היר איי קאם – אני כותב את המשפט ומרגיש איך גופי צולל אל תודעה אחרת, ותפיסת המציאות מתחילה להשתנות. הקסם מתחיל.

אסיף

לקחת את הרהיטים ולשים במחסן. לארוז את הספרים בארגזים ולשים במקום בטוח, יחד עם ארגז נוסף למסמכים וקופסה לחפצי נוי ואמנות ומזכרות בעלות ערך סנטימנטלי. עוד יש לארוז היטב את הנעליים, הבגדים, ציוד קמפינג, תמונות. את מכונת הכביסה אתה נותן לשכנה. את המטבח ארזת כבר אתמול בקופסאות קרטון, מרפד את הכלים השבירים ואת בקבוקי המשקה בנייר עיתון ובפקפקים. את המובילך מצאת בקינג ג'ורג', וכמו תמיד כשאתם נפגשים להעמיס הוא מבקש מאה שקל יותר ממה שהוא אמר לך בטלפון. כשאתם מסיימים לפרוק את החפצים במחסן, אתה נותן לו גם טיפ.

הבית הריק מטונף, לכלוף נצבר בפינות שמאחורי הרהיטים. קירות האבן של הבית הערבי הישן סופחים מים, והצבע מתקלף. בקרוב ישאר ממך כאן רק זכרון, שיצטרף לרוחות שגרו כאן איתך: האלמונים שעזבו את סלאמה ב1948, ויפת כהן, אבי המשפחה שהגיעה מתימן וירשה את הבית בכפר, שנקרא מאז כפר שלם. סאלמה נמחקה וגם כפר שלם הולך ונעלם, ועל חורבותיו קמות שכונות של בתים לבנים בבניה רוויה, דירות על דירות של אנשים שאינם יודעים דבר על הנכבה, וחושבים שהבית שלהם נצחי.

סיבוב אחרון בשכונה: בסופר, בכספומט, בפיצריה, במקומות בהם הכלבה אוהבת לעשות את צרכיה. אף פעם לא הצלחת להרגיש באמת שייך לכאן, ובכל זאת, הנוף הזה שבתוכו חיית הוא חלק ממך.

בלא בית, אתה יוצא למסע. שנת תש"ע נפתחת בסגירת מעגל ובפרידה, ובחג הסוכות הזה אתה מתארח בסוכה במדבר ולומד מחדש ארעיות מהי. זהו יופיו של המסע: לאי הוודאות, חוסר הבטחון ואי-הנוחות היחסית יש ערך בפני עצמם (שהרי רובינו עסוקים רוב החיים בניסיון לבנות לעצמנו אשליה של ביטחון ושגרה). אתה עוזב את העיר בת מאה השנים, את החברים והלימודים והשגרה, ונפתח לטבע, לנדודים עם התרמיל שליווה אותך גם במסעות הקודמים.
י