שמונה בדצמבר

בנעורי היה התאריך 8 בדצמבר מרגש בעבורי. אני זוכר שבשנה מסויימת - אולי הייתי בכיתה ח', או ז' - לבשתי ג'ינס שחור וחולצת לורד קיטש עם הדפס של הביטלס ותמונתו של ג'ון מוגדלת במרכז לאות אבל, וביליתי את היום יחד עם עוד כמה חברים, צופים בצוללת צהובה וב"אימג'ין", מזדעזעים מתמונת המשקפיים השבורים על המדרכה ב"א דיי אין דה לייף". כשגדלתי קצת והגעתי לראשונה בחיי לניו-יורק, שהיתי שעה ארוכה מתחת לדקוטה בילדינג, יושב על ספסל ב"סטרוברי פילדס", מביט בבניין ובלימוזינות החולפות תחתיו בציר הסנטרל פארק. ג'ון לנון היה המיתוס הגדול הראשון שאימצתי בחיי: המוזיקה, האישיות הכריזמטית, סיפור האהבה המופלא וההזוי שלו ליוקו אונו , שירי השלום במיטה, החברות/שותפות עם פול מקרטני וכמובן סיפור הרצח המאיים והקריאה הבלתי נמנעת ב"התפסן בשדה השיפון" שבאה בעקבותיו.

אני לא טוב בלזכור תאריכים. לא ימי הולדת, לא אירועים היסטוריים, ובוודאי לא אירועים פחותי-חשיבות. גם עכשיו כשאני מנסה להזכר בתאריכים של מועדים חשובים, אני צריך לעשות חישוב או לאמץ את הזיכרון. אבל השמונה בדצמבר הוא תאריך שאני לא שוכח, וגם אם בשנים שחלפו הריטואלים היטשטשו עד מאוד, בכל שנה בתאריך הזה יש לי צביטה קטנה בלב על ג'ון לנון, על השנים החולפות ועל כל הזיכרונות, הטובים והמרים.

הצילום של אנני ליבוביץ', שעותק שלו שנגזר מעיתון היה מודבק בסלוטייפ על דלת חדרו אל אחי

לפני שבועיים ציינתי שנתיים לנסיעה ההיא להודו, טיול שבמהלכו התכתבתי במיילים ארוכים עם ילדה אחת שיום ההולדת שלה חל ב8 בדצמבר, והילדה הזאת הפכה לחברה נהדרת כשחזרתי לארץ. והיום, כמתנת יום הולדת לעצמה, היא נסעה לפאריז לשנתיים ומי יודע מתי תחזור. קניתי לה במתנה ליום ההולדת דיסק של המיתוס הגדול השני של חיי: פולי ג'ין הארווי.
י

הנוער לשלטון

בסקר של "ידיעות תל אביב" שפורסם בתחילת אוקטובר לגבי הבחירות לראשות עיריית תל-אביב - יפו מופיעים הנתונים הבאים:
מבין מי שאמר שילך בוודאות להצביע:
חולדאי - 41%
דב חנין - 22%
(יש לציין כי סקרים חדשים יותר מראים כי חנין הולך ומצמצם את הפער).

אבל שימו לב לנתון הבא: אם הבחירות היו נערכות רק בקרב צעירים (בני פחות מ-45), דב חנין היה מנצח בהפרש ניכר. קבוצת הגיל היחידה שמעניקה לחולדאי ניצחון היא בני 45 ומעלה. זהו הפילוח:

גילאי 18-24: חנין - 55%, חולדאי - 17%
גילאי 25-29: חנין - 46%, חולדאי - 23%
גילאי 30-34: חנין 33%, חולדאי - 24%
גילאי 35-44: חנין - 40%, חולדאי - 28%
גילאי 45 ומעלה: חנין - 9%, חולדאי - 55%

ניתן במידה רבה להשוות את הקמפיין של דב חנין לזה של ברק אובאמה, שאני מקווה שיבחר ביום שלישי הקרוב להיות הנשיא הבא של ארה"ב. אצל שניהם הקמפיין התבסס במידה רבה על האינטרנט, החל מהשלבים ההתחלתיים בהם בונים בסיסי תמיכה (מגייסים מתנדבים ותומכים שהם מעצבי דעת קהל ברמת הקהילה), מגייסים תרומות וכו', וכלה בשימוש נכון בהפצה ויראלית של חומרי קמפיין, ובראשם סרטים.

אם עדיין לא ראיתם, כנראה שאין לכם חברים. הנה הסרט שהגיע לתיבת המייל שלי אין ספור פעמים בימים באחרונים:


והנה מקור ההשראה. אמנם לא מזוהה עם אובאמה באופן ישיר, אבל התכנים הם דמוקרטיים במובהק:


והנה חלק ב'. מוצלח אפילו יותר:


אם דב חנין יכפה על חולדאי סיבוב שני, העיר הזו תפולג לשני מחנות. יותר משזה מאבק בין בעלי הדירות מול שוכרי הדירות, או בין צפון שבע מול מרכז-דרום, זהו מאבק בין דורי. האנשים הצעירים שנמשכים לגור בתל אביב בשנים האחרונות רעבים לשינוי, לעשייה ולביטוי של הכשרונות והיצירתיות שלהם גם בפוליטיקה. מסרים כאלה של אכפתיות ושל שותפות הם חידוש בעיר שהיא סמל ל"בועה", לאינדיבידואליזם ולניכור, וזה נפלא שאנשים צעירים בוחרים בשינוי ערכי כזה.

בניגוד למסרים בקמפיין של "עיר לכולנו", אני מרגיש שלא רע בתל אביב. אינני חושב שרון חולדאי הוא מקור כל הרע (למרות שרק על הריסת אושיסקין מגיע לו לעוף). ההצבעה בעד דב חנין אינה צריכה להיות הצבעת מחאה, אלא בחירה בחלופה משופרת; לא מהפכה אלא שדרוג. תל אביב צריכה להמשיך להיות בירת התרבות, הרוח והעסקים של ישראל; ולצד אלה לשדר לכלל החברה הישראלית קול חדש, קולה של ההתחדשות הקהילתית.
י

אל מול פני החוק

אפיזודה א'

פסטיבל אינדינגב במצפה גבולות. הרבה אנשים מגיעים, והמשטרה לחוצה מכך שהמארגנים יכניסו יותר אנשים ממה שמותר באישורים. שוטר אומלל מוצב בכניסה כאחרון המאבטחים, וסופר את הנכנסים. אחרי כל עשרה הוא עוצר את זרם הנכנסים, מסמן בקפדנות במחברתו וי קטן, ורק אז מאפשר לעשרה הבאים להכנס למתחם הפסטיבל.
גם אני נכנס, אבל אחרי כמה דקות יוצא להביא משהו מהרכב. בדרך חזרה פנימה נספר שוב. לאחר זמן מה יוצא שוב, ושוב נכנס ושוב נספר, ועוד רבים בקהל כמוני. בפעם הרביעית אני שואל את השוטר המסכן:
- "ספרתי אותי כבר כמה פעמים. מה זה עוזר שאתה סופר את הנכנסים אם אנשים יוצאים בלי הגבלה ונכנסים שוב שוב פנימה?"
ותשובתו:
- "יש שם מישהו אחר שסופר את מי שיוצא."
אני מצביע לעבר שער היציאה הסמוך, מרחק מטר אחד:
- "אבל אין שם אף אחד שסופר!"
השוטר מביט בי בעיני עגל, וממשיך בעיסוקו חסר התוחלת.

עוד על האירוע בלינק הזה.

אפיזודה ב'
יום עבודה רגיל במשרד. הטלפון הנייד מצלצל, מספר חסוי. אני עונה. מדבר ראמי ממשטרת התנועה, בקשר לרכב. אני מבקש לדעת במה מדובר, והוא משיב כי לא יוכל לומר לי בטלפון, ומזמין אותי אליו לשיחה במטה משטרת התנועה בבית דגן. "מחר בבוקר ב9:00 תהיה אצלי" הוא אומר, ובאדיבותו אף שולח לי זימון בפקס. "בעניין: חקירה" כתוב שם, ואני קצת מודאג. נכון, מדי פעם אני נוסע מעל למהירות המותרת, אבל נוהג בזהירות, את מעט הדוחות שקיבלתי בחיי שילמתי, ולא נתקלתי בשוטר תנועה כבר זמן רב. אולי מישהו ראה שהרכב שלי מגיע להפגנות של שמאלנים והתלוננן כדי להציק? ליתר ביטחון אני מתקשר לידיד עורך דין שיהיה בהיכון, ומדמיין סצינות מסדרות משטרה. בלילה אני מחפש באינטרנט עצות באתרים של עורכי דין: לדבר מעט, להמנע מלתת פרטים, להזהר מלהפליל את עצמך, ובעיקר לא לזכור איפה היית ומה עשית.

אני מגיע עשר דקות לפני הזמן, ולאחר חיפוש קצר מגיע למשרד הנכון. ראמי נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים חוקר - כבד גוף, משקפיים, יושב מאחורי שולחנו, מתקתק במחשב, מעיין בתיק עב כרס, ומבקש ממני להזכר איפה הייתי ב27 באוגוסט. אני הפנמתי היטב את העצות מהאינטרנט: לא זוכר. הוא יודע שאני נסעתי בתאריך הזה באזור קריית גת בכיוון דרום, ואני מוכן להודות רק שהייתי בסיני בסוף אוגוסט, אבל לא זוכר תאריכים, לא זוכר מאיפה נסעתי. עכשיו ראמי מתעצבן. הוא אומר לי שהוא יודע בוודאות שנסעתי, והייתי עם עוד בחורה, ורוצה שאהיה בטוח במאה אחוז שנסעתי שם בתאריך הזה. אני לא פראייר ואחרי עשרים דקות בערך, אני אומר:
- "אולי אתה יכול להגיד לי במה אני חשוד?"
- "כן", הוא אומר, "אתה הצתת מצלמת מהירות ליד קרית גת".
אני פורץ בצחוק גדול, משחרר, מעומק הלב, רואה את פניו של החוקר נופלות. הוא כבר יודע שאני לא אשם.

נכון, מצלמת המהירות צילמה אותי באותו ערב נוסע דרומה על כביש 40, אבל זה היה בשעה 18:30 וההצתה היתה אחרי שתים עשרה בלילה. אחרי שאני מראה לו תמונות של האחייית שלי שצילמתי באותו תאריך בארוחת ערב משפחתית, כשעה לאחר שהמצלמה תיעדה את הפיג'ו המסכנה שלי. הוא משתכנע סופית, ומודיע לי שנחקרתי כעד, ולא כחשוד. אנחנו לוחצים ידיים.

האליבי שלי - תמונה של גל

י

אני כפיי ארימה

לכבוד השנה החדשה, שני שירים ישנים.
י

פול מקרטני מת

פול מקרטני מת. על פי המסורת, הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966, אז הוחלף בידי כפיל, וכמה רמזים על כך הושתלו בשירי הביטלס ועל עטיפות התקליטים. אני עדיין זוכר את עצמי בסוף היסודי או בתחילת התיכון, מצמיד מראה לעטיפה של סרג'נט פפר (למעשה, היה זה צילום של עטיפת האלבום ששימש ככריכה של ספר מילות השירים של הביטלס; את סרג'נט פפר שמעתי בקסטה מקורית שקיבלתי בהשאלה מאחי) ונדהם מהדיוק הגרפי שבהפיכת ה"הארטס" ל"הוא^מת" כשהחץ מצביע על פול. בראיון משעשע בתוכנית סטרדיי נייט לייב נשאל מקרטני על מותו, וענה: “לא באמת הייתי מת". מומלץ לראות כי זה מצחיק, אבל האמת העצובה היא שפול מקרטני היה מת כאבן קרה בזמן הראיון. אמנם לא בשנת 1966 - את מרבית שיריו היפים כתב לאחר מכן - אבל ניתן לקבוע בפסקנות שפול מקרטני היה החיפושית המתה הראשונה, שהלכה לעולמה עוד ב1970 עם פירוק הלהקה.

בעוד קריירות הסולו של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון היו יצירתיות, שלא לומר מופלאות, וביטאו התפתחות אמנותית, קריירת הסולו של האיש שכתב את "יסטרדיי", “בלקבירד", “אנד איי לאב הר", “לט איט בי" ועוד כמה שירים טובים באמת היתה פשוט עלובה, שלא לומר פטתית, שלא לומר קטסטרופלית, שלא להגרר למילים גסות יותר. מעט מאוד שירים סבירים, הרבה שירים סתמיים לגמרי, וכמה שירים פשוט גרועים. עמוק בתוך המיינסטרים, מוכר את הזכויות על שירי הביטלס למייקל ג'קסון (בנעורי – הסמל המוחלט לכל מה שרע במוזיקת פופ) ואף מבצע איתו שיר! האיש המוזר ששר את "טוקינג אבאוט פריייייידום" במחצית של הסופרבול ב2002, זה לא פול מקרטני מהביטלס. לא יכול להיות.

פירוק הביטלס ומערכת היחסים העכורה ששררה בין ג'ון וג'ורג' לפול השפיעה עלי עוד בתור נער מתבגר, וברור באיזה צד הייתי אני בסיפור הגירושים העצוב הזה. השיחה שבה ג'ורג' המתוסכל אומר לג'ון שהוא מעדיף ללכת לנגנן עם קלפטון מאשר עם מקרטני, וההתקפה המזלזלת של ג'ון על פול כשהאחרון מתנגד להכללת "רבולושן 9” באלבום הלבן בגלל שהקטע אינו משתלב עם השירים האחרים (“איזה שירים?! אובלדי אובלדה?!”) זכורים לי עד היום, ומדובר על סרט (עלילתי, עם שחקנים) שהוקרן בערוץ 1 כשהייתי בכיתה ח' בערך. וגם אם מנתקים את ההקשרים הפסיכולוגיים-רגשיים, מוזיקלית אני בצד של לנון והריסון, תמיד הייתי, תמיד אהיה.

בימים האחרונים – ובעיקר מאז השתכנעתי לקנות כרטיס (במחיר שערורייתי) וללכת להופעה בפארק הירקון – נכנסתי לתהליך של נסיון להשלמה עם פול. לביטלס על כל שיריהם וכל ההיסטוריה שלהם יש קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי זה בגלל ששמענו אותם שוב ושוב בריפיט בתקופה מעצבת בחיינו, אבל מה משנה הסיבה? גם הגרוע בתקליטיהם ("וויז' ד'ה ביטלס", אלבומם השני משנת 1963, למקרה שתהיתם) עדיף בעיני על רוב המוזיקה האחרת שיש בעולם, בזכות אותו קסם. מקרטני היה שותף ותורם נכבד לקסם הזה, ולמרות שמאז ומעולם היתה הפרזה בחשיבות תרומתו אין להתעלם מקיומה. כל זמן שהיה נתון להשפעתם היצירתית של הגאונים האחרים מסביב (ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין) הוא הצליח להוציא מעצמו שיאים אמיתיים. היה לי ברור מראש שרגעי הקסם בהופעה יהיו ספורים, אך לו למען הסיכוי שיהיו אחד או שניים כאלה, החלטתי לסגור מעגל וללכת להודות לפול על המוזיקה שנתן לעולם לפני שמת.

למרות אכזבות בעבר מהופעות בפארק, הפעם יש תמורה לאגרה: העשירים יושבים על טריבונות הרחק מאחור, ואנחנו נדחקים קדימה, נעמדים בצפיפות קצת אחרי השורות הראשונות. כשהקוסם לשעבר עולה לבמה הלב שלי ממריא לרגע קל, ונוחת מיד עם השמע הצלילים הראשונים של "הלו, גודביי". מקרטני לא צריך להקת חימום – הוא עולה ומחמם את הקהל בעצמו במשך 10 שירים, שלושה מתוכם ביצועים לשירי הביטלס והשאר שירים גרועים, גרועים, גרועים מקריירת הסולו שלו. כשהוא עוזב את הבס ועולה לפסנתר ואומר בעברית (מושקעת! – אך פעם לא שמעתי אמן זר שלמד כל כך הרבה מילים בעברית כדי להגיד בהופעה) “זה בשביל לינדה" אני שוב מתרגש לרגע, אבל נרגע מיד. "מיי לאב" זה שיר באמת קיטשי ברמות בלתי נסבלות, והביצוע מת כמו לינדה בעצמה, מנוחתה עדן. ההופעה מתחילה באמת רק מיד לאחר מכן, עם ההכרזה "זה בשביל ג'ורג'” והביצוע ל"סמת'ינג", שמצליח לרגש. גם כי זה שיר טוב באמת, וגם בגלל מצגת תמונות מרגשות בשחור-לבן עם פניו היפים של ג'ורג' הריסון. תמונות של חברים מתים מתחלפות על מסך הענק מאחור. הביצוע ל"א דיי אין דה לייף" הוא כמובן "בשביל ג'ון", בחירה טובה בשיר שמדגים עד כמה רחוק מקרטני מלנון ביכולת כתיבת השירים שלו. מה זה משנה עכשיו כששניהם מתים.

מכאן והלאה כמעט כל השירים הם מתקופת הביטלס (למעט "ליב אנד לט דיי”, באמת אחד השירים המעפנים אי-פעם, שמלווה בפירוטכניקה מרשימה), אבל פול מנהיג פה להקת קאברים ובחלק מהמקרים ("לט איט בי" בולט) פשוט שוחט את השירים שכתב כשעוד היה חי. מה שמרומם את רוחי כל הזמן הוא הקהל. זו הרי לא סתם הופעה, זה מעבר לאירוע שירה בציבור, עבור עשרות אלפי האנשים שמקיפים אותי זהו אירוע היסטורי ומרגש מאין כמותו, האנרגיה הטובה שלהם עוטפת גם אותי, מאפשרת לי להצטרף בשקט לשירת "נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה... היי ג'וד". ואני עומד שם, מוחא כפיים, וומוצף זכרונות של עצמי יושב בסלון ליד המערכת של אחי הגדול, שומע את היי ג'וד בתקליט; או נוסע איתו לתל אביב למרתון וידאו של הביטלס בקולנוע אלנבי, ורואה איתו שם את כל סרטי הביטלס באורך מלא וקליפים לכל השירים, כולל זה של היי ג'וד, ויש לי דמעות בעיניים.

ֿפול מקרטני מצליח לחזור מהקבר שלו לכמה רגעים מרגשים (ב"איי'ב גט א פילינג" וב"בלקבירד"), ומהנים (“אול מיי לאבינג", “בק טו ד'ה יו.אס.אס.אר", “גט בק"), מעניק לנו עוד רגעים אחדים של נחת בשיר הפרידה של סרג'נט פפר וב"ד'ה אנד". אני חוזר הביתה, בדרך מתנגן באוטו "פלסטיק אונו בנד" של לנון. תודה על הביקור ההיסטורי, תודה על השירים הנפלאים, תודה שהזכרת לי. נוח בשלום על משכבך.
י

החיים כערסל

גן העדן נראה כך: ערסל בסוכת צל קטנה ליד הים, כשנטיפי-רסיסי גלים נישאים עד אליך ברוח הקלה, מסביב גן פורח מטופח שגדל בתוך חול רך, והשמש מלטפת את כל זה בעדינות. בלילה תרדם לצליל רחש הגלים ובבוקר תעור ותשב על הערסל, תשתה בנחת תה מרווה ומיץ פירות טרופיים יוגשו בחיוך, ותביט בים ובהרים הרמים שברקע.

ייתכן שבזמן שתצחצח שיניים יגש אליך אדם מוזר, יחדור אל המרחב הפרטי שלך ויתנהג בגסות; אתה תפטור כל זאת ברוח טובה, תקרא לו אידיוט בליבך ותשכח מכל העניין אחרי חמש דקות. הרי שקוע אתה בהתמזגות הקוסמית של שמש, ים, חול ורוח ואין לך פנאי להתעצבן.

אידיוט. הוא נציגו של השטן בגן העדן ולמראהו מתעוררת בך רוח קרב, בני אור נגד בני חושך, רצון כן להשמיד את הנגע הממאיר הזה, ושנאה עזה חולפת דרך חוט השדרה שלך אל כל תא ותא בגוף עד שגן העדן הופך לשדה קרב דמיוני,
ואתה נרגע.

השמש שוב מנצנצת בעליזות על פני המים, בחורות יפות בביקיני חופשני חולפות לאורך קו החוף על החול הרך והזהוב, והגלים נותנים קולם בשיר והערסל זע קלות ברוח...

האידיוט, חבוש כובע, תיקו ארוז, בא לשאול אם אנחנו רוצים קצת גראס שנשאר לו. אנחנו מסרבים בנימוס, והוא - "תבלו!" - ונעלם מחיינו לנצח.

גן עדן.

י

נכתב 31 לאוגוסט 2008, פורסם 26 לספטמבר

מגדים 3

בית. חלל המוגדר בקירות. חלונות, מסדרון, דלתות, חדרים. נוף מוכר בחלון, פינות נסתרות, בויידעם, ארונות מטבח, כיור, אסלה, סורגים, דלת כניסה. בפעולה בתנועה בכיתה י"א ביקשו ממני להביא פריט ולספר עליו, והבאתי את מפתח הבית. בדרך לכיתה א' הוא היה תלוי על הצוואר בשרוך, או אולי זכרתי דווקא את הפעמים הספורות שבהן המפתח אבד ואני נשארתי בחדר המדרגות, מחכה בדמעות שלא זלגו שהדלת תפתח. בית שהיה מקלט מהעולם, והיה עולם בפני עצמו.

כמה שהתרחקתי, בנגב או בערבה, באמריקה או בהודו או בתל אביב, תמיד בירכתי הראש היתה הידיעה שבבית הזה מחכה מיטה ואוכל ומפלט ומשפחה, לטוב ולרע. מאז 1971 הם בבניין הזה, מעל מחצית מחייו של אבי עברו שם. משפחה קטנה, שותפות גורל של שמחות ועצב וייסורים ויצירה, ריבים קולניים וצחוק סביב שולחן החג. ועכשיו עוברים דירה, עוזבים את הבית. ואולי הבית עוזב אותנו.

לזרוק את הג'אנק שהצטבר במשך שנים ארוכות. אלפי ניירות חסרי ערך שנשמרו, עיתונים ישנים, ספרים שנאספו מהרחוב, ווקמנים, מצלמות מזכרות מחו"ל מסמכים ממקומות עבודה קודמים בגדים קשקושים קלטות וידאו תיקים קבלות תעודות אחריות דוחות חניה... אשכנזים, עם נטייה אספנית ויכולת קיצונית להקשר לרכוש. חבר טוב אמר לי פעם כשעברתי דירה, “כמה שיש לך פחות יש לך יותר".

לארוז זכרונות בארגז. צעצועי ילדות (קוביות קטנטנות וחלקי לגו שנשכחו זה מכבר מעלים מחנק בגרון), תמונה של כלבלב אהוב, מכתבים מאהבות ראשונות, מכתבי תשובה שלא נשלחו, מאפרה מתרמילי כדורים, כומתה ירוקה, תמונות מטיול בר-מצווה לאירופה הקלאסית, ספרי מחזור מבית הספר, ברכות ליום הולדת, מעט הדברים שלא צריך אבל הלב לא נותן לזרוק יוחבאו הרחק בארכיון, רק כדי להתרגש מהם שוב, אי פעם בעתיד.

געגועים. געגועים לאבנר, הכלב שנדרס, ולנובי-נובלס הכלב האציל שחי כאן 17 שנים ארוכות עד שיבה. למשחקי מחשב עם חברי הילדות ולמשחקי וויסט בשישי אחר הצהריים עם אחי הגדול ואותם החברים. געגועים לאמיר, למוזיקה שנשמעה בלילות קיץ לבנים מקלטות שהוקלטו בטייפ דאבל-קאסט ומתקליטים שנוגנו על הפטיפון שנותר בדירה הריקה, אחרון מכל הפריטים. לא יכולתי לזרוק אותו.

לארוז ציורים, מאות תקליטים, אלפי ספרים, ולהפליג איתם במשאית לישוב מרוחק בנגב. לצאת לפנסיה אחרי שנים ארוכות ברמת-גן ולפרוש אל המדבר כדי להיות סבתא וסבא במושב.

ביקור אחרון בבית. במבט אחרון מהחלון, הרחוב הקטן הולך ומשתנה. המכולת ששירתה אותנו בנאמנות במשך שנים ארוכות נסגרה לפני כמה חודשים, ברחוב ליד הולך ונבנה מגדל דירות יוקרה עצום, בפינת הרחוב הראשי נפתח סופרמרקט. שכנים רבים התחלפו. ברמת גן לא נותר לי דבר.

הקירות החשופים מכוסים בשכבת סיד חדשה המסתירה סדקים אך לא מטשטשת זכרונות, מראה החלל, הקווים והפינות המוכרים כל כך מציף רגשות. סגירת המעגל הזו הכרחית כדי שנוכל להתנתק, כדי שנהיה חייבים לארוז ולזרוק ולנקות ולהמשיך הלאה, קלים יותר, זוכרים אך משוחררים מכבלי העבר. כדי שנוכל שוב לחבק.
י

שעון קיץ

בסוף הערב עלינו על מונית, מסוחררים מכדי ללכת הביתה ברגל.
"מונית הכסף?" שאלתי את הנהג.
"מונית הזמר", הוא ענה.
ובעצם, זה בדיוק מה שרצית. לא את מונית הכסף, עזוב אותך משאלות טריוויה ומלעמוד עירום ועריה בפריים טיים הגווע בלא איפור, עם אורות הדיסקו בתקרה, כשהרפתקאה כמו מונית הזמר מחכה.
הנהג ג'ורי שר להיטים של אלוויס, י

Little things I should have said and done
I just never took the time
You were always on my mind
You are always on my mind

בלילה האחרון של שעון החורף, אחרי שכיבת את האור והדלקת נרות, וויתרת על הנסיעה ברכב המזהם אל תל אביב נטולת החניה ולקחת אוטובוס העירה, ובאוטובוס אנשים מוזרים ואתה צוחק, צוחק כאילו אתה בסרט שמוקרן על מסך החיים שלפניך. ובעיר פגשת חברים מהקיץ שעבר וגם מהמאה שעברה והכל ככה במקרה לגמרי, מבלי להתכוון. והחברים נתנו לך לשתות ואתה מתנודד שיכור ופוגש חבר נוסף, י

Tell me, tell me that your sweet love hasnt died
Give me, give me one more chance
To keep you satisfied

ובלילה הזה מפסידים שעת שינה אבל ממחר, הו ממחר, השמש שוקעת בשבע, וזו רק ההתחלה.
י

חיות לילה

צא לרחוב וראה: נסיכות ושדונים, זונות וקוקסינלים, ארנבות ובעלי כובעים מצחיקים ועניבה, מלאכים ופרפריות, והנה פרפרית אחת רוכבת על קטנוע! המון פרפריות. מישהו עשה בוחטה נאה על מכירת כל כנפי הפרפר האלה. אחיות קצרות מכנס, סופרמן עם גלימה, חליפות טלאים צבעוניות, מחשופים עמוקים, אזני זחל-זחלילים, מכנסי דיסקו נוצצות, גברים עם מבטא ערבי כבד, נשים שחורות עור, אחד התחפש לשמש מוזהבת, והנה השטן בכבודו ובעצמו.

צא לרחוב בשכונת פלורנטין בערב וראה: אלפי צעירים התקבצו בחיפוש אחרי מסיבה. התושבים הוציאו רמקולים ודרבוקות למרפסות, הכבישים נחסמו, באוויר יש ריח אמסטרדמי של אלכוהול וסמים קלים, המאפיה המקומית מוכרת המון בורקס והפיצוציות מוכרות בירות ועארק. חסרים רק קצף דביק ופטישים כדי להרגיש כמו ביום העצמאות. האנשים יפים, עם תחפושת או בלי תחפושת, אבל ראיתי מעט מדי אנשים שמחים באמת. המסכות לא מסתירות את העייפות והאדישות בעיניים.

סע לחוף געש ותראה אנשים בלי מסכות ובלי תחפושת, בלי בגדים בכלל, שוכבים על החוף ומפקירים את גופם לרוח ולאדמה ולמים. עונת הרחצה התחילה עם השרב שהקפיא את הגלים במים והעלה ענן אובך. הים התיכון נראה לרגע כמו ים המלח. שקיעת השמש דהויה במקצת, ובלילה הירח המלא תלוי בשמיים כבציור שמן. בשנה מעוברת כשפורים חל באדר ב', לא פלא שאין גשם שהורס את תחפושות הילדים. בחזרה לתל אביב, בחוף גאולה עדיין לובשים בגד ים, אבל מינימלי, כדי להתמודד עם החום.

על במה בדרום תל אביב עלה בשתיים בלילה מישהו שהתחפש לשלום חנוך וניגן שירים של שלום חנוך בגרסאות רוקנרול. חיות לילה קוראים להופעה הזו, שהיא בסדר גמור, רק חבל שוויתרו בה על רבים מהשירים היותר יפים של שלום. למה לנגן את "שוקו" ולא את "כהה כהה"? שוקו זה לא שיר טוב. שמישהו יגיד לו. ומתי כבר נשמע בהופעה חיה את "לילות שקטים"? שמישהו יגיד לו. חוץ מזה, באמת בסדר גמור. אפשר להגביר קצת את הגיטרה של פיטרסון, הבוחן את החשמלית שלו מבעד למשקפיים כמו איזה אינלקטואל. אבל זאת לא תחפושת, זה הבלוז, בייבי.

עייפות גדולה בקרב כוחותינו עם הגיע סופהשבוע הארוך לקיצו. "החום גמר את כולם”, אומרת המלצרית לברמנית בבית הקפה הקטן. שמש החמסין על חוף הים צלתה אותנו עד תשישות, ובתוספת לשני לילות ארוכים ורוויי אלכהול רבים מייחלים לאיזה יום חופש נוסף שיפתיע, שושן פורים. ועדיין, גם בשעה מאוחרת זו של מוצאי שבת וחג עדיין מהלכים ברחובות העיר כמה גברים באיפור ובגדי נשים ונשים באיפור ומעט בגדים. כשחושבים על זה, בתל אביב זה נכון גם בימי חול: כל יום פורים.

שמישהו יביא לי אוזן המן.
י

זיקוקים

בערבו של יום מסעיר בו צפית לרגע בעתיד אפשרי שבהנד עפעף נלקח ממך, אתה חוזר לביתך ורואה מעל מסגד חסן בק זיקוקים בשמי יפו. והרי מה היה חסר כדי לחגוג את היום הזה? זיקוקים. ואתה עוצר לרגע כדי הביט באורות המרקדים בשמיים ולהאזין למקצב קולות הנפץ, ואתה צוחק מכל הלב. זה הזמן להמשיך הביתה ולבדוק את כרטיס הטוטו שמילאת, כי אם שלושים המיליון יהיו שלך אי פעם, כנראה ש "הלילה הוא הלילה”, כמו שניל יאנג שר. הלילה הוא הלילה.

היום התחיל בכלל בנשימה של טבע, עם חברים טובים בצפון הנגב, אל מרחבי הקמה המוריקה והכלניות הפורחות במרבדים אדומים לצידה. פיתה על הטאבון עם לבנה לארוחת צהריים, ומשם לשדות האינסופיים, לבתרונות שחרצו המים באדמת הלס ולשלל צבעי הפריחה: בתוך הירוק אדום אדום, צהוב, פה ושם מעט ורוד וסגול ואניצים לבנים של סבא סביון, ולבסוף גם פריחת השקדיה, ט”ו בשבט הגיע רק עכשיו, באיחור של חודש. והכלבה רצה בתוך החיטה, וקצת מצטלמים למזכרת, ונוסעים בכביש 232 המרהיב עד ניצנים, שם מחכה לנו לימונדה צוננת ושקיעה מרהיבה אל תוך המים הכחולים, השקיעה הראשונה של האביב. בוודאי שמתם לבכם לימים ההולכים ומתארכים.

ועם רדת הערב נסענו לראות בית. כן, רק חדשיים חלפו מאז שכר כותב שורות אלה את ביתו שבכפר שלם, וכבר הוא מצטרף למירוץ חיפוש הדירות. והמירוץ מר ואכזר הוא, אבל אנחנו אופטימיסטים ללא תקנה, קודם הולכים לטייל ורק עם רדת ערב נוסעים לראות את הבית שחשקנו בו, אי שם בהרצליה. והבית לא פחות ממושלם, אין מה לומר. בעלי הבית נחמדים ונעים בו והמיקום נפלא, ובזמן שאנחנו מסתכלים יושב הזוג שהגיע לפנינו בביתם של בעלי הבית וכאנחנו מתקרבים אנחנו שומעים מבפנים "חוזה... לסגור...” והנה, בית חלומות שלרגע היה אפשרי חומק מידינו כמו לא היה.

והלב נחמץ. אך כמה מהר נקשרים אנחנו לרכוש, לבית, לרעיון שפה נגור ופה נחיה ופה הכלבלבה תרבוץ על הדשא, ונלך לטיולים ארוכים בים, והדמיון מריץ עתיד וורוד ו... הופ, בעלי הבית החביבים באמת מצטערים, אבל ההם הקדימו להגיע (מן האופל, וכמו השטן רק קולם נשמע אך פניהם לא נראו) ועכשיו אנחנו נוסעים בדרך חזרה לתל אביב, וגם העיר האהובה כל כך מתקשה בתחילה לנחם אותנו על אבדן של דבר שמעולם לא היה שלנו.

מבלי משים אני נזכר באותה נערה אשר לפני שנים שברה את ליבי, למרות שמעולם לא היתה שלי ולא ידעה את שאני מרגיש כלפיה (ואולי ידעה, ובטוב לבה שתקה).

בהליכה לילית ברחובות תל אביב, עם עצירה לגלידה בבאצ'ו, יודעים אנו שלא קרה דבר, חוץ מסיפור. וליד הבית מאירים הזיקוקים את שמי הלילה, ואנחנו מקבלים את החיים ואת אשר הם מזמנים לנו בחיבוק.

י

נגה בוגה

ומסתבר (וכמה תמימים היינו שלא ידענו קודם. ואולי ידענו אך לא חשבנו על כך) שגם הרפואה הוטרינרית היא לעשירים בלבד, וכלבים בורגנים שיש מי שיממן להם טיפול רפואי יאריכו ימים הרבה יותר מאשר כלבי פרולטריון. אם אתה כלב חולה ומסכן כדאי כמה שיותר מהר שמישהו יאהב אותך מספיק כדי לשים עליך כמה שקלים. ואם את כלבה שצריכה בדחיפות מנת דם כדי לשרוד, כדאי שכרטיס אשראי בתוקף יהיה בארנקו של מי שמעוניין לאמץ אותך, בהנחה ומזלך כה רב למצוא מישהו כזה.

כי התקציב לטיפול רפואי בכלבים-בני-בלי-בית יספיק אולי למנת דם אחת, ורק אם מישהו יתעקש לתת לך טיפול מסור יותר מזה שמוקצב לך בסל התרופות יש סיכוי שתשרדי, רק סיכוי, לא יותר, ובכל מקרה את סעיפי התקציב שלך ניצלת כנראה עד תום, למרות שיש עוד אנשים טובים שינסו לעשות עבורך את המיטב. הוטרינר (הממומן בכספי הציבור) ששיחרר אותך מהמרפאה שלו ידע שאת צריכה לקבל מנת דם מייד, וכתב "בדיקת דם חוזרת בעוד שבועיים", יודע היטב שבמצבך שבועיים הם מעבר לנס.

אך כיאה לבת מעמד הביניים (ועל קו התפר בין היותך כלבת מכלאה לבין היותך כלבה פרטית ומאומצת) נלקחת לשמוע חוות דעת שניה מוטרינר פרטי, שמיד אמר שאת בסכנת חיים וכדי לתת לך צ'אנס על הגלגול הזה צריך לתת לך עירוי דם, שעלותו כך וכך. ואילו הסטודנטים התפרנים שאימצו אותך אל ביתם לא היו צריכים להתמודד עם שאלות כמו מהו הסכום שהם מוכנים לנקוב כדי לתת לך את הסיכוי הזה, היה להם לבטח קל יותר. ורק הבוקר מישהו אמר לי שכסף לא קונה בריאות, כמה אתה טועה ידידי, לבריאות יש מחירון, לא כולל מע"מ ושברון לב.

נגה על השטיח, נושמת בכבדות, לא יודעת שהימרנו על חייה בנסיון למצוא פתרון כלכלי, לא מבינה את הדילמות שלנו ואת הרגשות שמציפים. ואולי היא כן מבינה.

***
6 בפברואר - עדכון: הלכנו לווטרינר נוסף שנשמע לנו שקול ומרגיע יותר (וגם הציע הנחה), והיות שנגה הרגישה הרבה יותר טוב בלילה ובמשך היום, הוחלט לא לתת את עירוי הדם ולראות אם הטיפול ישפיע. עדכונים נוספים בהמשך.
י

נגה

פגשנו אותך בלילה קר. אנחנו מיהרנו הביתה בין השלוליות, את טיילת עם פנחס, משתרכת אחריו, לבנה וקטנה. כשאמרנו "איזה חמודה!” שאלו אותנו אם אנחנו רוצים אותך, ואמרנו כן, כן. בלי לחשוב, יודעים שנשלחת אלינו באיזה פיתול של הגורל. בספרדית, כשרוצים להגיד "אני אוהב אותך", אומרים "אני רוצה אותך".

למחרת עברת לידינו, ולא עבר יום וכבר היינו קשורים אליך לגמרי. את העצב בעינייך, חוסר התאבון והישנוניות יחסנו לקשיי ההסתגלות ולזמנים הקשים שעברת עד שהגעת אלינו, וברור היה שעברת חיים לא קלים עד עכשיו. בלי מילים למדנו להכיר אותך: חסרת בטחון, פחדנית, כנועה, ניכר היה שקיבלת חינוך נוקשה (שהצליח: התנהגות למופת), ורק על שאלה אחת לא הצלחנו לענות: מי יכול לנטוש יצור מקסים שכמותך?

קראנו לך נגה. איכשהו, ידענו שזה שמך.

קצת הדאגת אותנו, ובחמשת הימים שאת אצלינו היינו כבר ארבע פעמים אצל שלושה וטרינרים שונים, משתדלים לתת טיפול מסור ובטוחים שאת מתאוששת מאז שהגעת אלינו. היום נודע לנו שאת חולה יותר משחשבנו, ואנחנו יכולים רק לנסות להיות אופטימיים, לקוות שתעברי את כל זה בשלום, ולהציע לך בנתיים בית חם ונעים. לא סתם הגעת אלינו, נגה, ואנחנו שמחים שאת חברה שלנו.
י

נגה (משמאל) תופסת שמש עם השכנה זואי

ינואר

כשמד הטמפרטורה צולל נמוך והלילות קרים ורוח ינואר מקפיאת אזניים סוגרת את כולם עמוק בבתים, עטופים שכבות שכבות, שותים מרק או תה וחולמים על שמש קיץ מלטפת, על חוף ים בלא בגדים, על ערסל בסיני, כשנושא השיחה העיקרי הוא מזג האויר הלא שגרתי והגשם מבושש לבוא והשמיים נקיים מעב, כשהשגרה מקהה והימים קצרים ואתה מודע לבלוז החורף ומנסה להתענג עליו אבל בעצם רוצה שיחלוף, כשהעיר מרכינה ראשה בחיוך מבויש ואתה מחרה מחזיק אחריה, ובליבך רק תפילה למשהו אחר,

אז את באה פתאום.
י