בתחילת השבוע הראשון של יולי הופיעה מודעת אבל על דלת הדירה בקומה מתחת. מקס יונתן מנו, בן להוריו ואחיו שיבדלו לחיים ארוכים, יטמן בהרצליה. לא הכרתי את מקס; ראיתי אותו לפעמים בחדר המדרגות, חייכתי, אמרתי הי, הוא אמר הי. בניין בן שתי קומות, שש דירות בסך הכל; השכנים נחמדים, אומרים שלום במדרגות, שום דבר מעבר לזה. בית משותף עם חדר מדרגות מטונף.
במשך שבוע ראיתי שוב ושוב את מודעות האבל על דלת הדירה בקומה הראשונה, על דלת הכניסה לבניין ובחדר המדרגות. לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לשכן מלמטה עם שני השמות הפרטיים וההורים האבלים בהרצליה, והשותפים לדירה שנשארו עם חדר ריק, וכמה זמן יקח עד שדייר חדש יכנס לגור בחדר. חיפוש קצר בגוגל לא העלה דבר.
קצת יותר שבוע לאחר מכן, במהלך טיול בוקר מוקדם עם הכלבה באלנבי, אני רואה בפיצוציה את "העיר" של השבוע. מעל תמונה לילית של הרחוב בו אני עומד מסופרים הרגעים האחרונים בחייו של השכן שלא הכרתי. עמדתי ברמזור, מעלעל בדפים, קורא במהירות.
"השיחה במוקד 100 של המשטרה התקבלה ביום חמישי בשעה 23:33. מישהו דיווח על אדם שמסתובב באלנבי עם אקדח, יורה באוויר ומנסה להתאבד. בצד השני של השפופרת היה מקס מנו. לאחר שסיים את השיחה, הוא יצא מהפיצוציה, שלף אקדח... ירה שתי יריות באוויר, התקדם עד מרכז הכביש, תחב את הנשק לפיו וירה. הייריה הראשונה לא עבדה. הוא דרך את הנשק וירה עוד פעם"
מהכתבה של ליטל גרוסמן ועופר מתן עולה הסיפור הבא: יונתן מנו נולד בהרצליה ושירת בתותחנים, אז אימץ לעצמו את השם מקס. אחרי הצבא החל לעבוד כברמן במועדונים במתחם אלנבי, אז החלה להבנות דמותו הצבעונית והבולטת, ברמן שמגיע לעבודה עם בגדי לייקרה ואזיקים, מלהטט בכוסות ובקבוקים באוויר ומדליק אש במשקאות. הוא עבר לגור בפינסקר, מרחק שני בניינים מלב הסצינה באלנבי. לפני שנתיים החליט שמיצה את קריירת הברמן ועבר לעבוד בתור מאבטח במגדל האופרה, וגם אז המשיך לצאת, לבלות ולשתות במועדונים שבמתחם.
ביום חמישי בלילה, כמה שעות אחרי שסיים משמרת במגדל האופרה, מנו בן השלושים ואחת נכנס לפיצוציה באלנבי, מתקשר למשטרה מטלפון מטבעות ומספר להם שמישהו מסתובב ויורה ברחוב. הוא מנתק את השיחה ויוצא לרחוב, מתחיל לירות באוויר, וכשהוא נעמד באמצע הכביש, מכוון את האקדח לראש ולוחץ על ההדק. באקדח יש מעצור; מנו מתפעל את המעצור, דורך את הנשק ודופק לעצמו כדור בראש. במועדונים מסביב המסיבה לא נפסקה.
הכתבה מספרת את הפרטים, אבל לא שופכת אור על הסיפור. הריב עם החברה באותו ערב לא נראה כמו עילה מספקת להתאבדות, ההורים והמשפחה נשמעים אוהבים וכואבים. רק סצינת השכרות, המסיבות עד סוף הלילה בתחתית של תל אביב, החיים על הקצה, המוחצנות, הזיונים – נראים כמו נוף שבו הגיוני, אולי, לרצות לגמור את החיים בשואו מהסרטים, בלב המסיבה, מול כולם. אחת מחברותיו מצוטטת בכתבה: “הוא פשוט החליט שהוא מנצח את העיר הזאת, ובסוף היא ניצחה אותו. הסצינה הזאת לא עושה טוב לאורך זמן. יש בה סוג מסויים של ריקנות. זה מגיע לשלב שבו אתה יושב לבד בבית ואתה שואל מה אני עושה עם עצמי”.
אני מסתכל על התמונות המצורפות לכתבה: צילום של מקס הנראה כצילום מאתר מסיבות; שתי תמונות של רחוב אלנבי; צילום של הבניין שלנו, הכעור; צילום של מודעת האבל. אני מסתכל מסביב, על הרחוב, על הבניין, עולה במדרגות ורואה שמודעת האבל כבר הוסרה מדלת הדירה.
