Tuesday, September 25, 2007

White Chalk

WHITE CHALK RELEASED TODAY

PJ Harvey's much anticipated new album, White Chalk, is released today. Being touted as possibly one of Harvey's best albums to-date, White Chalk is available on CD, download and limited edition vinyl.

The UK version of the CD contains an exclusive link to interview and studio footage.

***
הודעה שהגיעה לפני כמה דקות במייל.

קטעים מהאלבום
pjharvey.net
myspace.com/pjharvey
י

Sunday, September 23, 2007

קוטף | הופך | תחזיר| אל תחזרי

רני העלה הערב לאוויר את דף המייספייס שלו, לכו לשמוע. אהבתם - ספרו לחבריכם.
י

Friday, September 21, 2007

רגע לפני שסוגרים את האוזן

מדפי ספריות הוידאו בוודאי ריקים כבר בשעה זו ומתגוללות עליהם עטיפות ספורות של סרטים זרים ללא תרגום שאיש אינו מהין לקחת אפילו ברגע האחרון. רק שלא נתקע ביום כיפור בלי ערימה של דיוידי שתעביר לנו את עשרים וארבע השעות האלה שבהם יש כל כך הרבה שקט שאפשר להשתגע. העיתונים מלאים בהמלצות לספרים (אני סוחב כבר שנים איזו תשוקה לקרוא את החטא ועונשו ביום כיפור בעקבות איזו כתבה שקראתי פעם במוסף תרבות וספרות של הארץ) ובמורשת הקרב של המלחמה ההיא; וחנות האופניים של משיח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן היתה מוארת ותוססת מפעילות אתמול באחת בלילה. שוב נתפסנו לא מוכנים ליום כיפור, כשל מודיעיני או קריסת הקונספציה: הוא הגיע פתאום בלי שהסתכלנו בלוח השנה.

בעיון מקרי ברשימת הפוסטים האחרונים בקפה בשעה זו אפשר לראות בין השאר את הכותרות "סליחה", "מבקשת", "אני סולח", ו"מה סליחה, תתפשטי". לשמחתי לא קיבלתי אימייל קבוצתי שיש בו בקשת סליחה קולקטיבית, כי סלחן שכמוני היה אולי מצליח למחול על שטות שכזו, אבל נראה לי שבעיני המקום זה חטא בל-יכופר. להערכתי, הוא לא חובב גדול של כיסויי תחת, בין אם מדובר בשחיטת תרנגולות או בסליחת ס.מ.סים.

אם אתם מתעקשים לראות סרט ביום כיפור, קחו את מחילות של אודי אלוני. לא בגלל שהסרט עשוי טוב מבחינה קולנועית (על כך הדעות חלוקות) אלא בגלל שאלוני מציע פה תזה: הוא אומר שצריך לרדת למחילות הכי עמוקות של הנפש, לשריטות העמוקות שגרמו לנו אחרים ובעיקר לאלה שגרמנו אנחנו לעצמנו כשפגענו באחרים (חלק גדול מהסרט קורה בבית חולים לחולי נפש ניצולי שואה שהוקם על חורבות הכפר דיר יאסין - אבן יסוד בנראטיב הנכבה הפלשתינאית) ומתוכן למחול, לסלוח. הסליחה כמרפא ליסורי הנפש; מה קשה יותר, לסלוח לאויב על הכאב והאבדן שהנחיל לנו, או לבקש את סליחתו על מעשינו אנו. ותגידו אולי שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. ממחילות עולה התחושה שנקודת ההתחלה היא לדעת לסלוח לעצמנו.
י
התמונה מתוך אתר הסרט מחילות

Thursday, September 20, 2007

אטליז במועדון 24

I do not wish to know where I am
I do not wish to know where you are
I do not wish to be very far
I do not wish to be anywhere
(Big Fish, EatLiz)

האין זו מוזיקה, שתפקידה להשכיח ממך היכן אתה, מי מסביבך ומה רצונך. שתפקידה למקד אותך, רוקד ונע בקצב, בהווה. רגעים כאלה של חוויה טהורה רגעים נדירים הם, עונג צרוף. רק להיות שם: הצליל=הוויברציה=האנרגיה=הגוף.

אטליז נתנו הערב את אחת ההופעות הכי טובות שלהם שראיתי, במקצועיות, בדיוק, ובעיקר בסאונד הנפלא שיש במועדון 24, מערכת סאונד שעשתה חסד עם העושר והמורכבות של הצליל האיטליזאי. נוגנו שירים שלא נוגנו זמן רב, כולל "מאסט גט לייד" - שאני כבר לא זוכר אם שמעתי אי פעם בהופעה או שאני מכיר רק מהבוטלגים - ו"מון", וגיא שמי התארח והצטרף ללי בשירה ב"סאנשיין". חגיגה.

הקהל לעומת זאת היה מעפן: אולי המזגן הקפיא אותם (זו היתה אולי ההופעה הכי ממוזגת בתולדות הרוק, געגועי לג'ה-פאן ולמרחץ היזע שם), אולי המועדון גדול מדי על כמות האנשים שהגיעו, ואולי הגיע קהל חדש שעוד לא ממש שוחה כמו דג גדול בחומר. כך או כך, תתלהבו קצת, מה יש לכם.
י

Sunday, September 16, 2007

Daylight saving time

גלי צה"ל השעה שתים. בשעה זו מוזים מחוגי השעון שעה אחת אחורנית, ולכן השעה אחת.
(שמעתי עכשיו ברדיו).

אני לא עצוב על הימים שמתקצרים כי אוהב אני גם את הלילות. הים יחכה, הוא יהיה שם תמיד, והשקיעות. השעה היא סימון אקראי, המספרים אינם מהותיים. לשמש לא אכפת אם היא שוקעת בחמש או בשמונה, אז מה אכפת לי. העיקר שתזרח גם מחר, בחמש או בשש, אין חשש, נסתגל. אני לא עצוב על הימים שמתקצרים, כזהו הטבע, גלגל עונות השנה המתחלפות, אין טעם להאחז בימים, רק להודות על שהיו ועל אלה שיבואו, קיציים או סתויים, ולשמוח על החגים ועל החול ועל זה שהחיים שלנו דבש.

י

Friday, September 14, 2007

לחצות את האילון

קשה לי לוותר עליה למרות שהיא ילדה רעה היא מטריפה וגם יפה עושה בי מה שהיא רוצה.
(מחבר לא ידוע)

קיסר יודע: משחצית את הרוביקון, אין דרך חזרה. מלחמת האזרחים תתרחש. אין לעצור ואין טעם להביט אחור. רומא לפניך, כל הדרכים הובילו אותך אליה, אל ליבה של הרפובליקה שתהפוך לקיסרות ותביא לקצוות תבל את חילותיה ובשורתה. רומא שלך, על מגדלותיה ואורותיה, נשותיה המפתות וצמותיהן הקלועות, צבעי המלחמה בפניהם של הקלגסים, היין האדום הזורם בבתי המרזח, הגלדיאטורים הרצחניים בתאטראות, סוסי המלחמה, הגשרים על הטיבר. אהובתך הבלתי-נסבלת, הזונה, הקדושה.

אה, תל אביב בקיץ. כלבה מיוחמת שקסית שכמוך, נוטפת עסיס פרי הפיקוס על מדרכותיך הלחות, רוחות ים נעצרות במרפסות מלונותיך דוברות הצרפתית, הלילות לבנים והעטלפים מרחפים מעל שבילי האופניים. כמו קיסר שחצה את הרוביקן אני טס על גשרי האיילון ממזרח למערב אליך, זוהרת במליארד אורות חשמל בלילה, אורות נעים בנתיבים המהירים שתחתי בתנועה אינסופית. ומשבאתי בשערייך אני שבוי.

פעם חשבתי שהתגברתי עליך, שאין לך מה להציע לי עוד, יודע-כל שכמוני. היום יודע אני רק שאני לא יודע כלום. כמה קל היה לי לסנוט בך, ללעוג ולהוקיע. להגיד: "פוזה". "ריקנות". "חלולה". לחוש את הריקנות בפנים ולראות אותה בעיניהם ובפניהם של בני העיר הזאת. העיר שמקדשת את החיים הטובים, המסיבות הטובות, האוכל הטעים, חלונות הראווה המעוצבים, הבגדים, הנעורים והסטייל; העיר שמטפחת את זיהום האוויר, הפער החברתי, האמירה הפוליטית התלושה ונטולת המעש, הניכור, הניכור, הניכור. העיר שמעבידה את תושביה בפרך כדי להצליח לשלם שכר דירה וארנונה על דירות מתפוררות אליהן הם מגיעים רצוצים בסוף היום, העיר שבה הרווקות היא משחק ממכר, שבה האלכוהול והסמים הם ליבה של התרבות. הבטתי בך וראיתי את כל אלה, ונשבעתי שלא עוד.

הייתי מתגנב אליך בלילות כמו מאהב, מחפש חניה בין ירכי מדרכותיך, ושוב נסוג אל ציוץ הציפורים בבוקר וירק העצים בחלון החדר שבקיבוץ.

כך ראיתי אותך אז, אהבתי מבפנים וכלפי חוץ תיעבתי. לא הבנתי איך אפשר לגדל ילדים מאחורי דלתות נעולות, בקופסאות בטון מתפוררות, בלי חניה ובאוויר מפויח, כשהים הוא ביוב והאנשים מפלסטיק. ואילו היום אני רואה כל זאת וליבי מלא חמלה. כל הדברים האלה לא נעלמו ממך, זה אני שמסתכל אחרת.

לאהוב בתל אביב. קפה קר על ספסל בשדרות רוטשילד, הופעה מאולתרת של מתופף ובסיסט ושני גיטריסטים שמתרחשת מולו פתאום, הנערות בשמלות הקייציות, הפיקוסים המשתרגים, אומנים ואנשי רוח, רכיבה על האופניים לאורך הירקון דרך הנמל ולאורך הטיילת עד ליפו, טור של יהלי סובול ב"העיר" ביום שישי, הופעה של הרכב אינדי הזוי באיזה סטודיו מתפורר בדרום העיר, דיאלוג מתמיד עם העולם הגדול שבחוץ, ספר על החול בחוף הילטון, חלומות על עתיד טוב יותר, טיול שבת בנווה צדק, משוררים צעירים וכתבי העט שלהם, גלידה בבאצ'ו, על המדרכה מול לבונטין 7 אחרי הופעה, רוח מן הים, פתיחות ואהבה עצומה לחיים.

העיר העברית הראשונה היא שיאו של המפעל הציוני והיא זו המאפשרת אותו בסופו של יום. בלעדיה לא היינו כאן. אפשר ללעוג לה ולסלוד ממנה, אפשר להקשר אליה בעבותות של אהבה מעוורת, ואפשר פשוט לחיות אותה, להתענג על מעלותיה ולנסות לתקן, ולו במשהו, את חסרונותיה.

ועכשיו רוחות של סתיו מתחילות לטאטא את אבק הקיץ הקסום שעבר עליך, הקיץ שימיו ספורים. הימים מתקצרים, ושעון החורף שיוטל עלינו ממחר יאריך את הערבים והלילות ויקרב את הטיפות הראשונות. ויפה את, תל אביב, בחורף, וגדולים ממני כבר היטיבו לתאר את איכויות הסתיו בך, אבל לקיץ הזה ישמר תמיד מקום בליבי.

***
נכתב 31/8 - 14/9

Thursday, September 13, 2007

חג שמח


את השנטובה הזו עשתה נויצ' [הבלוג] [גלריה]
היא (עדיין) לא נתנה לי רשות לפרסם אבל לא יכולתי להתאפק
עדכון - קיבלתי רשות. הידד

Wednesday, September 12, 2007

שנה טובה לדודה גיבורה

השכן הדתי מהקומה הראשונה מיהר לשתול כמה פרחים בגינה לפני החג. השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת שמיטה. מה אומרת לנו השמיטה? לא הרבה כנראה. אנחנו זרים למושג, והוא לנו. לא רבים מאיתנו יודעים לשמוט: להרפות, לשחרר, לסגת, לבטל, לוותר, לנטוש, לעזוב, להתיר (את החבל), לסלק (את החוב), לפשוט (את הרגל), לפשוט (את הבגדים ולקפוץ למים).

בשנת שמיטה מפסיקים את עבודת האדמה, משאירים את הארץ לנוח, עוזבים את החומר שיהיה בשלו. שומטים מידינו את כלי העבודה. ומה נאכל? ממה נחיה שנה שלמה? האם אצבעותינו ההדוקות מאוד - מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר? מתורגלות לשמוט?

לדעת שהכל יהיה בסדר. זו תהיה שנה טובה. אנחנו נדע לשמוט. נשחרר את החבל ולא ניפול, נרפה את האחיזה והכל ישאר קרוב, נעזוב ונגיע למקום טוב יותר. זו תהיה שנה שבה נדע לאהוב.

וזה הזמן שיהיה כאן שלום. שלום וצדק, על האדמה הזאת שאינה יודעת מנוח מאיתנו.


ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעת אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח -
גאולה לא נותן. או אולי אצבעותיך
הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד -
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?
מתורגלות לשמוט?

(מתוך "מדרש יונתי" למאיר אריאל)


***
ועוד למדתי שראש השנה הוא חג בעל משמעות וערכים אוניברסליים במקורותינו. שיהיה חג שמח לכל מי שטרח והגיע לשורה הזו... ולכולם.
י

Friday, September 7, 2007

שלום, נינט ואמדוקס רוקס

בקומבינה ישראלית מוצלחת הוזמנתי לאירוע שערכה חברת אמדוקס ל-6,000 עובדיה בישראל ובני זוגם: הופעה של שלום חנוך (!) מארח את נינט טייב (!) בניצנים (!!!). ידענו שיהיה מושקע, אבל לא תיארנו לעצמינו עד כמה. כששלום שר את השורה "וסופר את הכסף שאין", ברור שהקהל אינו מזדהה. מדובר באנשים שיש להם כסף, ושהחברה בה הם עובדים השקיעה מאות אלפי שקלים באירוע, שכלל חוץ מההופעות והחוף הסגור גם קייטרינג משביע, פינות ישיבה מפנקות שפוזרו על החוף ומפגן זיקוקים. אבל אין תחושה של קהל אליטיסטי עשיר: אנשי ההיטק הם אנשים שעובדים קשה מבוקר עד ערב. הרבה חנונים, אבל הי, אנחנו שולטים בעולם.

כשהחלה ההופעה קמנו מהספות וקיבלנו מצגת סופר-משוכללת על נפלאותיה של החברה המארחת, שנתנה לי תחושה שאני בקהל של ווינרים מקצוענים עד שאפילו האגו שלי התנפח, בתוספת חבורת מהנדסים אוחזי גיטרות וזמרת אחת כריזמטית שחיממו את הבמה לפני בוא השלום.

אני קצת מתבייש להודות אבל לא ראיתי הופעה של שלום חנוך מאז אוגוסט 1993 (סוג של מחדל, אני יודע). עברו 14 שנים מאז הלילה ההוא בחוף אכזיב, ודברים רבים השתנו: העולם, אני, וירוסלב יעקובוביץ'. אבל כמו אז, חנוך עדיין עולה לבמה עם משה לוי ורוני פיטרסון (שגידל קצת כרס, אך ממשיך לתת סולואים שחודרים את העור), ועושה רונקנרול כמו שאף אחד אחר לא עושה. הערב שלום נשמע מסטול לגמרי כשהוא מדבר בין השירים, אבל את העבודה הוא והלהקה עושים כמו שצריך, ורק שידעו כולם מי כאן המלך. החלק האחרון של ההופעה, אחרי כמה שירים עם נינט, היה החלק החזק שבה, וקפצנו כאילו אנחנו בני 16 שוב.

והיתה גם נינט, שעלתה באמצע ההופעה לכמה שירים. לרגעים היא נראתה כמו פי. ג'יי הארווי, ומי שמכיר אותי יודע שזו המחמאה הכי גדולה שאני יכולי לתת לה (ובכלל למישהי) אי-פעם. החיילת השמנמונת שסחטה אפילו ממני (!) אס.אמ.אס בכוכב נולד למדה בוודאות לפחות דבר אחד מאז שהוכתרה כ"מאמי הלאומית" - להזיז את התחת. היא עולה לבמה מאופרת בכבדות, לבושה במכנס עור שחור וצמוד שצריך המון אומץ להכנס אליו והמון עזרה כדי לקלף אותו בסוף הלילה, מזיינת את הסטנד של המיקרופון ועושה שואו כל כך מוקצן, שליד שלום עם הג'ינס והטי-שירט שיכול להיות סבא שלה זה נראה קצת כאילו הדביקו אותם על הבמה בפוטושופ. ויש לה, לנינט, קול מקסים ונוכחות בימתית אבל היא שרה גרוע לפחות חלק מהמזמן, צועקת את השיר כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא על במה בניצנים ושומרת על מרחק חינני מהאקורדים. מביך, אבל בהתחשב בזה שחלק מהמוזיקאים שעל הבמה התחילו לנגן יחד לפני שהיא נולדה, זה נסלח. ואת השואו היא נותנת כל כך בכנות, שלא פלא שהיא שוכחת קצת לשיר. החיילת הקטנה מקרית גת הפכה לכוסית מקצועית להפליא.

אז מי אמר שרע להופיע בפני וועדי עובדים? זאת לא חלטורה, זאת ההזדמנות של חנונים בני שלושים ומשהו להנות ממופע רוק בניצנים ולאכול קצת צ'וריסוס על חשבון מקום העבודה עם בני זוגם שגם ככה לא זוכים לראות את זיו פניהם לעיתים קרובות, בלי להתערבב עם בני התשחורת הפוקדים את כפר המוזיקה, והזדמנות לאורחים מזדמנים לחגוג את סוף עונת התפוזים והרחצה, רגע לפני שהקיץ הנפלא הזה תם.

י

Thursday, September 6, 2007

קסטרו מת

מצטער על הכותרת, הנושא דווקא אינו מצחיק.

אני מצטרף לקריאה של ניתאי להחרים את רשת האופנה קסטרו, המתנכלת לעובדיה שמנסים להתאגד על מנת לשפר את תנאי העסקתם. נכון הדבר שרוב האזרחים המודעים חברתית גם ככה לא קונים מותגים (בניגוד לח"מ, שדווקא מנצל מדי פעם מבצעי סוף עונה) ושאין הרבה אלטרנטיבות, כי כולם מנצלים, כך או אחרת. אבל הסיפור הזה דורש התייחסות: עובדים המעוניינים להתאגד צריכים לקבל את מלוא התמיכה הציבורית, כי החוק פשוט חלש מכדי להגן עליהם.

***
עדכון 17/9: קישור לכתבה ב"הארץ".
***
עדכון 21/9: קישור לעצומת תמיכה בעובדים.
י*********

Tuesday, September 4, 2007

מסע בחפיסה - על טארוט ועירום

מורי ורבי ד"ר יואב בן דב מתאר בנרג' טקס טארוט בעירום שהוא ערך במהלך פסטיבל "פשוט", למתעניינים. זאת כתבה אחת מתוך סדרה, הנה קישור לחלק הראשון שעוסק בפסטיבל. לינקים נוספים שם.
י

Sunday, September 2, 2007

פולקלע


לחותמת על היד יש צורה של עוף. אבל אני מקדים את המאוחר.

פסטיבל פולקלה מתחיל בשבת בשתיים בצהריים. אני קורא עליו ב"העיר" רק לקראת שלוש. הרחובות ריקים בשעה הזאת בשבת האחרונה של החופש הגדול. ברחוב משה מאור (!?) שעשוי בטון מזוין נקבצים אאוטסיידרים, המיטב שבהם, בכפכפים ובשמלות קצרות. בתוך סטודיו שור 3 העשוי בטון מזוין וטיח מתקלף וכמה תמונות יפות על הקירות ופסלים משאריות מתכת יש מעט מאווררים (כולל מאוורר תקרה תעשייתי עצום עם מנוע ושרשרת, שמשתלב יפה עם הפסלים) והרבה לחות. דוד פרץ הנפלא מנגן שיר על המוות ושיר של די.אקס.אם וביניהם מצטט: "זה קהל של אינדי, הם לא באו להנות". חוץ מדוד הספקתי לשמוע את מיכל לוטן בעלת הקול המתוק (נשמעת כמו סוזאן וגה), את יונתן גת המצויין (נשמע כמו שאינדי צריך להשמע), ואת נועה בביוף בעלת הקול המלאכי (נשמעת כמו דיס מורט קויל). איש מהם, אגב, לא מנגן ממש פולק. רק שי טוכנר שהופיע קצת לפניהם - הספקתי לשמוע מבחוץ את להיטו "הלוואי שהייתי רווק" - הוא פולקאי אמיתי. אבל לפעמים הפולק הוא רק תירוץ.

שעתיים של נחת בשבת אחר הצהריים. נחת מכך שיש בתל אביב אמנים וקהל שחוגגים את השבת האחרונה של החופש הגדול בלי פשרות, עם מוזיקה שנותנת בעיטות וחופרת בלב, ובלי בועז מעודה (אולי מארינה דווקא היתה משתלבת). דיווחים שהגיעו בלילה מכתבתנו אימתו את הצפוי מראש: גם המשך הערב היה ראוי, וקאטאמין הם מעולים.

***
תמונה או שתיים - בקרוב.
***
עריכה 25/11/07 - תמונה (רוני צילמה, ובאיחור קל (!) קיבלתי אותה).

י
**