קשה לי לוותר עליה למרות שהיא ילדה רעה היא מטריפה וגם יפה עושה בי מה שהיא רוצה.
(מחבר לא ידוע)
קיסר יודע: משחצית את הרוביקון, אין דרך חזרה. מלחמת האזרחים תתרחש. אין לעצור ואין טעם להביט אחור. רומא לפניך, כל הדרכים הובילו אותך אליה, אל ליבה של הרפובליקה שתהפוך לקיסרות ותביא לקצוות תבל את חילותיה ובשורתה. רומא שלך, על מגדלותיה ואורותיה, נשותיה המפתות וצמותיהן הקלועות, צבעי המלחמה בפניהם של הקלגסים, היין האדום הזורם בבתי המרזח, הגלדיאטורים הרצחניים בתאטראות, סוסי המלחמה, הגשרים על הטיבר. אהובתך הבלתי-נסבלת, הזונה, הקדושה.
אה, תל אביב בקיץ. כלבה מיוחמת שקסית שכמוך, נוטפת עסיס פרי הפיקוס על מדרכותיך הלחות, רוחות ים נעצרות במרפסות מלונותיך דוברות הצרפתית, הלילות לבנים והעטלפים מרחפים מעל שבילי האופניים. כמו קיסר שחצה את הרוביקן אני טס על גשרי האיילון ממזרח למערב אליך, זוהרת במליארד אורות חשמל בלילה, אורות נעים בנתיבים המהירים שתחתי בתנועה אינסופית. ומשבאתי בשערייך אני שבוי.
פעם חשבתי שהתגברתי עליך, שאין לך מה להציע לי עוד, יודע-כל שכמוני. היום יודע אני רק שאני לא יודע כלום. כמה קל היה לי לסנוט בך, ללעוג ולהוקיע. להגיד: "פוזה". "ריקנות". "חלולה". לחוש את הריקנות בפנים ולראות אותה בעיניהם ובפניהם של בני העיר הזאת. העיר שמקדשת את החיים הטובים, המסיבות הטובות, האוכל הטעים, חלונות הראווה המעוצבים, הבגדים, הנעורים והסטייל; העיר שמטפחת את זיהום האוויר, הפער החברתי, האמירה הפוליטית התלושה ונטולת המעש, הניכור, הניכור, הניכור. העיר שמעבידה את תושביה בפרך כדי להצליח לשלם שכר דירה וארנונה על דירות מתפוררות אליהן הם מגיעים רצוצים בסוף היום, העיר שבה הרווקות היא משחק ממכר, שבה האלכוהול והסמים הם ליבה של התרבות. הבטתי בך וראיתי את כל אלה, ונשבעתי שלא עוד.
הייתי מתגנב אליך בלילות כמו מאהב, מחפש חניה בין ירכי מדרכותיך, ושוב נסוג אל ציוץ הציפורים בבוקר וירק העצים בחלון החדר שבקיבוץ.
כך ראיתי אותך אז, אהבתי מבפנים וכלפי חוץ תיעבתי. לא הבנתי איך אפשר לגדל ילדים מאחורי דלתות נעולות, בקופסאות בטון מתפוררות, בלי חניה ובאוויר מפויח, כשהים הוא ביוב והאנשים מפלסטיק. ואילו היום אני רואה כל זאת וליבי מלא חמלה. כל הדברים האלה לא נעלמו ממך, זה אני שמסתכל אחרת.
לאהוב בתל אביב. קפה קר על ספסל בשדרות רוטשילד, הופעה מאולתרת של מתופף ובסיסט ושני גיטריסטים שמתרחשת מולו פתאום, הנערות בשמלות הקייציות, הפיקוסים המשתרגים, אומנים ואנשי רוח, רכיבה על האופניים לאורך הירקון דרך הנמל ולאורך הטיילת עד ליפו, טור של יהלי סובול ב"העיר" ביום שישי, הופעה של הרכב אינדי הזוי באיזה סטודיו מתפורר בדרום העיר, דיאלוג מתמיד עם העולם הגדול שבחוץ, ספר על החול בחוף הילטון, חלומות על עתיד טוב יותר, טיול שבת בנווה צדק, משוררים צעירים וכתבי העט שלהם, גלידה בבאצ'ו, על המדרכה מול לבונטין 7 אחרי הופעה, רוח מן הים, פתיחות ואהבה עצומה לחיים.
העיר העברית הראשונה היא שיאו של המפעל הציוני והיא זו המאפשרת אותו בסופו של יום. בלעדיה לא היינו כאן. אפשר ללעוג לה ולסלוד ממנה, אפשר להקשר אליה בעבותות של אהבה מעוורת, ואפשר פשוט לחיות אותה, להתענג על מעלותיה ולנסות לתקן, ולו במשהו, את חסרונותיה.
ועכשיו רוחות של סתיו מתחילות לטאטא את אבק הקיץ הקסום שעבר עליך, הקיץ שימיו ספורים. הימים מתקצרים, ושעון החורף שיוטל עלינו ממחר יאריך את הערבים והלילות ויקרב את הטיפות הראשונות. ויפה את, תל אביב, בחורף, וגדולים ממני כבר היטיבו לתאר את איכויות הסתיו בך, אבל לקיץ הזה ישמר תמיד מקום בליבי.
***
נכתב 31/8 - 14/9
WHITE CHALK RELEASED TODAY 
