קודש בחול

איזה קסם משתרר פה לקראת שקיעה. החוף הופך למקש של אור. לוחמי הטאי צ'י נעים בדממה בוטחת, אמנים הקרקס מלהטים בכדורי בדולח, במוטות הג'אגלינג, בריכוז רב ובהנאה. נערות עם חישוקים, עם פויזים, נערים עם צלחות מעופפות, משחק כדורעף, רקדניות רוסיות מתאמנות בתנועות חדשות מול הרוח הבאה ממערב, שיערן מתבדר. קבוצה של היפים זקנים ומטיילים צעירים מתערבבת במוקד של מוזיקה, תופים, גיטרה, חליל, חצוצרה, סקסופון, מחוללים מול השמש, גלשני עפיפון הולכים על המים, כלבים מתרוצצים, ילדים בונים בחול ארמון אחרון להיום, תיירים מצלמים את השמש צוללת אל הגלים. אין עוד מסיבות כאלה: מוזיקה טבעית, שירה זורמת, אוניברסליות מוחלטת, ריקודים חופשיים, זקנים וילדים, אנשים יפים מאלה אין.

זהו מקדש ספונטאני, ובכל זאת אתה יודע שהוא יהיה שם ערב ערב, מקדש של זמן ושל מרחב, שקיעה בחוף.

בצהריים כיסו עננים את השמים והשמש הטילה את צילו של הירח, יוצרת שבר בשגרה הקלילה של היום תחתיה. ברהמינים ישבו במדיטציה על החול, בין תיירות חשופות חזה, אמונתם אסטרולוגית, עיוורים לסביבה. בטלוויזיה המקומית הקדישו לאירוע רצף שידורים מיוחד כבר יומיים קודם, עם אסטרולוג באולפן שענה בסבלנות לשאלות המגישה. אבל כאן על החוף, מלבד כמה מצלמת ומבטים מסונוורים שהורמו לעבר השמים, ליקוי החמה עבר ללא משברים.

יום השישי, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: הסרטנים בחוריהם, והדיגים ורשתותיהם, והילדים וארמונותיהם בחול, והתרמילאים עם תיקיהם, והלהטוטנים עם ציודם, והנגנים עם כליהם, ומוכר הגלידה עם אופניו ופעמונו, ומוכרות התכשיטים והבדים עם מרכולתן, והנערות בשמלותיהן, וההלכים עם כפכפיהם בידיהם, והאוהבים עם אהוביהם, יד ביד, בלי זכרונות, בלי תוכניות, מקדשים את הרגע ואת השמש, ואת העולם שהוא כדור, זה ברור זה ברור.

וכאן כל יום הוא קדוש, כל רגע מבורך, וכל ערב יש קבלת שבת, ואותו כוכב ראשון זורח במערב.

14-15.1.10

אותו הים

יכולתי להשאר כאן לנצח, או לפחות עד סוף העונה. החיים נוחים במידה שמקשה על היכולת לכתוב שירים: הבחורות יפות, במראה טבעי ושיער לא מסורק, האווירה חמה ומשפחתית, המחירים זולים, המוזיקה בפנים, השקיעות לפנים, הסכנה היחידה נגלית בדמות פרות המשוטטות על החוף ושעלולות לזלול דפים במחברת בזמן שאתה במים.

ההתלבטות העיקרית היא באיזו מהמסעדות לאכול ארוחת ערב, ומה להזמין מהתפריט: שרימפס מטוגן בלאפה עם חומוס צ'יפס וסלט במסעדת "גנגה" הפופולרית בקצה הצפוני של החוף, מומו ותנטוק במסעדה הטיבטית הנושאת את השם "טין-טין בטיבט", פסטה ביתית במסעדה הזולה "רוק נמסטה", פיצה, לזניה, טוסט, שקשוקה, סלט ירקות, דגים טריים (בתנור או על הגריל), פירות ים, ביריאני, אורז עם תבשילים הודיים ערבים לחך, אלו גובי פלק פניר פניר בטר מסאלה דאל מקאני נרווטאן קורמה שי פניר מלאי קופטה פראונז מסאלה קינג פיש טיקה, בליווי רוטי צ'פאטי צ'יז גרליק באטר נאן או פרוטה ממולאת בשוקולד ובננות, שלום למלכה, בנופי פאי, והגרסא המקומית של בגסו קייק, הלא היא קודלי קייק, ומה נשתה? למון סודה ג'ינג'ר למון האני הוט מינט צ'אי מסאלה בננה לאסי שוקו קופי שייק. (בשבת יש ג'חנון עם רסק וביצה).

לא קל בהודו.

על החוף לקראת מופע הצבעים הגדול שבשמים בעת שקיעה נאספים כולם, אורחים מתערבבים בגרעין הקהילה היושבת פה קבע כבר כמה עונות, היפים יפים עם ילדי השמש שלהם. תופים הולמים, צלילי דיג' וגיטרה, שירה, אנשים נמתחים באסנות יוגה, נעים בתנועות טאי-צ'י איטיות, יושבים בשיכול רגלים במדיטציה מול הגלים האופק וקו השמש במים. ציפור בודדה רוכבת על הרוח בכנפיים פרושות, ועוד אחת דואה ומצטרפת אליה מעל למפרץ. ריח קטורת, עשן התנורים המחממים את המים לדלי המקלחת, וחיוך גדול שמופיע לפתע על הפנים משום מקום.

11.1.10

הים הוא אותו הים, והערבים הם אותם הערבים. הים הוא אותו הים, עם השקיעות המרהיבות והמרגשות, עם הזריחות שמתגנבות בחלון החושה, עם קצף הגלים הגדולים בימים כאלה או עם אדוות עדינות בימים אחרים, עם הסירות המתנודדות, האופק האינסופי, המאוזן, עם הסלעים הקשים במים והחול הרך על החוף, הטיול על שפת המים לעת ערביים, הטבילה מול השקיעה. והערבים הם אותם הערבים, עם הארוחה הטעימה, השיחה המתגלגלת, הקינוח המתוק, משחקי הויסט הנמשכים אל תוך הלילה, השירים על הגיטרה, המדורה, הכוכבים בחוץ והירח על פי זמנו.

החזרה אל מקומות אהובים שכבר ביקרת בהם היא כמו לפגוש שוב בחבר וותיק. משהו השתנה, אבל הגרעין הקשה שנשאר כשהיה. נעים לגלות את שני הצדדים, להעמיק לחקור ולגלות סודות ישנים וחדשים. משהו השתנה גם בך, אתה בא אל המפגש המחודש אחר משהיית, והשתקפותך במקום מלמדת אותך עליך יותר מהכל.

השביל תמיד שם. רק עלה עליו וגלה בו עיקולים חדשים, דרכים צדדיות, כיוונים אחרים, צמחים שגדלו או נבלו, חיות אחרות, עונת שנה אחרת, צבעים אחרים ובעיקר הלכים אחרים, ההולכים לאורכה ולרוחבה של הארץ ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

9.1.10

שורה של נשים מקומיות מגיעות אל החוף, לובשות סארי פשוט, נושאות כל אחת שני ארגזי מים מינרלים על הראש. יחפות הן הולכות על החול הלבן והרך בצעדים קצובים בין תיירים לבני עור ותיירות בביקיני, שיקנו בקרוב את בקבוקי המים במסעדה הסמוכה, 15 רופי לבקבוק. ראו כמה זה נוח: לקנות בקבוק אחרי בקבוק, לשתות לרוויה מים קרים, להשליך את בקבוק הפלסטיק אל הערימה המצטברת ולא לחשוב על הדרך שעושים ארגזי הבקבוקים למקרר שעל החוף ומה קורה לשאריות הפלסטיק, שאיש אינו מפנה או ממחזר.

6.1.10

בצלם

ראיתי את אלוהים. לא, באמת. כלומר, ראיתי את צלמו של אלוהים במיקדש בטירומאלה. לורד באלאג'י הם קוראים לו, ומכל רחבי הודו הם באים כדי לחזות בו למשך שתי שניות סוערות, שבמהלכן הם דוחפים ונדחפים וצועקים ומתפללים ומשתחווים בידים מורמות אלעל. הצלם השחור, לבוש כולו בשריון זהב, ניצב מואר בקצה מסדרון אפל שרק לכוהנים גישה אליו בקודש הקודשים של המקדש המרכזי בקומפלקס המקדשים בטירומאלה, הדיסנילנד של ההינדואיזם.

הדרך לצפיה באל (דרשאן) אינה לבעלי לב חלש: אחרי ההלם הראשוני שבנחיתה במתחם ההומה אחרי הטיפוס הפסטורלי במעלה ההר מטירופאטי של מטה לטירומאלה של מעלה, צריך להפקיד מצלמות בדוכן אחד, נעליים בדוכן אחר, לעמוד בתור לכרטיס (300 רופי במסלול המהיר, 50 רופי למסלול האיטי, חינם לבעלי סבלנות וחיים ארוכים במיוחד. יש גם מסלול מקוצר במיוחד לתורמים כבדים), לעבור בדיקה בטחונית, ואז פשוט לחכות בתור אחרי אלפי האנשים שעשו את כל הנ"ל לפניך. כבונוס מיוחד למי שאינם הינדים קיבלנו תחנה נוספת: התבקשנו בחביבות לסור הצידה לדקה ולחתום על טופס רשמי בפנקס מיוחד בו אנו מצהירים על כך שאנחנו, בני דת זו זו, מאמינים בלורד בלאג'י. וחזרה לתור - ועכשיו מתקדמים צעד אחרי צעד וכל דקה שחולפת ממאה וחמישים דקות ההמתנה מקרבת אותנו לבובה המוזהבת ומעלה את מפלס ההתרגשות בקהל.

והקהל מורכב מבחור ישראלי, בחורה אוסטרלית, ואלפים רבים של הודים מכל רחבי תת היבשת. דיברנו עם כמה מהם: מאוריסה, מבנגל, מטאמיל נאדו וכמובן מאנדרה פראדש בה אנחנו נמצאים, בני כל המעמדות החברתיים, הצבעים והגילאים, רבים מהם עם ראש מגולח לאחר שהשאירו את שיערם לפני הכניסה למקדש כמנחה לאל. התור נמשך במסדרון ארוך ומסורג שמגיע עד לכניסה למקדש עצמו, שם לפני בדיקה בטחונית נוספת הוא מתמזג עם התורים האיטיים יותר ומכאן זה כאוס, המסדרון צר יותר, העומס עולה, ואחרי אזור הקישוטים המוזהבים הופך לדחיפות ולהתכנסות אנושית דביקה וצפופה עד סכנת חיים. במסדרון שבין גדרות ההפרדה נדחסים גברים ונשים עם ילדים הרכים וביניהם זקנות קטנות קומה, כולם כגוף אחד בלי יכולת לשלוט על קצב ההתקדמות.

עד שמגיעים למטרים האחרונים מול הצלם. שם עומדים מתנדבי המקדש ודוחפים את המאמינים קדימה, לבל ישתהו מול קודש הקודשים ויעכבו את התור.כשהגענו אנחנו לשורה האחרונה עצר אותנו המתנדב שהיה שם ואמר לנו באנגלית: "הסתכלו, הנה אלוהים". קיבלנו זמן דרשאן כפול משל ההודים שסביבנו, עומדים שם במשך חמש שניות, מסתכלים על הפסל המואר כשמסבבנו מהומת אלוהים, ואז פשוט פנינו בצעד קל ויצאנו משם עם השטפון האנושי, מגיעים אל מקום בו אפשר לעמוד לרגע ולנשום ופורצים בצחוק גדול ומשחרר.

כעבור כמה מטרים, עדיין בתוך המקדש, ניצב חלון ראווה אטום ושקוף ומאחוריו כמה עשרות אנשים יושבים על הארץ וסופרים ערימות על ערמות של שטרות כסף. ידענו מראש שהמקדש בטירומאלה הוא המקדש העשיר ביותר בהודו, קראנו שהשיער שתורמים המאמינים – מעל טון ביום - נמכר תמורת סכומי ענק לתעשיית הפאות, ראינו בחוברת ההסבר לעולים לרגל שהמקדש ישמח לקבל כתרומה לא רק מזומן, אלא גם נכסי דלא ניידי, קרקעות חקלאיות וכו' עם פרטים לגבי המשרד האחראי על תרומות כאלה. אבל מראה הפקידים היושבים ועורמים את השטרות לערימות ענק מסודרות ומאוגדות בגומיות היה עוצר נשימה.

***

כבונוס, מקבל כל מאמין ששילם 300 רופי לתור המהיר שני לאדו. אחרי היציאה מהמקדש מכוונים אותנו השלטים אל הלאדו. מותשים מהחוויה, אנחנו שוקלים לוותר על הלאדו המסתורי. אני ניגש אל זוג הודי צעיר ושואל אותם מה זה לאדו.

"אתה הולך ישר, פונה ימינה ושם יתנו לך את הלאדו", הם עונים.

"כן, תודה," אני משיב, "אבל מה זה לאדו?"

"אההה.." הם משיבים בחיוך, "לאדו זה ממתק הודי".

עמדנו בתור לקבל שקית ניילון כדי לארוז בה את הלאדו (2 רופי), עמדנו בתור נוסף ללאדו, קיבלנו את הממתקים המקודשים אל השקית תמורת הצגת כרטיס הכניסה לדיסנילנד, וירדנו מההר.