אני כפיי ארימה

לכבוד השנה החדשה, שני שירים ישנים.
י

פול מקרטני מת

פול מקרטני מת. על פי המסורת, הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966, אז הוחלף בידי כפיל, וכמה רמזים על כך הושתלו בשירי הביטלס ועל עטיפות התקליטים. אני עדיין זוכר את עצמי בסוף היסודי או בתחילת התיכון, מצמיד מראה לעטיפה של סרג'נט פפר (למעשה, היה זה צילום של עטיפת האלבום ששימש ככריכה של ספר מילות השירים של הביטלס; את סרג'נט פפר שמעתי בקסטה מקורית שקיבלתי בהשאלה מאחי) ונדהם מהדיוק הגרפי שבהפיכת ה"הארטס" ל"הוא^מת" כשהחץ מצביע על פול. בראיון משעשע בתוכנית סטרדיי נייט לייב נשאל מקרטני על מותו, וענה: “לא באמת הייתי מת". מומלץ לראות כי זה מצחיק, אבל האמת העצובה היא שפול מקרטני היה מת כאבן קרה בזמן הראיון. אמנם לא בשנת 1966 - את מרבית שיריו היפים כתב לאחר מכן - אבל ניתן לקבוע בפסקנות שפול מקרטני היה החיפושית המתה הראשונה, שהלכה לעולמה עוד ב1970 עם פירוק הלהקה.

בעוד קריירות הסולו של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון היו יצירתיות, שלא לומר מופלאות, וביטאו התפתחות אמנותית, קריירת הסולו של האיש שכתב את "יסטרדיי", “בלקבירד", “אנד איי לאב הר", “לט איט בי" ועוד כמה שירים טובים באמת היתה פשוט עלובה, שלא לומר פטתית, שלא לומר קטסטרופלית, שלא להגרר למילים גסות יותר. מעט מאוד שירים סבירים, הרבה שירים סתמיים לגמרי, וכמה שירים פשוט גרועים. עמוק בתוך המיינסטרים, מוכר את הזכויות על שירי הביטלס למייקל ג'קסון (בנעורי – הסמל המוחלט לכל מה שרע במוזיקת פופ) ואף מבצע איתו שיר! האיש המוזר ששר את "טוקינג אבאוט פריייייידום" במחצית של הסופרבול ב2002, זה לא פול מקרטני מהביטלס. לא יכול להיות.

פירוק הביטלס ומערכת היחסים העכורה ששררה בין ג'ון וג'ורג' לפול השפיעה עלי עוד בתור נער מתבגר, וברור באיזה צד הייתי אני בסיפור הגירושים העצוב הזה. השיחה שבה ג'ורג' המתוסכל אומר לג'ון שהוא מעדיף ללכת לנגנן עם קלפטון מאשר עם מקרטני, וההתקפה המזלזלת של ג'ון על פול כשהאחרון מתנגד להכללת "רבולושן 9” באלבום הלבן בגלל שהקטע אינו משתלב עם השירים האחרים (“איזה שירים?! אובלדי אובלדה?!”) זכורים לי עד היום, ומדובר על סרט (עלילתי, עם שחקנים) שהוקרן בערוץ 1 כשהייתי בכיתה ח' בערך. וגם אם מנתקים את ההקשרים הפסיכולוגיים-רגשיים, מוזיקלית אני בצד של לנון והריסון, תמיד הייתי, תמיד אהיה.

בימים האחרונים – ובעיקר מאז השתכנעתי לקנות כרטיס (במחיר שערורייתי) וללכת להופעה בפארק הירקון – נכנסתי לתהליך של נסיון להשלמה עם פול. לביטלס על כל שיריהם וכל ההיסטוריה שלהם יש קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי זה בגלל ששמענו אותם שוב ושוב בריפיט בתקופה מעצבת בחיינו, אבל מה משנה הסיבה? גם הגרוע בתקליטיהם ("וויז' ד'ה ביטלס", אלבומם השני משנת 1963, למקרה שתהיתם) עדיף בעיני על רוב המוזיקה האחרת שיש בעולם, בזכות אותו קסם. מקרטני היה שותף ותורם נכבד לקסם הזה, ולמרות שמאז ומעולם היתה הפרזה בחשיבות תרומתו אין להתעלם מקיומה. כל זמן שהיה נתון להשפעתם היצירתית של הגאונים האחרים מסביב (ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין) הוא הצליח להוציא מעצמו שיאים אמיתיים. היה לי ברור מראש שרגעי הקסם בהופעה יהיו ספורים, אך לו למען הסיכוי שיהיו אחד או שניים כאלה, החלטתי לסגור מעגל וללכת להודות לפול על המוזיקה שנתן לעולם לפני שמת.

למרות אכזבות בעבר מהופעות בפארק, הפעם יש תמורה לאגרה: העשירים יושבים על טריבונות הרחק מאחור, ואנחנו נדחקים קדימה, נעמדים בצפיפות קצת אחרי השורות הראשונות. כשהקוסם לשעבר עולה לבמה הלב שלי ממריא לרגע קל, ונוחת מיד עם השמע הצלילים הראשונים של "הלו, גודביי". מקרטני לא צריך להקת חימום – הוא עולה ומחמם את הקהל בעצמו במשך 10 שירים, שלושה מתוכם ביצועים לשירי הביטלס והשאר שירים גרועים, גרועים, גרועים מקריירת הסולו שלו. כשהוא עוזב את הבס ועולה לפסנתר ואומר בעברית (מושקעת! – אך פעם לא שמעתי אמן זר שלמד כל כך הרבה מילים בעברית כדי להגיד בהופעה) “זה בשביל לינדה" אני שוב מתרגש לרגע, אבל נרגע מיד. "מיי לאב" זה שיר באמת קיטשי ברמות בלתי נסבלות, והביצוע מת כמו לינדה בעצמה, מנוחתה עדן. ההופעה מתחילה באמת רק מיד לאחר מכן, עם ההכרזה "זה בשביל ג'ורג'” והביצוע ל"סמת'ינג", שמצליח לרגש. גם כי זה שיר טוב באמת, וגם בגלל מצגת תמונות מרגשות בשחור-לבן עם פניו היפים של ג'ורג' הריסון. תמונות של חברים מתים מתחלפות על מסך הענק מאחור. הביצוע ל"א דיי אין דה לייף" הוא כמובן "בשביל ג'ון", בחירה טובה בשיר שמדגים עד כמה רחוק מקרטני מלנון ביכולת כתיבת השירים שלו. מה זה משנה עכשיו כששניהם מתים.

מכאן והלאה כמעט כל השירים הם מתקופת הביטלס (למעט "ליב אנד לט דיי”, באמת אחד השירים המעפנים אי-פעם, שמלווה בפירוטכניקה מרשימה), אבל פול מנהיג פה להקת קאברים ובחלק מהמקרים ("לט איט בי" בולט) פשוט שוחט את השירים שכתב כשעוד היה חי. מה שמרומם את רוחי כל הזמן הוא הקהל. זו הרי לא סתם הופעה, זה מעבר לאירוע שירה בציבור, עבור עשרות אלפי האנשים שמקיפים אותי זהו אירוע היסטורי ומרגש מאין כמותו, האנרגיה הטובה שלהם עוטפת גם אותי, מאפשרת לי להצטרף בשקט לשירת "נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה... היי ג'וד". ואני עומד שם, מוחא כפיים, וומוצף זכרונות של עצמי יושב בסלון ליד המערכת של אחי הגדול, שומע את היי ג'וד בתקליט; או נוסע איתו לתל אביב למרתון וידאו של הביטלס בקולנוע אלנבי, ורואה איתו שם את כל סרטי הביטלס באורך מלא וקליפים לכל השירים, כולל זה של היי ג'וד, ויש לי דמעות בעיניים.

ֿפול מקרטני מצליח לחזור מהקבר שלו לכמה רגעים מרגשים (ב"איי'ב גט א פילינג" וב"בלקבירד"), ומהנים (“אול מיי לאבינג", “בק טו ד'ה יו.אס.אס.אר", “גט בק"), מעניק לנו עוד רגעים אחדים של נחת בשיר הפרידה של סרג'נט פפר וב"ד'ה אנד". אני חוזר הביתה, בדרך מתנגן באוטו "פלסטיק אונו בנד" של לנון. תודה על הביקור ההיסטורי, תודה על השירים הנפלאים, תודה שהזכרת לי. נוח בשלום על משכבך.
י

החיים כערסל

גן העדן נראה כך: ערסל בסוכת צל קטנה ליד הים, כשנטיפי-רסיסי גלים נישאים עד אליך ברוח הקלה, מסביב גן פורח מטופח שגדל בתוך חול רך, והשמש מלטפת את כל זה בעדינות. בלילה תרדם לצליל רחש הגלים ובבוקר תעור ותשב על הערסל, תשתה בנחת תה מרווה ומיץ פירות טרופיים יוגשו בחיוך, ותביט בים ובהרים הרמים שברקע.

ייתכן שבזמן שתצחצח שיניים יגש אליך אדם מוזר, יחדור אל המרחב הפרטי שלך ויתנהג בגסות; אתה תפטור כל זאת ברוח טובה, תקרא לו אידיוט בליבך ותשכח מכל העניין אחרי חמש דקות. הרי שקוע אתה בהתמזגות הקוסמית של שמש, ים, חול ורוח ואין לך פנאי להתעצבן.

אידיוט. הוא נציגו של השטן בגן העדן ולמראהו מתעוררת בך רוח קרב, בני אור נגד בני חושך, רצון כן להשמיד את הנגע הממאיר הזה, ושנאה עזה חולפת דרך חוט השדרה שלך אל כל תא ותא בגוף עד שגן העדן הופך לשדה קרב דמיוני,
ואתה נרגע.

השמש שוב מנצנצת בעליזות על פני המים, בחורות יפות בביקיני חופשני חולפות לאורך קו החוף על החול הרך והזהוב, והגלים נותנים קולם בשיר והערסל זע קלות ברוח...

האידיוט, חבוש כובע, תיקו ארוז, בא לשאול אם אנחנו רוצים קצת גראס שנשאר לו. אנחנו מסרבים בנימוס, והוא - "תבלו!" - ונעלם מחיינו לנצח.

גן עדן.

י

נכתב 31 לאוגוסט 2008, פורסם 26 לספטמבר