על המפתן ניתן לחוש בבית כולו. הריחות העולים ממנו מתגנבים אל האף בלי שביקשנו, מרמזים על שנים של היסטוריה המתנקזות אל העתיד הצפון בפנים. בתוך האפלה השולחת ידיה לעוטפנו זורח אור גדול. צלילים באים אל האוזן בלחש, מספרים סיפור עתיק במנגינות חדשות. האוויר הבוקע מן החלל שבפנים מלטף את העור כמשבו המרענן של מזגן הבוקע מחנות אל הרחוב בצהרי קיץ חם. הלשון מגלה מתיקות של דבש ומרירות של קליפת תפוח, חריפות של חזרת, חמיצות גרגרי רימון.
אנחנו שולחים רגל, ובצעד ארוך עוברים פנימה, נותנים לקסם לעבוד עלינו, מודעים בכל רגע, שווי-נפש בכל רגע. מה מתחולל במעמקי הנפש כשאנו חוצים את המפתן ונכנסים אל המקדש שבזמן, אל היום הראשון בשנה השניה בעשור המי יודע כמה? מי מחזיק את המחיצות הדקות שבין השנים, את תפאורת סיפור חיינו הצובעת את הזמנים בצבעי גוף משתנים, משתנים? השער פועל את פעולתו. אנחנו עוברים. ספיראלת הזמן מתעגלת באותו עיקול מוכר-לא-מוכר, בפיתול שבין עונות השנה. נקודת הציון היא הבטחת הרוח כי הגשם בעתו עוד יגיע אחרי מדבריות הקיץ.
אנו מברכים זה את זה, ונדמה שמעולם לא היינו כה מבורכים. לאחדים מאיתנו זהו מקור פליאה ונחמה; אחרים נבהלים מעוצמת הברכה, ומוצאים מפלטם בציניות ובצחוק קצת פראי, קצת לא ברור; אותם נברך בחמלה.
שנה טובה, אנחנו אומרים. אין זה ניחוש, אין זו השערה או כוונה. אנחנו יודעים: זו תהיה שנה טובה.
אנחנו שולחים רגל, ובצעד ארוך עוברים פנימה, נותנים לקסם לעבוד עלינו, מודעים בכל רגע, שווי-נפש בכל רגע. מה מתחולל במעמקי הנפש כשאנו חוצים את המפתן ונכנסים אל המקדש שבזמן, אל היום הראשון בשנה השניה בעשור המי יודע כמה? מי מחזיק את המחיצות הדקות שבין השנים, את תפאורת סיפור חיינו הצובעת את הזמנים בצבעי גוף משתנים, משתנים? השער פועל את פעולתו. אנחנו עוברים. ספיראלת הזמן מתעגלת באותו עיקול מוכר-לא-מוכר, בפיתול שבין עונות השנה. נקודת הציון היא הבטחת הרוח כי הגשם בעתו עוד יגיע אחרי מדבריות הקיץ.
אנו מברכים זה את זה, ונדמה שמעולם לא היינו כה מבורכים. לאחדים מאיתנו זהו מקור פליאה ונחמה; אחרים נבהלים מעוצמת הברכה, ומוצאים מפלטם בציניות ובצחוק קצת פראי, קצת לא ברור; אותם נברך בחמלה.
שנה טובה, אנחנו אומרים. אין זה ניחוש, אין זו השערה או כוונה. אנחנו יודעים: זו תהיה שנה טובה.
צילום: לימור. דוגמנית: נגה
No comments:
Post a Comment