Paris est magique

רוקנרול זו דת, ו"לה בטקלאן" הוא רק אחד ממקדשיה הרבים. פאריז - עיר המקדשת את הביטוי האסטתי, היצירתי, את האומנויות היפות, העיר שבה הבוז-ארטס הוא בית הספר לכמרים, והלובר, האורסיי הפומפידו ושאר המוזיאונים הם המקדשים - היא מקום נכון כל כך לארח הופעה של פי.ג'יי הארווי, בעיני הכוהנת הגדולה של העולם המוזיקלי שנקרא רוק, האשה שהצליחה בגופה הצנום ובקולה העמוק המלהטט, בטקסטים אפלים, מלחנים מזוקקים ובביצועים מדוייקים ליצור את המוזיקה הזו בצורתה הטהורה ביותר.

ראיתי אותה בפעם הראשונה לפני ארבע עשרה שנים בחיפה, רזה עד כאב במרכז במה ענקית, מוצפת אורות ירוקים, בשמלה אדומה, במופע הרוק הטוב ביותר שהתרחש אי פעם בכדור הארץ, שופכת את קרביה על הבמה וכובשת את הקהל כולו ואותי בערב בלתי נשכח והיא רק בת עשרים ושש. שש שנים אחר כך ראיתי אותה שרה בלונדון על אהבה ועל משבר גיל שלושים, על העיר ועל הים, אשה בשלה ויפה.

ועכשיו, שמונה שנים מאוחר יותר, אנחנו נפגשים שוב בפאריז האביבית והיפה, עם שירי שני האלבומים שהיא כתבה עם ג'ון פאריש. והיא רזה, ורידים בולטים בידיים, בשמלה שחורה ותיק קטן מצולב ובו משדר האוזניות. בעוד חמישה חודשים היא חוגגת ארבעים, ולמרות שניכר שהגיל עושה את שלו אבל בעיני היא עדיין האשה היפה ביותר בעולם.

דת הרוקנרול. בהיכליה השחורים מתנהל טקס דתי, מרגש, אקסטטי, מעיף את המאמינים האדוקים לשמיים. צריך להיות חלק מזה כדי להבין: לצוף בתוך נחשול האנשים המיוזע, לתת לגוף לנוע עם מקצבי התופים והווברציות המרעידות של הבאס והצלילים החודרים של גיטרה חשמלית, כשאורות הבמה מרצדים, מתחלפים. שאגות שמחה ושריקות בסוף כל שיר, מחיאות כפיים אדירות, התלהבות מדבקת, רעש קהל עצום עם תום ההופעה ולפני ההדרן, הירידה מהבמה והחזרה אליה.

פועלי הבמה הם הלויים המשמשים בקודש, והנגנים הם הכוהנים המתווכים אל הקהל הצא את המוזיקה, דבר האל.

פולי ג'ין הארווי, הכוהנת הגדולה, שקועה גם היא במוזיקה שיוצרים הנגנים שלה. רוקדת, מתפתלת, מנצחת, קורנת, שרה, נוהמת, עולה לגבהים ומתחתרת למעמקים, היא מופיעה: לוקחת את משתתפי הטקס המוזר למסע בעולמות אחרים, מובילה אותם בידיים בטוחות ומאומנות אל רגעים טהורים, צלולים, זכים של מציאות נוכחת כל כך עד שכל מה שיש בה, העולם והאנשים מסביב והאוויר ואתה - הוא הצליל.

(20/5/09)

***

פאריז היא האשה המושלמת שלעולם לא תהיה שלך
בשל פערי המעמדות
אינך יודע איך לגשת, איך לגעת,
איך לכבוש.
היא יפה כל-כך, לבך הולם
רק במחשבה על קרבה אליה
היא נוצצת באור וזוהרת בלילה
האיפור מדוייק כל כך על פניה
והבגדים, אוי הבגדים,
הייתי מעדיף לראות אותך עירומה.

יונים בגינות הירוקות, עוברים ושבים,
ריח מאפה בחמאה, נתחי בשר משובחים
ומוזיקה במטרו.

שיכורים ברחוב בלילה, הומלסים בעלי כלבים,
שמש אביבית חמימה וגשם דק.

(18/5/09)

***

ליד הכובע הצבעוני של יעקב אגם
תיירים זרים ומקומיים הנראים כנוכלים.
בחורה יפה עם קביים. (השלישית בטיול).
בלונדינית חושפת רגליים. נערים
משחקים כדורגל ברחבה ליד. גרפיטי ישן על
קיר אפור, ופתחי האוורור של מרכז פומפידו.
טינופת במי המזרקה.
אשה שגבר עבר לידה.

(18.5.09)
יתמונות: תמר

פול מקרטני מת

פול מקרטני מת. על פי המסורת, הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966, אז הוחלף בידי כפיל, וכמה רמזים על כך הושתלו בשירי הביטלס ועל עטיפות התקליטים. אני עדיין זוכר את עצמי בסוף היסודי או בתחילת התיכון, מצמיד מראה לעטיפה של סרג'נט פפר (למעשה, היה זה צילום של עטיפת האלבום ששימש ככריכה של ספר מילות השירים של הביטלס; את סרג'נט פפר שמעתי בקסטה מקורית שקיבלתי בהשאלה מאחי) ונדהם מהדיוק הגרפי שבהפיכת ה"הארטס" ל"הוא^מת" כשהחץ מצביע על פול. בראיון משעשע בתוכנית סטרדיי נייט לייב נשאל מקרטני על מותו, וענה: “לא באמת הייתי מת". מומלץ לראות כי זה מצחיק, אבל האמת העצובה היא שפול מקרטני היה מת כאבן קרה בזמן הראיון. אמנם לא בשנת 1966 - את מרבית שיריו היפים כתב לאחר מכן - אבל ניתן לקבוע בפסקנות שפול מקרטני היה החיפושית המתה הראשונה, שהלכה לעולמה עוד ב1970 עם פירוק הלהקה.

בעוד קריירות הסולו של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון היו יצירתיות, שלא לומר מופלאות, וביטאו התפתחות אמנותית, קריירת הסולו של האיש שכתב את "יסטרדיי", “בלקבירד", “אנד איי לאב הר", “לט איט בי" ועוד כמה שירים טובים באמת היתה פשוט עלובה, שלא לומר פטתית, שלא לומר קטסטרופלית, שלא להגרר למילים גסות יותר. מעט מאוד שירים סבירים, הרבה שירים סתמיים לגמרי, וכמה שירים פשוט גרועים. עמוק בתוך המיינסטרים, מוכר את הזכויות על שירי הביטלס למייקל ג'קסון (בנעורי – הסמל המוחלט לכל מה שרע במוזיקת פופ) ואף מבצע איתו שיר! האיש המוזר ששר את "טוקינג אבאוט פריייייידום" במחצית של הסופרבול ב2002, זה לא פול מקרטני מהביטלס. לא יכול להיות.

פירוק הביטלס ומערכת היחסים העכורה ששררה בין ג'ון וג'ורג' לפול השפיעה עלי עוד בתור נער מתבגר, וברור באיזה צד הייתי אני בסיפור הגירושים העצוב הזה. השיחה שבה ג'ורג' המתוסכל אומר לג'ון שהוא מעדיף ללכת לנגנן עם קלפטון מאשר עם מקרטני, וההתקפה המזלזלת של ג'ון על פול כשהאחרון מתנגד להכללת "רבולושן 9” באלבום הלבן בגלל שהקטע אינו משתלב עם השירים האחרים (“איזה שירים?! אובלדי אובלדה?!”) זכורים לי עד היום, ומדובר על סרט (עלילתי, עם שחקנים) שהוקרן בערוץ 1 כשהייתי בכיתה ח' בערך. וגם אם מנתקים את ההקשרים הפסיכולוגיים-רגשיים, מוזיקלית אני בצד של לנון והריסון, תמיד הייתי, תמיד אהיה.

בימים האחרונים – ובעיקר מאז השתכנעתי לקנות כרטיס (במחיר שערורייתי) וללכת להופעה בפארק הירקון – נכנסתי לתהליך של נסיון להשלמה עם פול. לביטלס על כל שיריהם וכל ההיסטוריה שלהם יש קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי זה בגלל ששמענו אותם שוב ושוב בריפיט בתקופה מעצבת בחיינו, אבל מה משנה הסיבה? גם הגרוע בתקליטיהם ("וויז' ד'ה ביטלס", אלבומם השני משנת 1963, למקרה שתהיתם) עדיף בעיני על רוב המוזיקה האחרת שיש בעולם, בזכות אותו קסם. מקרטני היה שותף ותורם נכבד לקסם הזה, ולמרות שמאז ומעולם היתה הפרזה בחשיבות תרומתו אין להתעלם מקיומה. כל זמן שהיה נתון להשפעתם היצירתית של הגאונים האחרים מסביב (ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין) הוא הצליח להוציא מעצמו שיאים אמיתיים. היה לי ברור מראש שרגעי הקסם בהופעה יהיו ספורים, אך לו למען הסיכוי שיהיו אחד או שניים כאלה, החלטתי לסגור מעגל וללכת להודות לפול על המוזיקה שנתן לעולם לפני שמת.

למרות אכזבות בעבר מהופעות בפארק, הפעם יש תמורה לאגרה: העשירים יושבים על טריבונות הרחק מאחור, ואנחנו נדחקים קדימה, נעמדים בצפיפות קצת אחרי השורות הראשונות. כשהקוסם לשעבר עולה לבמה הלב שלי ממריא לרגע קל, ונוחת מיד עם השמע הצלילים הראשונים של "הלו, גודביי". מקרטני לא צריך להקת חימום – הוא עולה ומחמם את הקהל בעצמו במשך 10 שירים, שלושה מתוכם ביצועים לשירי הביטלס והשאר שירים גרועים, גרועים, גרועים מקריירת הסולו שלו. כשהוא עוזב את הבס ועולה לפסנתר ואומר בעברית (מושקעת! – אך פעם לא שמעתי אמן זר שלמד כל כך הרבה מילים בעברית כדי להגיד בהופעה) “זה בשביל לינדה" אני שוב מתרגש לרגע, אבל נרגע מיד. "מיי לאב" זה שיר באמת קיטשי ברמות בלתי נסבלות, והביצוע מת כמו לינדה בעצמה, מנוחתה עדן. ההופעה מתחילה באמת רק מיד לאחר מכן, עם ההכרזה "זה בשביל ג'ורג'” והביצוע ל"סמת'ינג", שמצליח לרגש. גם כי זה שיר טוב באמת, וגם בגלל מצגת תמונות מרגשות בשחור-לבן עם פניו היפים של ג'ורג' הריסון. תמונות של חברים מתים מתחלפות על מסך הענק מאחור. הביצוע ל"א דיי אין דה לייף" הוא כמובן "בשביל ג'ון", בחירה טובה בשיר שמדגים עד כמה רחוק מקרטני מלנון ביכולת כתיבת השירים שלו. מה זה משנה עכשיו כששניהם מתים.

מכאן והלאה כמעט כל השירים הם מתקופת הביטלס (למעט "ליב אנד לט דיי”, באמת אחד השירים המעפנים אי-פעם, שמלווה בפירוטכניקה מרשימה), אבל פול מנהיג פה להקת קאברים ובחלק מהמקרים ("לט איט בי" בולט) פשוט שוחט את השירים שכתב כשעוד היה חי. מה שמרומם את רוחי כל הזמן הוא הקהל. זו הרי לא סתם הופעה, זה מעבר לאירוע שירה בציבור, עבור עשרות אלפי האנשים שמקיפים אותי זהו אירוע היסטורי ומרגש מאין כמותו, האנרגיה הטובה שלהם עוטפת גם אותי, מאפשרת לי להצטרף בשקט לשירת "נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה... היי ג'וד". ואני עומד שם, מוחא כפיים, וומוצף זכרונות של עצמי יושב בסלון ליד המערכת של אחי הגדול, שומע את היי ג'וד בתקליט; או נוסע איתו לתל אביב למרתון וידאו של הביטלס בקולנוע אלנבי, ורואה איתו שם את כל סרטי הביטלס באורך מלא וקליפים לכל השירים, כולל זה של היי ג'וד, ויש לי דמעות בעיניים.

ֿפול מקרטני מצליח לחזור מהקבר שלו לכמה רגעים מרגשים (ב"איי'ב גט א פילינג" וב"בלקבירד"), ומהנים (“אול מיי לאבינג", “בק טו ד'ה יו.אס.אס.אר", “גט בק"), מעניק לנו עוד רגעים אחדים של נחת בשיר הפרידה של סרג'נט פפר וב"ד'ה אנד". אני חוזר הביתה, בדרך מתנגן באוטו "פלסטיק אונו בנד" של לנון. תודה על הביקור ההיסטורי, תודה על השירים הנפלאים, תודה שהזכרת לי. נוח בשלום על משכבך.
י

חיות לילה

צא לרחוב וראה: נסיכות ושדונים, זונות וקוקסינלים, ארנבות ובעלי כובעים מצחיקים ועניבה, מלאכים ופרפריות, והנה פרפרית אחת רוכבת על קטנוע! המון פרפריות. מישהו עשה בוחטה נאה על מכירת כל כנפי הפרפר האלה. אחיות קצרות מכנס, סופרמן עם גלימה, חליפות טלאים צבעוניות, מחשופים עמוקים, אזני זחל-זחלילים, מכנסי דיסקו נוצצות, גברים עם מבטא ערבי כבד, נשים שחורות עור, אחד התחפש לשמש מוזהבת, והנה השטן בכבודו ובעצמו.

צא לרחוב בשכונת פלורנטין בערב וראה: אלפי צעירים התקבצו בחיפוש אחרי מסיבה. התושבים הוציאו רמקולים ודרבוקות למרפסות, הכבישים נחסמו, באוויר יש ריח אמסטרדמי של אלכוהול וסמים קלים, המאפיה המקומית מוכרת המון בורקס והפיצוציות מוכרות בירות ועארק. חסרים רק קצף דביק ופטישים כדי להרגיש כמו ביום העצמאות. האנשים יפים, עם תחפושת או בלי תחפושת, אבל ראיתי מעט מדי אנשים שמחים באמת. המסכות לא מסתירות את העייפות והאדישות בעיניים.

סע לחוף געש ותראה אנשים בלי מסכות ובלי תחפושת, בלי בגדים בכלל, שוכבים על החוף ומפקירים את גופם לרוח ולאדמה ולמים. עונת הרחצה התחילה עם השרב שהקפיא את הגלים במים והעלה ענן אובך. הים התיכון נראה לרגע כמו ים המלח. שקיעת השמש דהויה במקצת, ובלילה הירח המלא תלוי בשמיים כבציור שמן. בשנה מעוברת כשפורים חל באדר ב', לא פלא שאין גשם שהורס את תחפושות הילדים. בחזרה לתל אביב, בחוף גאולה עדיין לובשים בגד ים, אבל מינימלי, כדי להתמודד עם החום.

על במה בדרום תל אביב עלה בשתיים בלילה מישהו שהתחפש לשלום חנוך וניגן שירים של שלום חנוך בגרסאות רוקנרול. חיות לילה קוראים להופעה הזו, שהיא בסדר גמור, רק חבל שוויתרו בה על רבים מהשירים היותר יפים של שלום. למה לנגן את "שוקו" ולא את "כהה כהה"? שוקו זה לא שיר טוב. שמישהו יגיד לו. ומתי כבר נשמע בהופעה חיה את "לילות שקטים"? שמישהו יגיד לו. חוץ מזה, באמת בסדר גמור. אפשר להגביר קצת את הגיטרה של פיטרסון, הבוחן את החשמלית שלו מבעד למשקפיים כמו איזה אינלקטואל. אבל זאת לא תחפושת, זה הבלוז, בייבי.

עייפות גדולה בקרב כוחותינו עם הגיע סופהשבוע הארוך לקיצו. "החום גמר את כולם”, אומרת המלצרית לברמנית בבית הקפה הקטן. שמש החמסין על חוף הים צלתה אותנו עד תשישות, ובתוספת לשני לילות ארוכים ורוויי אלכהול רבים מייחלים לאיזה יום חופש נוסף שיפתיע, שושן פורים. ועדיין, גם בשעה מאוחרת זו של מוצאי שבת וחג עדיין מהלכים ברחובות העיר כמה גברים באיפור ובגדי נשים ונשים באיפור ומעט בגדים. כשחושבים על זה, בתל אביב זה נכון גם בימי חול: כל יום פורים.

שמישהו יביא לי אוזן המן.
י

לשרוף גשרים, את אומרת

עמיר לב באלפנט, חיפה, 21/11/07

בזמן האחרון יצא לי לבקר קצת בחיפה. אם לומר את האמת, ביקרתי בחיפה בחודשים האחרונים יותר מאשר בכל החיים שלי לפני כן. עיר מוזרה: אם בכל מקום אחר תקפה ההבחנה בין אנשי הרים לאנשי ים, חיפה היא עיר חוף השוכנת על הר. התוצאה הנדמית בעיני היא נייטרליות מוחלטת: בניגוד לקדושה המטורללת של ירושלים או החול המסוגנן והמודע-לעצמו של תל אביב, חיפה היא נימנומוויל של אנשי עמל שהולכים לישון מוקדם; כרך סואן ביום וחיי לילה נטולי סגנון מובחן, למעט ישראליות פשוטה ונוגעת ללב. אפילו יחסי השכנות בין ערבים ליהודים בחיפה הם לא מקור לכותרות ולאקשן. פשוט, חיים.

היא גם יפה באופן מוזר, חיפה, מהמפלסים הבנויים על הכרמל ניתן לראות נוף כחול-ירוק של ים והר, את המפרץ הפרוש לרגליך עם הרומנטיקה שאפשר למצוא בנמל, ואת בתי הזיקוק עם האובך הנפלט מהם ומכסה את ההר-הירוק-תמיד חלקיקים חלקיקים. בשבוע הכי חורפי של הסתיו, בבית קפה קטן על הכרמל, עם ספל שוקו חם או בקבוק לף בראון, אפשר להיות במקום הכי ישראלי שיש ולהרגיש לרגע סוג של חוץ-לארץ.

באלפנט, הפאב הכי מוצלח בקריה הצפונית מבין אלה שביקרתי בהם, יש פוסטר גדול של יוסי אלפנט ז"ל כמו שהיה בלוגוס (ז"ל גם הוא), פסלונים של פילים מעל בקבוקי הויסקי, מערכת סאונד מצויינת (אביב מארק עוקב אחרי מהופעה להופעה!) ולף מהחבית. שנאמר - דיינו. אבל אחרי סדרה של הופעות ישראליות שלא התעלו (על רם אוריון ושלומי שבן כתבתי, על נקמת הטרקטור בהופעה אקוסטית בזאפה עדיין לא) חיכה לנו דובדבן אמיתי על עוגת הקצפת: עמיר לב בא לפצות על העדרותו מהאינדינגב בהופעה משובחת, מטלטלת וחודרנית כמו טיפול שורש.

לפעמים מה שקובע אם חווית ההופעה היא טובה (או לא טובה) הוא מצבו הסובייקטיבי של הפרט בקהל: היכן הוא יושב, מי יושב איתו, מהיכן הוא בא ומה מטריד את נפשו, ועוד כהנה וכהנה משתנים שאינם תלוים באמן עצמו (רוצה לומר - אולי ראיתי הופעות נפלאות, אבל לא הייתי במצב שמאפשר להנות מהן). אך ישנן הופעות שיוצרת חוויה מתקנת אצל הסוביקט, חוויה מרפאת אפילו. גם אם הגעת רצוץ ושבור לב להופעה של עמיר לב, הגיטרה היחודית שלו תפתח לך את הלב ותאפשר למילים שלו להכנס פנימה, המילים המוכרות שמתארות סצנות קטנות, רגעים, מצבים, תמונות; השירים שבונים מחדש את הפרופורציות בנפש ומזכירים מה נכון, מה חשוב, מה ראוי.


י

ורם אוריון גיבור גיטרה

רם אוריון בלבונטין 7, 19 בנובמבר 2007

הצלצולים באזניים מהדהדים, הנזק הפיך, אני מקווה. אל תעמדו קרוב לרמקול בהופעה של רם אוריון אם אתם כבר דודים, או קרובים לזה.

יש סיבות רבות לאהוב את הלבונטין 7, וכמה כמהן רם העלה בין השירים בהופעה: “אני מגיע לכאן באופניים,” הוא אמר, “ולא מוצא חניה". בין החידודים היתה מוזיקה טובה ושירים בינוניים, מנת רעש איכותית הישר לאזניים (דפנה קינן העוגיה נותנת עבודה יפה, לצידה תמר זיו העוגיה עם סקסופון שהשתלב כרקע לדיסטורשן, ועל הקצב ספי אפרתי וחגי שלזינגר, שזו לו ההופעה האחרונה עם רם אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת. היו דברי פרידה מרגשים). הלהקה נראית כמו חבורה של תיכוניסטים אבל נשמעת טוב, לפחות כל זמן שהאזניים עדיין מתפקדות.

אבל לא רק מוזיקה היתה בלבונטין 7, היה גם עשן. בכלל לא נעים לי לשחק את הפולניה המנג'סת אבל אין לי ברירה אלא להתלונן קצת. הלבונטין 7 היה אחד המקומות הראשונים בת"א שהכריז על חלל ההופעות שלו במרתף כנקי מעישון, והשאיר למכורים בונוס שמן: הבאר בקומה העליונה נשאר איזור עישון, שם הם יכולים לשבת על כוס בירה וסיגריה ולהתלונן על כל הפאבים האחרים בת"א בהם נאלץ חובב הסיגריות לצאת החוצה כדי להשביע את ריאותיו. זה פשוט לא הוגן מצידן של שלוש הבנות שעישנו במהלך ההופעה: מילא לשים ז' אחד גדול על החוק, אני לא חובב כזה גדול של חוקים, אבל לצפצף על שאר הקהל, מעשנים ולא מעשנים כאחד, זה די מעצבן.

אז התעצבנתי. לראשונה מזה זמן רב מצאתי את עצמי מוטרד, מחומם, עצבני ממש. מה אכפת לך, אמרתי לעצמי, פעם היית יוצא וסופג את כל העשן המסריח הזה בלי להתלונן, ורק מתבאס בבית מהריח שדבק בבגדים, בשיער, בעור... אז מה השתנה עכשיו? אני נוטה לחשוב שזה לא החוק, אלא ההתמרדות של המעשנים נגדו. המאבק הנחוש שלהם להרעיל את האוויר במקומות בהם גם אני רוצה לבלות – ומצידם שאני לא אהיה שם, שאלך לאיזה בית קפה לחננות, העיקר שיוכלו לדבוק בהרגלים המשובחים שלהם.

ואני אומר, אם מותר לעשות דברים מסריחים בהופעות, אז עד הסוף. מותר לאכול לאפות עם המון עמבה, מותר להשליך לכל עבר ביצים סרוחות, מותר לא לשים דאודורנט ולרקוד בלי חולצה, ומי שצריך לעשות את צרכיו – לא צריך להפסיד אף שיר בשביל זה. ואם מבקשים מכם בנימוס לצאת לשירותים ולעשות את זה שם, פשוט זוזו מעט הצידה.
י

violently delicate on thursday

אינדי נגב

להתעורר על הצד הפרוע עם מיכל לוטן

מבני דן ועד יהודה הימית הם נקבצו, עושים את הדרך אל מצפה גבולות בנגב המערבי, עוברים בדרך בטווח הקסאמים, מגיעים אל שדות החול של הנגב המערבי, מריחים את סיני מכאן. במיטב הג'ינסים והגופיות הם מקימים אוהלים במתחם הקמפינג ומתכנסים על מחצלות מול הבמה לשמוע מוזיקאים שעשו את אותה הדרך. רשימת המוזיקאים ארוכה ארוכה, תקצר היריעה מלהזכיר את כולם.

לטעת באמצע חולות הנגב פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית זה כמו... (לשים פרה בלול? / לשים תרנגולת ברפת? / ?). המוזיקה, רובה ככולה נכתבה בעיר ובהשפעת החיים בה, והקהל משתלב גם הוא בנוף הצחיח – כפתור ופרח: עם נעליים גבוהות שחורות בחול, מצחצחים שיניים בבוקר ליד עוקב המים.

שוב תודה לאביב מארק

כוכב הערב: אביב מארק, עבד במשך שעות ארוכות על מערכת סאונד גרועה למדי, ועשה כמיטב יכולתו. שמו נישא שוב ושוב בתודה בפי האמנים שעל הבמה. בהופעה של אביב עצמו, אגב, היה הסאונד הטוב ביותר.

ההופעה הכי כיפית: מידנייט פיקוקס נגד הגירלס. שתי הלהקות, יחד על הבמה, הפיקוקס עושים את הרעש הרגיל שלהם, הגירלס רוקדים מאחוריהם עם רקדנית בטן, כולם עם ידיים מונפות באוויר.

האכזבה: עמיר לב לא הגיע.

פוליטיקה: דני הדר שר וקורא לנערה צעירה להשתמט משירות צבאי; חיים כהן שר על עזה במקום על רמאללה ב"כל אחד רוצה חתיכה ממני", ואומר שהוא לא מרגיש טוב כי לא רחוק מאיתנו חיים אנשים בכלא הגדול בעולם; בחורה בקהל עם חולצת 40 שנה לכיבוש.

דברים שראוי היה שיכתבו על קיר הגרפיטי:
תמר אפק תעשי לי ילד | מלכת הפלקט זה לא אינדי | עמיר לב המלך | שרון קנטור תעשי לי ילד | אדם שפלן תפיק לי דיסק | בילי לוי תעשי לי ילד | סאבווי סאקרס | המתופפת של פיץ תעשי לי ילד | יהלי סובול המלך

אקורד סיום: חיים כהן ובילי לוי עומדים בקהל של אחדים שנשארו בסוף מול הבמה ומוחאים כפיים לקרוסלה.

ילד אני רוצה! ילד!
י

דברים:

הזמן הזה,
הוא לא בנאדם.
***

לכלב לא באמת משנה
מה שמו.
גם לי לא.
***

אולי בטהובן היה,
אבל עוד לא נולד הסאונדמן החירש.
***

שמש דרומית מלטפת
מגניבים ומגניבות
***

רווקה תל אביבית,
יפה לך המראה הטבעי
***

בחורה יפה, מיוחדת, בתור לפיתה עם הלבנה.
אח"כ היא על הבמה: זאת
נגה שלו.
***

קרוסלה נותנים בראש

היה מקסים. נפגש בשנה הבאה באינדי נגב 2.

אינדי כלב

***
נכתב 20/10 - 26/10
עדכון קטן 27/10

יורה, וגם שלומי שבן בבארבי כפ"ס

שלומי שבן הוא גאון. אם לא ידעתי זאת עד הערב, עכשיו אני יודע. הוא עולה לבמה בחליפה ועניבה ומתיישב ליד הפסנתר החשמלי ונראה כמו טום וויטס בדיוק, כולל חיקוי מדוייק למדי של חלק מהמניירות. ההופעה חשמלית: זה לא מופע הפסנתר האינטימי והבלתי אמצעי (שלא ראיתי, אבל ככה מספרים), אלא יחידת כח מכשפת בהנהלתו המוזיקלית של רע מוכיח, גם הוא גאון וגם מתופף בנזונה, שהביא את אחיו הקטן תומי שהוא בסיסט בנזונה, ובחיזוק של גיטריסט ונגן ויברפון (קצת יותר מדי ויברפון לטעמי, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו).

זה ששלומי שבן הוא מלחין מוכשר כולם יודעים, ילד פלא עם הכשרה קלאסית, אבל זה שהוא משורר רוק מופלא לא כולם הפנימו עדיין. זוכרים לו את אריק המעורעריק (שמבוצע כראוי בסוף ההדרנים בגירסת לתת בראש) ואת כולם אומרים (שהקהל שר בדבקות של שירה בציבור), אבל ב"עיר" וגם באלבום הראשון יש טקסטים חדים כאזמל מנתחים המשרטטים יפה כל כך את החיים שלנו בעיר הזאת ובעיקר את מערכות היחסים בה ואיתה, וגם את החיים בארץ הזאת כפי שמשתקפים בחלום ביעותים צבאי (האזרח האחד - השיר הטוב באלבום ואחד הטובים בהופעה).

אבל אם הכל כל כך טוב - השירים, המילים, הזמר הסופר-מוכשר שגם מתגלה כפרפורמר משובח, הלהקה, התאורה, המזגן - אז למה אני לא מתרגש? למה אני לא עף? זה לא בגלל הסאונד, אני מניח. אולי אני מרוכז מדי בגאונות שעל הבמה: המילים החכמות, ההומור הדק, הלחנים הבנויים היטב, מחוות הידיים והראש שנלקחו מ"ביג טיים"... אתה מהמם כשאתה רציני, שלומי. אבל לפחות הערב, זה לא אתה, זה אני.

****

ובדרך הביתה, בכביש מהבארבי לצומת רעננה, טיפות על החלון. מפעיל מגבים, אולי עברתי ליד ממטרות? לא, הנה אני ברמזור ואין שום ממטרה מסביב, ועוד טיפות על החלון. הטלפון מהבהב מהודעת טקסט: "יש יורה". הכביש לח, מבריק מהשמנים הצפים למעלה, עוד מעט יבוא הגשם וישטוף את העיר.
י

אטליז במועדון 24

I do not wish to know where I am
I do not wish to know where you are
I do not wish to be very far
I do not wish to be anywhere
(Big Fish, EatLiz)

האין זו מוזיקה, שתפקידה להשכיח ממך היכן אתה, מי מסביבך ומה רצונך. שתפקידה למקד אותך, רוקד ונע בקצב, בהווה. רגעים כאלה של חוויה טהורה רגעים נדירים הם, עונג צרוף. רק להיות שם: הצליל=הוויברציה=האנרגיה=הגוף.

אטליז נתנו הערב את אחת ההופעות הכי טובות שלהם שראיתי, במקצועיות, בדיוק, ובעיקר בסאונד הנפלא שיש במועדון 24, מערכת סאונד שעשתה חסד עם העושר והמורכבות של הצליל האיטליזאי. נוגנו שירים שלא נוגנו זמן רב, כולל "מאסט גט לייד" - שאני כבר לא זוכר אם שמעתי אי פעם בהופעה או שאני מכיר רק מהבוטלגים - ו"מון", וגיא שמי התארח והצטרף ללי בשירה ב"סאנשיין". חגיגה.

הקהל לעומת זאת היה מעפן: אולי המזגן הקפיא אותם (זו היתה אולי ההופעה הכי ממוזגת בתולדות הרוק, געגועי לג'ה-פאן ולמרחץ היזע שם), אולי המועדון גדול מדי על כמות האנשים שהגיעו, ואולי הגיע קהל חדש שעוד לא ממש שוחה כמו דג גדול בחומר. כך או כך, תתלהבו קצת, מה יש לכם.
י

שלום, נינט ואמדוקס רוקס

בקומבינה ישראלית מוצלחת הוזמנתי לאירוע שערכה חברת אמדוקס ל-6,000 עובדיה בישראל ובני זוגם: הופעה של שלום חנוך (!) מארח את נינט טייב (!) בניצנים (!!!). ידענו שיהיה מושקע, אבל לא תיארנו לעצמינו עד כמה. כששלום שר את השורה "וסופר את הכסף שאין", ברור שהקהל אינו מזדהה. מדובר באנשים שיש להם כסף, ושהחברה בה הם עובדים השקיעה מאות אלפי שקלים באירוע, שכלל חוץ מההופעות והחוף הסגור גם קייטרינג משביע, פינות ישיבה מפנקות שפוזרו על החוף ומפגן זיקוקים. אבל אין תחושה של קהל אליטיסטי עשיר: אנשי ההיטק הם אנשים שעובדים קשה מבוקר עד ערב. הרבה חנונים, אבל הי, אנחנו שולטים בעולם.

כשהחלה ההופעה קמנו מהספות וקיבלנו מצגת סופר-משוכללת על נפלאותיה של החברה המארחת, שנתנה לי תחושה שאני בקהל של ווינרים מקצוענים עד שאפילו האגו שלי התנפח, בתוספת חבורת מהנדסים אוחזי גיטרות וזמרת אחת כריזמטית שחיממו את הבמה לפני בוא השלום.

אני קצת מתבייש להודות אבל לא ראיתי הופעה של שלום חנוך מאז אוגוסט 1993 (סוג של מחדל, אני יודע). עברו 14 שנים מאז הלילה ההוא בחוף אכזיב, ודברים רבים השתנו: העולם, אני, וירוסלב יעקובוביץ'. אבל כמו אז, חנוך עדיין עולה לבמה עם משה לוי ורוני פיטרסון (שגידל קצת כרס, אך ממשיך לתת סולואים שחודרים את העור), ועושה רונקנרול כמו שאף אחד אחר לא עושה. הערב שלום נשמע מסטול לגמרי כשהוא מדבר בין השירים, אבל את העבודה הוא והלהקה עושים כמו שצריך, ורק שידעו כולם מי כאן המלך. החלק האחרון של ההופעה, אחרי כמה שירים עם נינט, היה החלק החזק שבה, וקפצנו כאילו אנחנו בני 16 שוב.

והיתה גם נינט, שעלתה באמצע ההופעה לכמה שירים. לרגעים היא נראתה כמו פי. ג'יי הארווי, ומי שמכיר אותי יודע שזו המחמאה הכי גדולה שאני יכולי לתת לה (ובכלל למישהי) אי-פעם. החיילת השמנמונת שסחטה אפילו ממני (!) אס.אמ.אס בכוכב נולד למדה בוודאות לפחות דבר אחד מאז שהוכתרה כ"מאמי הלאומית" - להזיז את התחת. היא עולה לבמה מאופרת בכבדות, לבושה במכנס עור שחור וצמוד שצריך המון אומץ להכנס אליו והמון עזרה כדי לקלף אותו בסוף הלילה, מזיינת את הסטנד של המיקרופון ועושה שואו כל כך מוקצן, שליד שלום עם הג'ינס והטי-שירט שיכול להיות סבא שלה זה נראה קצת כאילו הדביקו אותם על הבמה בפוטושופ. ויש לה, לנינט, קול מקסים ונוכחות בימתית אבל היא שרה גרוע לפחות חלק מהמזמן, צועקת את השיר כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא על במה בניצנים ושומרת על מרחק חינני מהאקורדים. מביך, אבל בהתחשב בזה שחלק מהמוזיקאים שעל הבמה התחילו לנגן יחד לפני שהיא נולדה, זה נסלח. ואת השואו היא נותנת כל כך בכנות, שלא פלא שהיא שוכחת קצת לשיר. החיילת הקטנה מקרית גת הפכה לכוסית מקצועית להפליא.

אז מי אמר שרע להופיע בפני וועדי עובדים? זאת לא חלטורה, זאת ההזדמנות של חנונים בני שלושים ומשהו להנות ממופע רוק בניצנים ולאכול קצת צ'וריסוס על חשבון מקום העבודה עם בני זוגם שגם ככה לא זוכים לראות את זיו פניהם לעיתים קרובות, בלי להתערבב עם בני התשחורת הפוקדים את כפר המוזיקה, והזדמנות לאורחים מזדמנים לחגוג את סוף עונת התפוזים והרחצה, רגע לפני שהקיץ הנפלא הזה תם.

י

פולקלע

לחותמת על היד יש צורה של עוף. אבל אני מקדים את המאוחר.

פסטיבל פולקלה מתחיל בשבת בשתיים בצהריים. אני קורא עליו ב"העיר" רק לקראת שלוש. הרחובות ריקים בשעה הזאת בשבת האחרונה של החופש הגדול. ברחוב משה מאור (!?) שעשוי בטון מזוין נקבצים אאוטסיידרים, המיטב שבהם, בכפכפים ובשמלות קצרות. בתוך סטודיו שור 3 העשוי בטון מזוין וטיח מתקלף וכמה תמונות יפות על הקירות ופסלים משאריות מתכת יש מעט מאווררים (כולל מאוורר תקרה תעשייתי עצום עם מנוע ושרשרת, שמשתלב יפה עם הפסלים) והרבה לחות. דוד פרץ הנפלא מנגן שיר על המוות ושיר של די.אקס.אם וביניהם מצטט: "זה קהל של אינדי, הם לא באו להנות". חוץ מדוד הספקתי לשמוע את מיכל לוטן בעלת הקול המתוק (נשמעת כמו סוזאן וגה), את יונתן גת המצויין (נשמע כמו שאינדי צריך להשמע), ואת נועה בביוף בעלת הקול המלאכי (נשמעת כמו דיס מורט קויל). איש מהם, אגב, לא מנגן ממש פולק. רק שי טוכנר שהופיע קצת לפניהם - הספקתי לשמוע מבחוץ את להיטו "הלוואי שהייתי רווק" - הוא פולקאי אמיתי. אבל לפעמים הפולק הוא רק תירוץ.

שעתיים של נחת בשבת אחר הצהריים. נחת מכך שיש בתל אביב אמנים וקהל שחוגגים את השבת האחרונה של החופש הגדול בלי פשרות, עם מוזיקה שנותנת בעיטות וחופרת בלב, ובלי בועז מעודה (אולי מארינה דווקא היתה משתלבת). דיווחים שהגיעו בלילה מכתבתנו אימתו את הצפוי מראש: גם המשך הערב היה ראוי, וקאטאמין הם מעולים.

***
תמונה או שתיים - בקרוב.
***
עריכה 25/11/07 - תמונה (רוני צילמה, ובאיחור קל (!) קיבלתי אותה).

י
**

איטליז on the beach

מהנעשה באטליז (קוראים קבועים בוודאי יזהו שבהתחשב שמיעוט הפוסטים, אני מדווח בפעם השניה על הופעה של אטליז. קצת מכור, אני מודה), והפעם: הופעה פתוחה בנמל תל אביב, 15.08.07.

זו היתה ההופעה המצחיקה ביותר של אטליז שהייתי בה עד היום. נמל תל אביב על המוני יושבי בתי הקפה שבו היווה תפאורה הזויה להופעת החינם, שלוותה בנתזי גלים מאחורי הבמה ובמטוסים נוחתים החולפים ביעף מעליה. מההמונים שסביב, רק כמה עשרות התקבצו מול הבמה, רובם על כסאות כתר פלסטיק, מניעים ראשם לקצב, מוחאים כפיים בנימוס. למרות ההבטחה ל"פול סט" סגרו שלטונות הנמל את השאלטר מוקדם, אך מעט השירים שנוגנו (כולל אחד חדש, על הכיפאק) נהנו מסאונד טוב במפתיע (לדעתי שמעתי בפעם הראשונה את הגיטרה האקוסטית של גיא בן שטרית: בכל ההופעות הקודמות בהן הייתי היא נבלעה לחלוטין, למעט בהופעה האקוסטית) ומאווירת פאן-קיץ כללית; רק אבטיחים עם בולגרית היו חסרים.
לפי ה"מייספייס" שלהם, ההופעה הבאה היא באירוע ווליום כנרת. הזוי עוד יותר, מאתגר עוד יותר, בטח יהיה כיף.
י

אטליז בלבונטין 7

התגעגעתי. אחרי יותר מחצי שנה, הופעה (בערך העשירית שאני רואה, כבר קשה לספור) של אטליז זה אירוע ששקול למנת סם אחרי תקופה ארוכה של יובש. לקשור את האופניים מחוץ ללבונטין 7, לראות בחוץ כמו לפני כל הופעה את עומרי הנגבי ואדם שפלן ואור בהיר ולי טריפון (יפייפה שאין כדוגמתה, הצלקת במצח עושה אותה מושלמת) מתמזגים בקהל, להתמקם מאחורי העמוד (הנורא) ולמצוא את ההבדלים.
במהלך הטיול בהודו קיבלתי מיילים מרשימת התפוצה של הלהקה והתעדכנתי מדי פעם, בודק אם כבר יצא האלבום המיוחל, קורא שהנה "לי מקליטה את השירה" ושומע ש"אנחנו מאוד מאוד מרוצים מהתוצאה".
אז אחרי התקופה באולפן הם עדיין אחד משילובי המוזיקאים המופלאים שפועלים כאן, עם השירים הנפלאים והיכולת הטכנית העילאית והעיבודים היצירתיים. השירים הוותיקים יושבים על לי בטבעיות, כאילו לא היו לפני-כן במקומה שתי זמרות שונות לגמרי באופיין, ונוספו להם מדי פעם טווויסטים חדשים (שילוב הקולות של לי ועמית ב"מיקס מי" היה מעולה, אולי זה בכלל צריך להיות דואט...). והכי חשוב, לרשימת השירים חזרו כמה מהקטעים היותר-טובים שנעלמו בהופעות האחרונות שראיתי בסתיו שעבר, בעיקר "מיקס מי" (אחד השירים היפים בעולם) וגם חברים וותיקים כמו "אינטרו" האינסטרומנטלי (שהחליף את "אינסטרומנטלי" שפתח בדרך-כלל את ההדרנים).
אך בניגוד להופעות קודמות, ההופעה לא היתה אחידה, היו קטעים חזקים מאוד והיו פחות. השירים החדשים יחסית לא מלהיבים כמו הישנים; והיה משהו טכני וקר במקצת בשילוב הכללי. אולי ככה זה כשעובדים על תקליט ומתעסקים בפרטים הקטנים. נחכה ונראה בהופעות הבאות אם מדובר במגמה. אטליז, עדיין, הם מהופעות המוזיקה הטובות שניתן לראות בארץ, מנה ששווה לשוב ולהתמכר אליה.
י