Monday, March 25, 2013

סדר הדברים


אם את רוצה לצאת מעבדות לחירות, כדאי שתתחילי לשחרר. לשחרר את הפלסטינים מאימת מחסומיך, חומותיך ומתנחליך; לשחרר את מבקשי המקלט שנמלטו מרצח עם, רעב וגיוס חובה לכל החיים; לשחרר את הקבצנים המחטטים בפחים מחרפת הרעב; לשחרר את פועלי סדנאות היזע המשתכרים פחות מדולר ליום בכדי להוזיל את תפנוקייך; לשחרר את  עובדי הקבלן ואת עובדי ההייטק; לשחרר את תכניות הריאליטי ואת אופרות הסבון ואת הפרסומות; לשחרר את מי שמושפל ומחופצן בכדי לשרת ולבדר ולרפד את נוחותך; לשחרר את העולם מערימות הפלסטיק והחומרים המסוכנים והזיהום והפליטות וכילוי המשאבים; לשחרר את הפחדים ואת הדפוסים ואת המנהגים ואת המסורות ואת הקנאה ואת צרות העין ואת צרות הלב; ואת ההיאחזות באשליה שהכל יציב ובטוח --

-- ההגדה מספרת את סיפור החירות שנוצרת מתוך העדות והחוקים והמשפטים וההלכות, את החופש שנוצר מתוך גבולות. אבל הגבולות הבצורים גם עוצרים את זרימת הדם בגוף הזהות הקולקטיבית. ומי שיציל את נפשו של העם הם הרשעים. אלה שמוציאים את עצמם מהכלל מתוך שהם כופרים בעיקר ומעזים לשאול את השאלות הגדולות באמת: מי אני? (מי אנחנו?) ו-למה זה טוב? (מה התכלית?) --

-- יש שני ערכים בעולם: נאמנות (בית) וחירות (דרכים). ההגדה של פסח מבקשת לחגוג את השני אך מקדשת ומהללת את הראשון. כשהבית מסתגר בתוך עצמו כשבלול ונמלא שנאת זרים (שהיא שנאה עצמית) ופחדים מהדהדים בחדריו, לבן השני ("רשע" בעיני אחיו, העסוקים בשאלות הקטנות של איך ומה, אם בכלל) יש תפקיד מכריע. עליו לפתוח את החלונות והדלתות לרווחה, ולהזמין לשלחן הסדר את הכאוס; את רוחות השינוי האביביות, המרעננות.

Monday, January 2, 2012

2013

מכל הרגעים ב2011, שניים ישארו איתי תמיד. על האחד כתבתי כאן

הרגע השני: מוצאי השבת המיוזעת של ה-23 ביולי. אני עומד על המעקה של רחבת מוזיאון תל אביב, מעל המדרגות המובילות אליה. לפני כמה דקות הגעתי לכאן בהליכה מהירה על רחוב אבן גבירול, משיג את ראשוני הצועדים המתמהמהים. והנה הם מתקרבים, נחשול בני אדם, יפים ומחייכים, בשירה אדירה, בתופים, במגאפונים, בקריאות קצובות, בעיניים נוצצות: "העם - דורש - צדק חברתי". 

כשהרשת הסלולרית אפשרה זאת, כתבתי ושידרתי לעולם סטטוס קצר ונרגש:


היה זה מידע שגוי, כמובן. המהפכה לא התחילה באותו רגע. הקיץ בשדרות רוטשילד היה נקודת ציון משמעותית וחוויה מעצבת עבור אלפי ישראלים; אבל המהפכה - התודעתית - מתרחשת כבר זמן רב. המאה העשרים ואחת היא הזמן בו קם האדם מביבי השופכין של המודרנה (קונגו הבלגית / אושוויץ / הירושימה / הקניון) ומתנער אל גלגולו החדש, הגרסא האמפתית של ה-"על אדם" הניטשאי. אבני הבניין של המהפכה הזו הן החירות והיצירה; הדלק המניע אותה הוא האמפתיה כלפי האחר (וההבנה כי האדם וסביבתו חד המה); האויב הוא הפחד, הבורות והאלימות.

תחזית I

זה לא יהיה קל: "האדם" הולך להלחם על קיומו במרחב התודעתי; פחדיו יעבירו אותו אל הצד האפל. האהבה, החירות והאושר מאיימים על אשליית הנוחות, הבטחון והשייכות. כוחות הריאקציה לא יתקפלו בלי קרב. המלחמה תתחולל בשתי חזיתות בה בעת. חזית אחת, ברוחו של כל אחד מאיתנו. החזית השניה תהיה בחברה. אל מול המעטים שמבקיעים את הדרך אל האור, רבים ינוסו מהחירות ויבחרו בהדרה, בהפרדה, בהפחדה, בדיכוי, בשיסוי. ואת האלימות שהם יפעילו נביס בחיוך, בחיבוק.

מעטים יוכלו להמשיך ולדבוק בספה, בשלט הרחוק, במכונית הפרטית, במסעות קניות, בחופשה שנתית בקלאב הכל-כלול. האדישים, שוכני שיכוני השטאנץ בראשון-לציון-מערב, דור שמסמם את עצמו עד בלי דעת מול מסכים שטוחים, יגלו פתאום שילדיהם הצטרפו לקהילה ההולכת וגדלה של שואלי שאלות אכפתיים, של מטילי ספק אחראיים, של חוקרים פרו-אקטיביים, של מרפאים הוליסטיים, או של מחבקי עצים שרוקדים עירומים עם לפידי אש ומדברים על וחיים קיימות. יהיה זה הזמן לבחור אם להאחז בעבר ובערכים שהורישו להם הוריהם, או להניח לילדיהם ליצור את העולם החדש.

אנשים שלא חובקו מספיק בילדותם יגלו פתאום את הריפוי. תעשייות שלמות יתמוססו עד שיעלמו: הבשר, החלב, מוצרי מזון עטופים בפלסטיקאלומיניום, דשנים כימיים, משקאות מוגזים ממותקים, צואה טלוויזיונית, עיתונות צהבהבה, פורנוגרפיה תעשייתית, תרופות נוגדות דיכאון ותרופות המסייעות לריכוז, בתי הספר, בתי הכלא, בתי הבושת, בתי הזיקוק. 

האהבה תנצח. העולם יהיה כאחד.

נבואות זעם, למה זה טוב? אני מעדיף שירי נבואה קוסמיים עליזים. 




תחזית II

 בעשרים ואחד בדצמבר 2012 יבלו רבים מתושבי כדור הארץ במסיבות אפוקליפטיות שיקושטו בסמלים מתרבות המאיה. אבל השמים לא יפלו, העולם לא יחרב, והאנושות לא תעבור ברגע אחד למימד קיומי אחר. כמה ימים אחר כך נחגוג את סופה של שנה אזרחית אחת ואת תחילתה של אלפיים ושלוש עשרה. אולי במבט לאחור נוכל (אנחנו, או נכדינו) לסמן את 2012 כנקודת מפנה, כשער אל העולם החדש.

התהליך יהיה ארוך וממושך. יהיו בו עליות ומורדות. יהיו בו מלחמות, והפסדים, ומחירים כבדים לשלם. יהיו בו רגעי יאוש ואפלה ארוכה. יהיו אסונות טבע. יהיו אסונות מעשה ידי אדם. יהיו אסונות אקולוגיים. תהיה שחיתות, ופשע מאורגן, וכוחניות, וערסים שעושים מנגל על איי תנועה ביום העצמאות. תהיה אפליה גזענית, יהיה כיבוש, תהיה מדינת לאום שובניסטית, יהיו חוקים אנטי-דמוקרטיים, יהיו חוקים מטופשים, תהיה משטרה, יהיו מעצרים, תהיה אלימות. 

אבל האהבה תגבר. רמת המודעות תעלה. יותר ויותר בני אדם יתעוררו. קהילות יתעצמו. החיים שלנו יהיו משמעותיים יותר, מלאים יותר, טובים יותר. מהפכת הקוד הפתוח תגיע לרפואה, לחינוך, למדע, לתרבות, הידע האנושי כולו בקוד פתוח, חשבו על כך. יהיה אפשר לקנות בבית המרקחת רובוט ננו-ביולוגי שמרפא סרטן בזמן שאוכלים ארוחת צהריים. יהיה אפשר לעבוד 12 שעות בשבוע, ובשאר הזמן ללמוד, ליצור, לטייל, לעשות אהבה, לגדל ירקות בגינה הקהילתית, לגדל ילדים.

דמיינו. 

Thursday, September 22, 2011

גלויה

זיזי המלח החדים חותכים בכפות הרגליים. הנוף הניחר, הצרוד של מדבר יהודה וים המוות נשקף סביב. עקבות מי המלח הכבדים שמנוניים צורבים את העור, מזכירים בחריפות כל פצע וחתך זעיר.

אני ניצב עירום, בלא ניע, ידיים פשוטות לצד הגוף. דקות חולפות. שקט מופתי, דממה מקצה אל קצה.

כמה דקות קודם: אני צף על מי הים, שיערי טובל במי המלח, המבט נעוץ בתכלת הבהירה של בוקר שהשמש טרם עלתה בו, ורק קרניה הראשונות צובעות את הרקיע מעבר להרים. אני משחרר את המאבק במים וצף בשלווה, אדיש לרעש מנועי הטרקטורונים המעופפים המזהמים את השמים ואת שלוות השבת בחוצפתם.

מסביבי אלף איש, כולם עירומים, כולם נרגשים, כולם שותפים לרגע נדיר ביופיו. רגע של קסם, של חסד.

יתכן וזה נשמע כמו הגהינום, אבל זהו גן העדן. אני מסתכל סביב על האנשים והנשים, וכולם יפים כל כך על רקע הזריחה המדברית, טבעיים כל כך בעורם, בלי להסתיר, בלי להעמיד פנים, בלא ההצגה שנלווית בהכרח לבגדים. אין כאן זכר לדימויי השואה והאימה העולים בנפש המפוחדת; יש כאן בני אדם חופשיים, עצמאיים ועצמתיים, שחוגגים את החיים ואת יופים. אין זו סדום ועמורה; זוהי ישראל החפשית, המשוחררת מכבלי האטימות, השמרנות והדת. זוהי ישראל החדשה, הנאבקת על שימור משאבי הטבע שלה, המכבדת, האכפתית, האוהבת. העם דורש עירום חברתי.

ספנסר טוניק רק מאפשר בשמו את ההתכנסות הזו, והוא המתעד אותה. אנחנו האמנים היוצרים בגופנו, ברגע ובמקום, את ההתרחשות, כה מיוחדת וכה פשוטה. גן עדן או גהינום, זוהי מציאות חלומית. מציאות אחרת, הרחוקה בהינף הסרת הבגדים מהעולם "הרגיל".

בעוד כמה רגעים השמש תטפס לרום השמיים ואנחנו נקרא בנימוס להתלבש ולעלות חזרה לאוטובוסים. אני חושב על הגלויה שבתוכה אני נמצא, ועל המילים שאכתוב עליה כשאשוב מן החלום.






Tuesday, November 23, 2010

כוכב לכת

תמיד אותם הכוכבים,
אותה בת צחוק על פני שמים,
כמו זוגות נאהבים
עם רטט נגה בעינים.

תמיד קורן אותו השיר,
תמיד -
אלת הסרנדות!
היא מכְכִּיבה את האויר
בתוך לבי
לבל יפחד עוד.

ומלא עולם כגן כחֹל
האין זה מתפלל הערב,
עת אלוהינו במכחול
כושף את כשופיו בלי הרף?
...
(א. חלפי)


מצחיק לחשוב שפעם רציתי להיות במאי קולנוע.

גם את מלחמות ישראל אנחנו לוקחים איתנו בנדודינו, וגם את המתים. ואת כל האהבות כולן, החל מגן הילדים עבור בבית הספר היסודי והתיכון ושנת השירות והצבא וגם אלה שאחר כך. ואת המין. ואת האהבה הגדולה האחת שבסוף כל האהבות.

עוד אנחנו לוקחים איתנו: ספרים. את אלה שכבר קראנו ואת אלה שעוד נקרא. מילים שהגו אחרים, שצמחו בקרבם, והן עושות את מסע הסמלים מן נפשו של הסופר או המשורר דרך הנייר אל נפשנו שלנו.  

הלוואי ותהי לי כספר הספרים הנצחי, בכל שבוע פרשיה חדשה, דרשה חדשה, שיר חדש, מילים עתיקות מתחדשות מול עיני כשאת פושטת בגדיך. יד ביד נלך יחד בפרדס. אני אקרא בעורך, בנשימתך, בנשמתך. אולי אף אכתוב בך פרק או שניים. מי ידע.

ועוד אנו לוקחים: שיחות חולין, פזמונים, רגעי חסד, חלומות. כשאתה חולם אתה מפענח את נשמתם של מקומות כפי שנצרבו בך. וכשתקיץ תוכל לערוך מסעות שלמים מעיר לעיר, מים אל ים על גבי גמל או פיל או מטוס או כל כלי רכב אחר שתבחר, בדמיון או במציאות.

חשבו על המהלך שעושות המילים בנפש. כמו שהולך אדם על החוף לקראת שקיעה. החוף חשוב, והאדם חשוב, אבל חשובה מכל השתקפותו של החוף בנפש האדם, שכך האדם לוקח את נפש החול ונפשה של השמש ונפשו של הים ונפש הגלים ומשקף אותם בנפשו שלו וכך זוכה הוא ברפואה הגדולה שהם (החול, השמש, הים והגלים) מביאים. אך לשם כך כדאי להתבונן בדברים. או לפחות להמהם שיר לכת המתאים לשעה שכזו. 

***

בוב מארלי שר קינה עתיקה ביידיש. לכל יום יש שם אחר אך אלה אותם הימים. השמש נראית כאן וכאן וכאן עד שמשלימה את הסיבוב שלה על השמים ואז יש שעת חסד שנקראת שקיעה. נדמה לי שבחיי ראיתי מיליארד ומאתיים מיליון שקיעות, והן כולן כאן בערב שבת זה, עת כוכבים המנסים להדלק מחכים מאחורי תכלת השמים שתסתלק השמש. אני לא מצלם. מה הטעם?

***

ישנם בעולם אנשים מוזרים. ליתר דיוק, מרבית האנשים בעולם הם מוזרים. הם משתמשים בשפה בצורה משונה, ולעיתים קרובות ממלאים את ראשם בהבלים. קשה לסלוח להם על כך, למעט לנשים יפות. להן מותר הכל.

וגם לשמים לקראת שקיעה מותר הכל, כי הם היופי עצמו. והם גם עושים זאת. כלומר, את הכל.

התנועה היא החיים. השינוי הוא המהות. השקיעה היא רק דוגמא מוחשית. כי גם הגלים, וגם האור, וגם הכוכבים, וגם העננים, ובעיקר הנפש. וגם המוזיקה, וכשהכל סביבך זז גם אתה רוטט בקצב עדין.

ואל תדמה מחסומים בְּמקום שהכל פתוח.

Tuesday, November 2, 2010

המתיקות שאחרי

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
(ירמיהו ב, ב)


חיי אדם. מסע שלם, משא שלם.

ההיסטוריה של המאה העשרים נפתלת בסיפורו של אדם. שורשיו נטועים באדמת מזרח אירופה המדממת, עיירה קטנה בפולניה, אלף תשע מאות ושבע עשרה, מלחמת עולם. הדרכים מובילות לוורשה, ומשם לפלשתינה- א"י, ארץ לא זרועה, הרי טרשים קירחים, קולוניה נידחת באמפריה הבריטית. לירושלים, והוא גימנזיסט צעיר; לטכניון בחיפה; לתל אביב ההולכת ונבנית; ולנתניה של סוף המאה העשרים. שורשים עמוקים בזמן, וצמרות נישאות של ברושים בשעת צהריים חמה בבית העלמין בנתניה.

"כן..." היית אומר, פותח דלת לסיפורים, לתמונות, לתבונות, לזכרונות. תשעים ושלוש וחצי שנים, ההיסטוריה של המאה העשרים משתקפת במשקפיו, בדמותו הצנומה, החייכנית. 

היסטוריה של מלחמות. על הסיפור טביעות אצבעותיה של האמפריה הבריטית, של נמליה בצילון, של משטרת העמקים, של המלחמה העולמית השניה שפורצת. המהנדס בוגר הטכניון מתכנן עבור האנגלים גשר על נהר החידקל שבעיראק. אחיו הרופא נהרג בדמשק בשרתו בצבא צרפת החופשית. ואחר כך ירושלים הנצורה, וכל מלחמות ישראל.

צבע נמרח על הבד, צורות מספרות, זכרונות נצברים. סיפור חייו נושא אותו אל קצוות תבל, אל אפריקה, אל הפיליפינים, אוסף מזכרות משווקים צבעוניים, שולח גלויות אקזוטיות לנכדים. לימים יהפכו הגלויות למיילים, תמונות מודפסות בשחור-לבן לצילומים דיגיטליים, הסיפורים לזכרונות קטועים, היומיום לחדגוני.


את אהבת חייו, בתו של רב מכובד, הוא מכיר בטכניון. אהבת נעורים ואהבת זקונים, החיים נחלקים פרקים פרקים.

תמיד היו שם מים, חופר בארות ומתכן גשרים, מודד מי שטפונות, בונה סכרים ומערכות מים המרוות את צמאונם של מיליונים באפריקה, מתכנן מתקני התפלה כשבארץ התייחסו לכך כאל פנטזיה פרועה. ולעיתים היו שם גם עב"מים, חוצנים השותים בקשית את תוכנן של פרות וניזונים דרך העור בתוך מרק הבשרים (תאמינו או לא).

איזו דרך נמתחת בסיפור חייו של אדם שבחר להגר ולבנות את ביתו, שותף-יוצר לסיפור הגדול שהוא מוריש לילדיו ולנכדיו; והמה מלקטים זכרונות, אוספים את הפרטים לתצרף התמונה השלמה, לעבודת שורשים. זוהי הירושה הגדולה שהוא מעניק להם, ואין להם צורך באחרת: סיפור של בניה, של בריאה, של התחלות חדשות ושורשים צעירים שהולכים ומעמיקים כאן באדמה. ועוד הוא מעניק להם בירושה: את האהבה למקום, ואת רוח הנעורים, ואת היד המציירת והמצלמת, ואת החשיבה ההנדסית, ואת החיוך, והסקרנות, ואת אהבת המסעות בעולם, ואת רוחב האופקים עד אין קץ.

ולא יכול היה הוא להמנע מלהוריש גם פחדים, סודות ושקרים. אך אנו נלקט במורשתו ונקח את אשר ראוי לקחת, זוכרים את דברי הנביא.

הברושים מרכינים את ראשם לעינינו, דמעות שוטפות את הפנים. אנחנו נפרדים וזוכרים, את חסד הזקנה ואת חסד הנעורים.


Friday, September 10, 2010

נ"צ 9א

על המפתן ניתן לחוש בבית כולו. הריחות העולים ממנו מתגנבים אל האף בלי שביקשנו, מרמזים על שנים של היסטוריה המתנקזות אל העתיד הצפון בפנים. בתוך האפלה השולחת ידיה לעוטפנו זורח אור גדול. צלילים באים אל האוזן בלחש, מספרים סיפור עתיק במנגינות חדשות. האוויר הבוקע מן החלל שבפנים מלטף את העור כמשבו המרענן של מזגן הבוקע מחנות אל הרחוב בצהרי קיץ חם. הלשון מגלה מתיקות של דבש ומרירות של קליפת תפוח, חריפות של חזרת, חמיצות גרגרי רימון.

אנחנו שולחים רגל, ובצעד ארוך עוברים פנימה, נותנים לקסם לעבוד עלינו, מודעים בכל רגע, שווי-נפש בכל רגע. מה מתחולל במעמקי הנפש כשאנו חוצים את המפתן ונכנסים אל המקדש שבזמן, אל היום הראשון בשנה השניה בעשור המי יודע כמה? מי מחזיק את המחיצות הדקות שבין השנים, את תפאורת סיפור חיינו הצובעת את הזמנים בצבעי גוף משתנים, משתנים? השער פועל את פעולתו. אנחנו עוברים. ספיראלת הזמן מתעגלת באותו עיקול מוכר-לא-מוכר, בפיתול שבין עונות השנה. נקודת הציון היא הבטחת הרוח כי הגשם בעתו עוד יגיע אחרי מדבריות הקיץ.

אנו מברכים זה את זה, ונדמה שמעולם לא היינו כה מבורכים. לאחדים מאיתנו זהו מקור פליאה ונחמה; אחרים נבהלים מעוצמת הברכה, ומוצאים מפלטם בציניות ובצחוק קצת פראי, קצת לא ברור; אותם נברך בחמלה.

שנה טובה, אנחנו אומרים. אין זה ניחוש, אין זו השערה או כוונה. אנחנו יודעים: זו תהיה שנה טובה.

צילום: לימור. דוגמנית: נגה

Monday, August 2, 2010

מקומון


בתחילת השבוע הראשון של יולי הופיעה מודעת אבל על דלת הדירה בקומה מתחת. מקס יונתן מנו, בן להוריו ואחיו שיבדלו לחיים ארוכים, יטמן בהרצליה. לא הכרתי את מקס; ראיתי אותו לפעמים בחדר המדרגות, חייכתי, אמרתי הי, הוא אמר הי. בניין בן שתי קומות, שש דירות בסך הכל; השכנים נחמדים, אומרים שלום במדרגות, שום דבר מעבר לזה. בית משותף עם חדר מדרגות מטונף

במשך שבוע ראיתי שוב ושוב את מודעות האבל על דלת הדירה בקומה הראשונה, על דלת הכניסה לבניין ובחדר המדרגות. לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לשכן מלמטה עם שני השמות הפרטיים וההורים האבלים בהרצליה, והשותפים לדירה שנשארו עם חדר ריק, וכמה זמן יקח עד שדייר חדש יכנס לגור בחדר. חיפוש קצר בגוגל לא העלה דבר.

קצת יותר שבוע לאחר מכן, במהלך טיול בוקר מוקדם עם הכלבה באלנבי, אני רואה בפיצוציה את "העיר" של השבוע. מעל תמונה לילית של הרחוב בו אני עומד מסופרים הרגעים האחרונים בחייו של השכן שלא הכרתי. עמדתי ברמזור, מעלעל בדפים, קורא במהירות.

"השיחה במוקד 100 של המשטרה התקבלה ביום חמישי בשעה 23:33. מישהו דיווח על אדם שמסתובב באלנבי עם אקדח, יורה באוויר ומנסה להתאבד. בצד השני של השפופרת היה מקס מנו. לאחר שסיים את השיחה, הוא יצא מהפיצוציה, שלף אקדח... ירה שתי יריות באוויר, התקדם עד מרכז הכביש, תחב את הנשק לפיו וירה. הייריה הראשונה לא עבדה. הוא דרך את הנשק וירה עוד פעם"

מהכתבה של ליטל גרוסמן ועופר מתן עולה הסיפור הבא: יונתן מנו נולד בהרצליה ושירת בתותחנים, אז אימץ לעצמו את השם מקס. אחרי הצבא החל לעבוד כברמן במועדונים במתחם אלנבי, אז החלה להבנות דמותו הצבעונית והבולטת, ברמן שמגיע לעבודה עם בגדי לייקרה ואזיקים, מלהטט בכוסות ובקבוקים באוויר ומדליק אש במשקאות. הוא עבר לגור בפינסקר, מרחק שני בניינים מלב הסצינה באלנבי. לפני שנתיים החליט שמיצה את קריירת הברמן ועבר לעבוד בתור מאבטח במגדל האופרה, וגם אז המשיך לצאת, לבלות ולשתות במועדונים שבמתחם

ביום חמישי בלילה, כמה שעות אחרי שסיים משמרת במגדל האופרה, מנו בן השלושים ואחת נכנס לפיצוציה באלנבי, מתקשר למשטרה מטלפון מטבעות ומספר להם שמישהו מסתובב ויורה ברחוב. הוא מנתק את השיחה ויוצא לרחוב, מתחיל לירות באוויר, וכשהוא נעמד באמצע הכביש, מכוון את האקדח לראש ולוחץ על ההדק. באקדח יש מעצור; מנו מתפעל את המעצור, דורך את הנשק ודופק לעצמו כדור בראש. במועדונים מסביב המסיבה לא נפסקה.

הכתבה מספרת את הפרטים, אבל לא שופכת אור על הסיפור. הריב עם החברה באותו ערב לא נראה כמו עילה מספקת להתאבדות, ההורים והמשפחה נשמעים אוהבים וכואבים. רק סצינת השכרות, המסיבות עד סוף הלילה בתחתית של תל אביב, החיים על הקצה, המוחצנות, הזיונים – נראים כמו נוף שבו הגיוני, אולי, לרצות לגמור את החיים בשואו מהסרטים, בלב המסיבה, מול כולם. אחת מחברותיו מצוטטת בכתבה: “הוא פשוט החליט שהוא מנצח את העיר הזאת, ובסוף היא ניצחה אותו. הסצינה הזאת לא עושה טוב לאורך זמן. יש בה סוג מסויים של ריקנות. זה מגיע לשלב שבו אתה יושב לבד בבית ואתה שואל מה אני עושה עם עצמי”.

אני מסתכל על התמונות המצורפות לכתבה: צילום של מקס הנראה כצילום מאתר מסיבות; שתי תמונות של רחוב אלנבי; צילום של הבניין שלנו, הכעור; צילום של מודעת האבל. אני מסתכל מסביב, על הרחוב, על הבניין, עולה במדרגות ורואה שמודעת האבל כבר הוסרה מדלת הדירה.

Thursday, April 8, 2010

הודו

אתה חייב לאהוב אותה.


הודו הולכת אחרי ברחוב, על כתפה תינוק ישן. היא מתחננת לנדבה, מרימה את ידה אל פיה  בתנועה מתרפסת, ממררת בבכי. היא רעבה. אני מתרחק והיא אחרי, מלווה כצל. אני אומר לה: די הודו, לכי מכאן. צ'לו. אני אינני כאן, אינך מבינה? הארנק שלי ריק ובכל מקרה אין לי מה לתת לך, וגם אם היה לא הייתי נותן. אל תתרפסי, אל תתחנני, לעולם, בפני אף אחד. היי מלכה, מצאי את נקודת האיזון שבתוכך, שחרר את עצמך.

הודו עומד לידי בסמוך למעקה מעל הים, ליד השער המשקיף אל המפרץ. על ידו השמאלית שעון מוזהב, נעליו מצוחצחות, חולצתו מכופתרת. לידו ילדה כבת ארבע אולי, לבושה בגדים יפים, קישוטים בשערה, נעליה הקטנות מעוצבות. הם משוחחים ביניהם, מביטים בסירות המתנדנדות על המים תחתינו, מתרפקים זה על זו בבטחה, בשלווה. הם אינם מסתכלם עלי, אינם מתייחסים. אני אינני כאן.

תסתדרו לכם לבד, קחו אחריות זה על זה. ונקו כבר את הפלסטיק הזה שאתם זורקים בכל מקום.


אתה חייב לאהוב אותה.

הודו מתפשטת לפני, מניחה את כל הקלפים גלויים על השולחן, לא משאירה שום סודות חבויים.

הודו עוטפת אותי, מתנחשלת בתוכי, הווה אותי. הודו באה והולכת, מתקרבת ומתרחקת, משתנה כל הזמן ותמיד נשארת. הודו מטונפת, מרוממת, נשגבת, מעצבנת, מזעזעת, מצחיקה, קורעת לב. הודו כך והודו אחרת, פנים ללא שמות, סיפורים ללא מסגרת, הריסות מתפוררות של מה שהיה ואורות צבעוניים של מה שיהיה, צבעים וריחות וקולות ודחיסות ותנועה וקדושה וחמדנות וכאוס ושלווה מוחלטת.

אתה חייב לאהוב אותה, אחרת תשתגע או תברח או סתם תהיה אומלל. בריקשה מטרטרת בתנועה סואנת באמצע הלילה, תקוע מאחרי עגלת יד עמוסה חציר, ותמיד יש שם גם פרה וכלב רחוב מרוט ועשן אגזוזים וקסם בלת מוסבר שממלא את הלב.


צילום: תמר

Thursday, April 1, 2010

אינטימיות


כשיצאת לדרך באותו לילה נראתה הילת הירח זורחת מעבר לפסגות, ולמחרת בבוקר האירו קרני שמש ראשונות את הגבעות הירוקות מצידו השני של הנהר. בתי העיירה התנמנמו עדיין, נותנים לרוח העדינה ללטף אותם לפני שיעלה חומו של היום וחומו של הגוף, לפני שתחל מהומת האלוהים לשטוף את הרחוב.

ונדמה שעל שפת הנהר הכל מתנקה, היא שוטפת חטאים ואוספת כאבים ומנקזת פצעים וסוחפת את הטינופת שנצברה בתוכנו פנימה ולוקחת אותה איתה הרחק במורד הזרם. כל הזמן כאן ותמיד גם במקום אחר, ראשה בקרחוני ההרים וזרועותיה חובקות אותך כאן בגבעות וליבה במישורי בנראס שם בוערות המדורות יום וליל על גדותיה ורגליה משכשכות במי האוקיינוס היכן שנמרים בנגלים משחרים לטרף.

זוהי אינטימיות. להשאר קרוב גם כשמנגינת הנדודים פורחת בלב, להתמקד ולהביט עמוק בעיניה. לשמוע בכל לילה את הרעש הלבן של הנהר, את הרוח באמירי העצים, את נשימותיה השקטות. להתפעם בכל בוקר מכל עלה שנד ברוח, מיפי הגבעות וממרקם המים, מכל טיפה המכילה בתוכה יקום שלם, מעורה, מפניה, מריחה, מנוכחותה. לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, להכיר היטב כל פרט, כל נקודת חן, כל אבן על שבילי גדותיה, כל מרצפת ברחוב, עד שהן נחרצות עמוק בתוכך והן חלק ממך; ולהיות מופתע בכל רגע מחדש.

להיות שם. עמוק בתוך המים, בצלילה חופשית אינסופית אל מרחבים לא מוכרים של דממה, בלא זמן, בלא תוויות הגדרות מגבלות מסגרות נתיב או מטרה, בלא צל של חשש; בחופש המוחלט של היות יחד. להתבונן בעולם ולגלות: כל מה שיש בו זו אהבה עד אין קץ.

Thursday, February 25, 2010

סדהנה פורסט

I

למה אתה מכור?

לסמים קלים? אולי קשים? לסיגריות? לקפאין? לסוכר? לאלכוהול? אולי אתה לא יכול בלי ארוחה בשרית כל יום, בלי חלב בקפה, בלי המכונית הפרטית, המזרון הרך, החדר האינטימי שלך, בלי מקלחת חמה מדי יום?

אולי אתה מכור למשחת שיניים, לשמפו, לסוג ספציפי של דיאודונט, לקרם לשיער של חברה מסויימת, לבושם ממותג, לקניית בגדים חדשים, לגאדג'טים אלקטרוניים משוכללים, לקפה לתה לשוקולד לממתקים לספרים לעיתונים לפייסבוק לפורנו לסדרות ריאליטי לטלוויזיה בכלל לגלגל"צ, למוזיקה אלקטרונית להופעות רוק למסיבות למועדונים לרפואה מערבית לאנטיביוטיקה למשככי כאבים לחדשות לפוליטיקה לכדורגל לדייטינג לעבודה לחדר כושר למין מזדמן להצלחה לחיים הנוחים לטיסות לחו"ל לשריפת דלק לחשמל, הרבה חשמל, למים זורמים, לכסף.

דמיין: לגור ביער. לטעת עצים, לשמר את מי הגשמים שיחלחלו למי התהום במקום לזרום אל הים. לגדל גן ירק קטן, להסתפק במועט, לוותר כמעט על כל מה שפוגע באדמה ובסביבה. לגור בבקתה הבנויה מחומרים "רכים" ומקומיים, להפוך את ההפרשות שלך לדשן ולזבל אתו את האדמה. להתנתק מרשת החשמל ולהסתפק באנרגיה סולארית, להמנע מפלסטיק. לאכול במודעות, להיות בהרמוניה עם הטבע ובעלי החיים שבו, לגדל את הילדים שלך ואת עצמך באופן חופשי וטבעי, לשמור על הסקרנות, להתפתח, לגדול עם היער.


II

 יורית ואבירם רוזין הם אנשים מעוררי השראה. הם עזבו מאחוריהם קריירות מצליחות ובטחון כלכלי, חברים ומשפחה ועברו לגור בהודו. לפני שש שנים, אחרי שהבינו שאין מקום שבו הם יכולים להגשים את כל מערכת הערכים שלהם, הם הקימו בשולי העיר האוניברסלית אורוויל את סדהנה פורסט: לכאורה, פרויקט ייעור שמטרתו נטיעה מחדש של "יער עד טרופי יבש", סוג היער המקומי שנכרת ולמעשה הוכחד כמעט עד אחרון העצים בידי המערכת הקולוניאלית. בפועל, זהו פרויקט חינוכי סביבתי בסדר גודל עצום, אשראם של חיים אקולוגיים-מקיימים.

לחשוב על סדהנה פורסט כעל בית ספר לחיים מקיימים זו אולי סתירה פנימית, כי יורית ואבירם לא מאמינים בבתי ספר. את הבנות שלהם הם מגדלים בחינוך טבעי  ( Unschooling / Natural learning ),  תפיסה הגורסת שהדרך הטובה ביותר להתפתחות ילדים היא לאפשר להם ללמוד בעצמם, כשהם מונעים בידי הסקרנות המולדת שלהם, ושניסיונות מכוונים ו"ממוסגרים" ללמד את הילד מסרסים את אותה סקרנות. אך לא רק הילדים גדלים ומתפתחים כאן בלמידה טבעית. גם המתנדבים הרבים המגיעים לסדהנה, רובם בתחילת שנת העשרים לחייהם, עוברים התנסות חווייתית יוצאת דופן באורח חיים המהווה כפירה בכל מוסכמות החיים המערביים: בלי מסחר ועסקים, כמעט ללא מוצרי צריכה מעובדים, בחיבור עמוק וחם לאדמה, לטבע ולאנשים מסביב. אז אין פה שיעורים מסודרים אבל יש כאן "סקול" - במובן אסכולה – מערכת ערכית והשקפת עולם ברורה, סדורה ומגובשת.

סביבה היא לא רק מרחב חיצוני. אתה מה שאתה אוכל, וגם מה שאתה שותה, מה שאתה נושם, מה שאתה צורך, מה שאתה משליך. הסביבה שלך היא אתה. אחריות סביבתית אינה רק דאגה לדורות הבאים, אלא בחירה ביצירה ועיצוב של החיים שלנו, של העולם המשתנה במהירות כתוצאה ישירה מכל פעולה שאנו עושים. החיים בסדהנה פורסט תובעים ממך מודעות סביבתית: אתה יודע בדיוק בכמה מים אתה משתמש כי אתה סוחב אותם בדלי מהמשאבה למקלחת ולכביסה, מודע לכל פעם שאתה מכניס תקע לשקע ושותה ממנו חשמל בכדי לטעון את הלפטופ, מכיר באופן אישי כל פיסת עץ הנכנסת לתנור בכדי לחמם סיר לבישול, ושם לב לכל פיסת נייר או פלסטיק שנזרקת לפח המחזור המיועד לה. מישהו חושב על ההשלכה שיש לכל מרכיב בתפריט המזון שלך, ובכל פעם שאתה הולך לשירותים אתה רואה שהפסולת היוצאת מגופך חוזרת אחרי תקופה קצרה לאדמה בכדי לדשן את עצי היער שנטעת. אתה משקה ומזין ונושם אל הצמחים דו-תחמוצת הפחמן, ומקבל מהם חמצן ועץ לבערה ופרי מאכל. וכך, בדיאלוג מתמיד עם העצים, היער מגדל אותך.

אך ההשפעה הסביבתית הגדולה ביותר על הנפש מקורה בחברת בני האדם שסביבך. מאות מתנדבים בשנה מגיעים לסדהנה פורסט מכל כנפות תבל, דוברי אנגלית צרפתית ספרדית עברית רוסית טורקית מקדונית אסטונית יפנית קוראנית סינית איטלקית פורטוגזית גרמנית בולגרית הולנדית הינדי טאמיל רג'אסטני ביהרי טלוגו (ועוד) שישנים, אוכלים, עובדים,יוצרים וגדלים יחד. ריכוז כה גבוה של אנשים יפים, מחייכים, מחבקים ואכפתיים ממיס שכבות גם אצל סתם ציניקנים. המרחב המגונן, המכיל ונטול השיפוטיות שקיים בחווה מאפשר לכל אחד ואחת, בין אם הגיע לשבועיים, לכמה חודשים או לשנים, ללמוד ולהתפתח בדרכו.

אין ספק, החיים בסדהנה אינם מתאימים לכל אחד (למעשה, לכשלעצמם הם כנראה לא מתאימים לאף אחד, להוציא את המעטים שבוחרים לראות במקום את ביתם). יורית ואבירם בנו את סדהנה ויצרו סביבת חיים שבה הם יכולים להגשים את עקרונותיהם ללא פשרות ולגדל את בנותיהם כפי שהם מאמינים שנכון. אבל הדלת הפתוחה של ביתם מאפשרת לכל מי שמוכן לכך הזדמנות שאין כמוה להתנסות, לאתגר ולבחון את אורח חייו.

באופן לא מפתיע, ההתנהלות של סדהנה פורסט דומה בעיקר לזה של אשראם. משמעות המילה סדהנה היא "הדרך", במובן החיפוש אחר האמת, הדרך הרוחנית, הנתיב להארה. השם אינו מקרי. סדהנה פורסט מציעה נתיב ייחודי בנוף האשראמים של הודו: לשרת את האינטרסים הנעלים של האדמה, לעבוד במודעות הולכת וגוברת ולהיות חלק מהאחד האינסופי המתבטא בטבע, בבעלי החיים, בשבט, ביער. הרוח שם, כמעט מתחת לפני השטח, בלי לדבר יותר מדי, מחכה שתגלה אותה בתוכך.


III

אולי לפעמים נדמה שהנוחות שמציעים חיי החומר תמיד תביס את  מחבקי העצים המבקשים לרפא את העולם, ובדרך תחריב את החיים על פני כדור הארץ. אבל יש כח אחד שיכול להביס את הנהייה אחר חיי הנוחות, וזו האהבה.

גם במובן הזה סדהנה פורסט היא בית ספר, מרכז עולמי של התנועה העולמית שאין לה שם, מרכז, מנהיג או פנים; תנועה של אחווה ושל פתיחות, של שפות רבות ודבר אחד. תנועה עצומה זו מתבטאת בסדהנה באלפי המתנדבים שמגיעים מהדרכים, חולקים יחד לזמן מה את החזון המשותף, נושמים אותו עמוק אל תוכם ביער ויוצאים הלאה להפיץ בעולם את בשורת האהבה.

אולי זו רק נקודת המבט שלי ואולי בגלל זה אני ממשיך עכשיו הלאה, אבל כרגע נראה לי שבשביל ללמוד אנסקולינג באמת, בכדי להיות אנסקולד באמת, צריך בסופו של יום לעזוב את בית הספר ואת תפיסת העולם המגובשת והחדה שהוא מציע, לקחת ממנו מנה גדולה של השראה ואהבה, ופשוט לצאת אל הדרכים האינסופיות של הודו, אל ההרפתקה הגדולה של החיים.


האתר של סדהנה פורסט: www.sadhanaforest.org

Tuesday, February 16, 2010

ביטול בית הספר

היום הגרוע ביותר בחיי היה היום השלישי בכיתה א'. אני זוכר איך הגעתי, רחוץ ונרגש, עם תלבושת אחידה ליום הראשון ללימודים. בריסטולים צבעוניים, שלום כיתה א' בגיר על הלוח (הייתי בין השניים היחידים שידעו לקרוא כבר בגן חובה), מורה חדשה עם שם מוזר, עמידה בטור במסדר בחצר הבטון, ברכות ברמקול והתרגשות גדולה, חזקה אף מזו שיכול לעורר צעצוע חדש.

בתוך יומיים נעלמה ההתרגשות, והגיע השעמום. אליו נלוותה תחושה מטרידה שגרמה הסביבה -האלימות והכוחנות שעמדו בלבה של המערכת החברתית, ובעיקר המסר הסמוי ששידרו המורות המרירות, הצועקות, שותות הקפה הנמס, המעשנות, חסרות המעוף, המיושנות. סביבת העבודה של הבריות האומללות האלה היתה בלתי נסבלת. חדר המורים הצפוף, הרועש, על ריח הקפה הנמס שבו, המסדרונות והחצר הרועשים-גועשים בהפסקות, המלחמה על המשמעת בשיעורים, עומדות לבדן מול כיתות שהחלו בעשרים וחמישה תלמידים בכיתה א' וגדלו למעל ארבעים וחמישה תלמידים בתיכון, מעבירות חומר לימוד עבש ורקוב (רבים מספרי הלימוד שלי ביסודי ובתיכון שימשו גם את אמי, מעל שלושים שנה קודם לכן), בודקות בזה אחר זה מבחנים בעט אדום, מסמנות שגיאות, מעניקות ציון.

אני כותב על המורות, בנקבה, כי גברים בבית הספר היו רק שלושה: המנהל, המורה להתעמלות ואיש התחזוקה שכונה "השרת", דמויות חשובות אך מעטות השפעה בתמונה הכוללת, הבלתי-מאוזנת.

היום השלישי בכיתה א' היה היום הגרוע בחיי כי הוא התחיל תקופה של שעמום טוטאלי, של פאסיביות בלתי נסבלת, שעות על גבי שעות של בהייה בקירות, במאוורר התקרה, בציור על שולחן הפורמייקה, בחלומות בהקיץ, בהתבוננות בענפי העץ זזים בחלון, בעננים החולפים בתכול השמים, בהמהום מנגינות. הסקרנות והרצון ללמוד היו מנת חלקי ביומיים הראשונים, ואחריהם הגיעו שתים עשרה שנים של אדישות. למדתי מעט מאוד מהמערכת. את רב הידע שאבתי מקריאה בספרים ובעיתונים ומצפיה בטלוויזיה. ביסודי, כשלמדנו על גוף האדם, הבאתי לשיעור ספר עשיר בתמונות ובטקסט מעניין על הנושא. קראתי מתחת לשלחן, וננזפתי כשנתפסתי.

בכיתה ו' חוויתי חרם חברתי חמור מצד חלק מהתלמידים בכיתה. העמדתי פנים שזה לא מזיז לי, ושנאתי הופנתה למוסד החינוכי אליו אולצתי ללכת. נעדרתי הרבה, לומד לשקר במצח נחושה כדי לתרץ את החיסורים ואת אי הכנת שיעורי הבית, נוסע לתל-אביב כדי להסתכל על תקליטים ב"חור בשחור" ולנשום אוויר בחוף הים כדי להמלט מתחושת המחנק שהטיל עלי בית הספר. עם ההתבגרות למדתי להפסיק לפחד מהמורים, מהמנהל, מהמערכת. האיומים שלהם לא עבדו עלי יותר, ואז זכיתי בחירות וגם הצלחתי ללמוד כמה דברים, בעיקר במסגרת תנועת הנוער אליה הצטרפתי בכיתה י' ושהעניקה לי מרחב התנסותי-חינוכי שלא נתקלתי בו לפני כן.

כמה מורים טובים שפגשתי בדרך והשיעור הגדול והמתמשך ב"איך לא לחנך ילדים" לא הצדיקו את התוצאה הסופית: הנזק שגרמו שנות בית הספר שלי היה רב מהתועלת. המחשבה על הפוטנציאל הגלום באותן שנות ילדות מבוזבזות גורמת לי לחייך חיוך סקראסטי בהזכרי במספר הפעמים בהן שמעתי מנציגות מערכת החינוך על הפוטנציאל הלא ממומש שלי. היתכן שהן דיברו על עצמן? על בית הספר שבו היינו כלואים יחד, אסירים וסוהרות?

נראה שלא. באופן אימננטי למהותו, בית הספר המודרני אינו כולל אפשרות לחוויה חינוכית מפתחת עבור "התלמידים". לבית הספר המודרני -  בו ישנם מורים, שיעורים, כיתות, חוקים, ציונים, היררכיה, משמעת, תלבושת אחידה (על גרסאותיה השונות – בתקופתי היו  גזוז וליוויס  תלבושת אחידה) ולמידה פרונטאלית-פאסיבית – לבית הספר הזה, תוצר מובהק של המהפכה התעשייתית, יש שתי מטרות: האחת, להיות בייביסיטר ולאפשר להורים ללכת לעבוד ולהתפרנס. השניה,לגדל אזרחים יצרניים שישתלבו באופן המיטבי במערכת הכלכלית-חברתית המשעבדת, ההישגית, ההיררכית שמחכה לקלוט אותם ברגע ש"יסיימו" את מסלול ההתבגרות שנכתב עבורם בידי אחרים. ושתי המטרות האלה הן אחת – להניע את גלגלי הקפיטליזם.

בחברה הפתוחה שרבים מאיתנו חולמים עליה, בית הספר צריך להראות כל כך אחרת עד שיתכן והשם "בית ספר" אינו הולם אותו עוד. האם ניתן לכנות בשם זה מרחב בו אין מורים, וכולם לומדים ומלמדים כל הזמן? מקום בו יש הזדמנויות במקום שיעורים, מפגשים במקום כיתות, הסכמות במקום חוקים, חיזוקים ומשוב במקום ציונים, דיאלוג במקום היררכיה, מגוון במקום האחדה (ולא רק בתלבושת), יוזמה ומעורבות במקום פאסיביות, תמיכה הדדית ומשמעת עצמית במקום פחד, איום ועונשים?

בעיני, אלו הם הם המאפיינים המרכזיים של הסביבה החינוכית שבה הייתי רוצה לגדול, גם היום ומעתה והלאה, ובה ארצה לגדל את ילדי.


שלו וסדהנה

Monday, February 1, 2010

הלב הוא הארונצ'לה

כל קשר בין המציאות שתתואר להלן לבין העולם כמו שהוא, הוא פרי הדמיון.


לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה  ושמה הודו, חי נער בשם  ונקטראמן. כשהיה בן 17 התחיל משוטט בדעתו, עד שמת. כשהתעורר מהמוות, ידע שהוא אינו מי שחשב שהוא לפני כן. קם והלך לו מבית אביו ונסע. הרכבת הביאה אותו לתחנה קטנה ליד הר בשם ארונאצ'לה, גבעה קדושה אשר ההינדים מאמינים שהיא שיווה עצמו, בהופעתו בעולם כעמוד של אש.

הארנוצ'לה והנער התיידדו מיד. נישא על כל סביבתו, הדור ורב שנים, הזמין ההר את הברהמין היחף לעלות עליו. הנער הלך בשביל המתפתל בין עצי הפרי, הקופים והפרפרים עד שהגיע  למערה. הוא נכנס  והתישב, רגליו משוכלות, נושם את האויר, מהרהר, ממקד את מחשבתו בחקירה עצמית, בשאלה "מי אני?". השאלה הדהדה בקירות המערה, ותשובתו של ההר – המורה - הדהדה בנפש התלמיד.

הזמן עצר מלכת. כל מה שהיה – הווה היה. אהבה מילאה את גופו ונפשו של הנער, את תודעתו, עצם קיומו היה אהבה. ההר הכיל את הנער בתוכו עד שהיו אחד, תודעה אחת, גוף אחד, הם והטבע סביבם וכל מה שקיים בעולם מתחילתו ועד סופו, בכל הזמנים, כל האנשים, כל בעלי החיים השמים הציפורים הכוכבים השמשות הימים הירחים המחשבות הצלילים, בתנועה בלתי פוסקת הנמשכת לעד, והכל היה אהבה, והכל היה אחד, והכל היה אור מבורך, והכל היה מודעות.

והיתה שתיקה. מילים לא היו. ולא גבולות.

כשהתעורר ויצא מהמערה ראה הנער את המציאות כפי שרואים אותה בני האדם, וידע שהיא חלום, אשליה ותו לא. הוא ראה את הגוף בן התמותה על תחושותיו וחושיו, ואת הזמן החולף, ושמע את המחשבות מתרוצצות בתודעתו ומבנות את "המציאות", וזכר את האמת. חיוך גדול עלה על שפתיו, אור מילא את עיניו, ובליבו היתה רק אהבה, אוקיינוס של חמלה, אושר ללא גבול. והוא ידע כי לעולם לא יחזור עוד להיות מי שהיה, וכל מה שיוכל לעשות עם הגוף והאישיות שלו בעולם בני האדם הוא להפיץ בקרבם את האהבה ולקרבם אל ידיעת עצמם.

וכך הפך התלמיד למורה, ובכל רחבי הודו וגם בארצות אחרות נפוצה השמועה אודות עיניו המאירות ונוכחותו האוהבת, שהיא לבדה מספיקה על מנת להעניק ברכה ולהאיר את הדרך אל האמת. תלמידים התקבצו, שירים נכתבו, סיפורים סופרו, מאמרים פילוסופיים פורסמו, נבנה אשראם גדול לרגלי ההר. המורה הזקן המשיך לחיות בענווה, מהלך בשבילי ההר כשלגופו פיסת בד ומקל פשוט, מדבר עם בעלי החיים, יושב על הארץ בשיכול רגליים, אוכל ארוחות פשוטות על עלה בננה.

כשנפרד מגופו, והוא בן שבעים שנה, ראו רבים בהודו כוכב שביט זורח בשמי הלילה מעל הארונאצ'לה.

ההר עדיין שם, ולעיר שלרגליו מוסיפים לבוא תלמידים ותלמידי תלמידים, מבקשים ללמוד ולקבל השראה. חלקם יושבים למדיטציה שעות ארוכות במקומות בהם היה אותו מורה זקן יושב, במערה או באשראם, חוזרים ושואלים את עצמם "מי אני?". רבים מגיעים בלילות של ירח מלא ומקיפים את ההר. אחרים שרים שירים על אהבה ואור, לובשים בגדים לבנים, עורכים טקסים מקודשים. אחדים מנסים קיצורי דרך, שותים תה צמחים מהאמזונס כתרופה לאשליית הקיום האנושי. יש הנוטעים על ההר עצים. ויש כאלה שמתאהבים, יושבים על סלע מול השקיעה, מתנשקים עם הירח המלא המלטף את צלעות הארונצ'לה. וכולם אחד.


In the heart, Arunachala
It is shiva, it is shankara
In the heart, Arunachala
It is shiva, it is Ramana

In the heart, Arunachala
you are calling, you are calling me
In the heart, Arunachala
I am coming, I am coming home

Friday, January 15, 2010

קודש בחול

איזה קסם משתרר פה לקראת שקיעה. החוף הופך למקש של אור. לוחמי הטאי צ'י נעים בדממה בוטחת, אמנים הקרקס מלהטים בכדורי בדולח, במוטות הג'אגלינג, בריכוז רב ובהנאה. נערות עם חישוקים, עם פויזים, נערים עם צלחות מעופפות, משחק כדורעף, רקדניות רוסיות מתאמנות בתנועות חדשות מול הרוח הבאה ממערב, שיערן מתבדר. קבוצה של היפים זקנים ומטיילים צעירים מתערבבת במוקד של מוזיקה, תופים, גיטרה, חליל, חצוצרה, סקסופון, מחוללים מול השמש, גלשני עפיפון הולכים על המים, כלבים מתרוצצים, ילדים בונים בחול ארמון אחרון להיום, תיירים מצלמים את השמש צוללת אל הגלים. אין עוד מסיבות כאלה: מוזיקה טבעית, שירה זורמת, אוניברסליות מוחלטת, ריקודים חופשיים, זקנים וילדים, אנשים יפים מאלה אין.

זהו מקדש ספונטאני, ובכל זאת אתה יודע שהוא יהיה שם ערב ערב, מקדש של זמן ושל מרחב, שקיעה בחוף.

בצהריים כיסו עננים את השמים והשמש הטילה את צילו של הירח, יוצרת שבר בשגרה הקלילה של היום תחתיה. ברהמינים ישבו במדיטציה על החול, בין תיירות חשופות חזה, אמונתם אסטרולוגית, עיוורים לסביבה. בטלוויזיה המקומית הקדישו לאירוע רצף שידורים מיוחד כבר יומיים קודם, עם אסטרולוג באולפן שענה בסבלנות לשאלות המגישה. אבל כאן על החוף, מלבד כמה מצלמת ומבטים מסונוורים שהורמו לעבר השמים, ליקוי החמה עבר ללא משברים.

יום השישי, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: הסרטנים בחוריהם, והדיגים ורשתותיהם, והילדים וארמונותיהם בחול, והתרמילאים עם תיקיהם, והלהטוטנים עם ציודם, והנגנים עם כליהם, ומוכר הגלידה עם אופניו ופעמונו, ומוכרות התכשיטים והבדים עם מרכולתן, והנערות בשמלותיהן, וההלכים עם כפכפיהם בידיהם, והאוהבים עם אהוביהם, יד ביד, בלי זכרונות, בלי תוכניות, מקדשים את הרגע ואת השמש, ואת העולם שהוא כדור, זה ברור זה ברור.

וכאן כל יום הוא קדוש, כל רגע מבורך, וכל ערב יש קבלת שבת, ואותו כוכב ראשון זורח במערב.

14-15.1.10

Monday, January 11, 2010

אותו הים

יכולתי להשאר כאן לנצח, או לפחות עד סוף העונה. החיים נוחים במידה שמקשה על היכולת לכתוב שירים: הבחורות יפות, במראה טבעי ושיער לא מסורק, האווירה חמה ומשפחתית, המחירים זולים, המוזיקה בפנים, השקיעות לפנים, הסכנה היחידה נגלית בדמות פרות המשוטטות על החוף ושעלולות לזלול דפים במחברת בזמן שאתה במים.

ההתלבטות העיקרית היא באיזו מהמסעדות לאכול ארוחת ערב, ומה להזמין מהתפריט: שרימפס מטוגן בלאפה עם חומוס צ'יפס וסלט במסעדת "גנגה" הפופולרית בקצה הצפוני של החוף, מומו ותנטוק במסעדה הטיבטית הנושאת את השם "טין-טין בטיבט", פסטה ביתית במסעדה הזולה "רוק נמסטה", פיצה, לזניה, טוסט, שקשוקה, סלט ירקות, דגים טריים (בתנור או על הגריל), פירות ים, ביריאני, אורז עם תבשילים הודיים ערבים לחך, אלו גובי פלק פניר פניר בטר מסאלה דאל מקאני נרווטאן קורמה שי פניר מלאי קופטה פראונז מסאלה קינג פיש טיקה, בליווי רוטי צ'פאטי צ'יז גרליק באטר נאן או פרוטה ממולאת בשוקולד ובננות, שלום למלכה, בנופי פאי, והגרסא המקומית של בגסו קייק, הלא היא קודלי קייק, ומה נשתה? למון סודה ג'ינג'ר למון האני הוט מינט צ'אי מסאלה בננה לאסי שוקו קופי שייק. (בשבת יש ג'חנון עם רסק וביצה).

לא קל בהודו.

על החוף לקראת מופע הצבעים הגדול שבשמים בעת שקיעה נאספים כולם, אורחים מתערבבים בגרעין הקהילה היושבת פה קבע כבר כמה עונות, היפים יפים עם ילדי השמש שלהם. תופים הולמים, צלילי דיג' וגיטרה, שירה, אנשים נמתחים באסנות יוגה, נעים בתנועות טאי-צ'י איטיות, יושבים בשיכול רגלים במדיטציה מול הגלים האופק וקו השמש במים. ציפור בודדה רוכבת על הרוח בכנפיים פרושות, ועוד אחת דואה ומצטרפת אליה מעל למפרץ. ריח קטורת, עשן התנורים המחממים את המים לדלי המקלחת, וחיוך גדול שמופיע לפתע על הפנים משום מקום.

11.1.10

הים הוא אותו הים, והערבים הם אותם הערבים. הים הוא אותו הים, עם השקיעות המרהיבות והמרגשות, עם הזריחות שמתגנבות בחלון החושה, עם קצף הגלים הגדולים בימים כאלה או עם אדוות עדינות בימים אחרים, עם הסירות המתנודדות, האופק האינסופי, המאוזן, עם הסלעים הקשים במים והחול הרך על החוף, הטיול על שפת המים לעת ערביים, הטבילה מול השקיעה. והערבים הם אותם הערבים, עם הארוחה הטעימה, השיחה המתגלגלת, הקינוח המתוק, משחקי הויסט הנמשכים אל תוך הלילה, השירים על הגיטרה, המדורה, הכוכבים בחוץ והירח על פי זמנו.

החזרה אל מקומות אהובים שכבר ביקרת בהם היא כמו לפגוש שוב בחבר וותיק. משהו השתנה, אבל הגרעין הקשה שנשאר כשהיה. נעים לגלות את שני הצדדים, להעמיק לחקור ולגלות סודות ישנים וחדשים. משהו השתנה גם בך, אתה בא אל המפגש המחודש אחר משהיית, והשתקפותך במקום מלמדת אותך עליך יותר מהכל.

השביל תמיד שם. רק עלה עליו וגלה בו עיקולים חדשים, דרכים צדדיות, כיוונים אחרים, צמחים שגדלו או נבלו, חיות אחרות, עונת שנה אחרת, צבעים אחרים ובעיקר הלכים אחרים, ההולכים לאורכה ולרוחבה של הארץ ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

9.1.10

שורה של נשים מקומיות מגיעות אל החוף, לובשות סארי פשוט, נושאות כל אחת שני ארגזי מים מינרלים על הראש. יחפות הן הולכות על החול הלבן והרך בצעדים קצובים בין תיירים לבני עור ותיירות בביקיני, שיקנו בקרוב את בקבוקי המים במסעדה הסמוכה, 15 רופי לבקבוק. ראו כמה זה נוח: לקנות בקבוק אחרי בקבוק, לשתות לרוויה מים קרים, להשליך את בקבוק הפלסטיק אל הערימה המצטברת ולא לחשוב על הדרך שעושים ארגזי הבקבוקים למקרר שעל החוף ומה קורה לשאריות הפלסטיק, שאיש אינו מפנה או ממחזר.

6.1.10

Wednesday, January 6, 2010

בצלם

ראיתי את אלוהים. לא, באמת. כלומר, ראיתי את צלמו של אלוהים במיקדש בטירומאלה. לורד באלאג'י הם קוראים לו, ומכל רחבי הודו הם באים כדי לחזות בו למשך שתי שניות סוערות, שבמהלכן הם דוחפים ונדחפים וצועקים ומתפללים ומשתחווים בידים מורמות אלעל. הצלם השחור, לבוש כולו בשריון זהב, ניצב מואר בקצה מסדרון אפל שרק לכוהנים גישה אליו בקודש הקודשים של המקדש המרכזי בקומפלקס המקדשים בטירומאלה, הדיסנילנד של ההינדואיזם.

הדרך לצפיה באל (דרשאן) אינה לבעלי לב חלש: אחרי ההלם הראשוני שבנחיתה במתחם ההומה אחרי הטיפוס הפסטורלי במעלה ההר מטירופאטי של מטה לטירומאלה של מעלה, צריך להפקיד מצלמות בדוכן אחד, נעליים בדוכן אחר, לעמוד בתור לכרטיס (300 רופי במסלול המהיר, 50 רופי למסלול האיטי, חינם לבעלי סבלנות וחיים ארוכים במיוחד. יש גם מסלול מקוצר במיוחד לתורמים כבדים), לעבור בדיקה בטחונית, ואז פשוט לחכות בתור אחרי אלפי האנשים שעשו את כל הנ"ל לפניך. כבונוס מיוחד למי שאינם הינדים קיבלנו תחנה נוספת: התבקשנו בחביבות לסור הצידה לדקה ולחתום על טופס רשמי בפנקס מיוחד בו אנו מצהירים על כך שאנחנו, בני דת זו זו, מאמינים בלורד בלאג'י. וחזרה לתור - ועכשיו מתקדמים צעד אחרי צעד וכל דקה שחולפת ממאה וחמישים דקות ההמתנה מקרבת אותנו לבובה המוזהבת ומעלה את מפלס ההתרגשות בקהל.

והקהל מורכב מבחור ישראלי, בחורה אוסטרלית, ואלפים רבים של הודים מכל רחבי תת היבשת. דיברנו עם כמה מהם: מאוריסה, מבנגל, מטאמיל נאדו וכמובן מאנדרה פראדש בה אנחנו נמצאים, בני כל המעמדות החברתיים, הצבעים והגילאים, רבים מהם עם ראש מגולח לאחר שהשאירו את שיערם לפני הכניסה למקדש כמנחה לאל. התור נמשך במסדרון ארוך ומסורג שמגיע עד לכניסה למקדש עצמו, שם לפני בדיקה בטחונית נוספת הוא מתמזג עם התורים האיטיים יותר ומכאן זה כאוס, המסדרון צר יותר, העומס עולה, ואחרי אזור הקישוטים המוזהבים הופך לדחיפות ולהתכנסות אנושית דביקה וצפופה עד סכנת חיים. במסדרון שבין גדרות ההפרדה נדחסים גברים ונשים עם ילדים הרכים וביניהם זקנות קטנות קומה, כולם כגוף אחד בלי יכולת לשלוט על קצב ההתקדמות.

עד שמגיעים למטרים האחרונים מול הצלם. שם עומדים מתנדבי המקדש ודוחפים את המאמינים קדימה, לבל ישתהו מול קודש הקודשים ויעכבו את התור.כשהגענו אנחנו לשורה האחרונה עצר אותנו המתנדב שהיה שם ואמר לנו באנגלית: "הסתכלו, הנה אלוהים". קיבלנו זמן דרשאן כפול משל ההודים שסביבנו, עומדים שם במשך חמש שניות, מסתכלים על הפסל המואר כשמסבבנו מהומת אלוהים, ואז פשוט פנינו בצעד קל ויצאנו משם עם השטפון האנושי, מגיעים אל מקום בו אפשר לעמוד לרגע ולנשום ופורצים בצחוק גדול ומשחרר.

כעבור כמה מטרים, עדיין בתוך המקדש, ניצב חלון ראווה אטום ושקוף ומאחוריו כמה עשרות אנשים יושבים על הארץ וסופרים ערימות על ערמות של שטרות כסף. ידענו מראש שהמקדש בטירומאלה הוא המקדש העשיר ביותר בהודו, קראנו שהשיער שתורמים המאמינים – מעל טון ביום - נמכר תמורת סכומי ענק לתעשיית הפאות, ראינו בחוברת ההסבר לעולים לרגל שהמקדש ישמח לקבל כתרומה לא רק מזומן, אלא גם נכסי דלא ניידי, קרקעות חקלאיות וכו' עם פרטים לגבי המשרד האחראי על תרומות כאלה. אבל מראה הפקידים היושבים ועורמים את השטרות לערימות ענק מסודרות ומאוגדות בגומיות היה עוצר נשימה.

***

כבונוס, מקבל כל מאמין ששילם 300 רופי לתור המהיר שני לאדו. אחרי היציאה מהמקדש מכוונים אותנו השלטים אל הלאדו. מותשים מהחוויה, אנחנו שוקלים לוותר על הלאדו המסתורי. אני ניגש אל זוג הודי צעיר ושואל אותם מה זה לאדו.

"אתה הולך ישר, פונה ימינה ושם יתנו לך את הלאדו", הם עונים.

"כן, תודה," אני משיב, "אבל מה זה לאדו?"

"אההה.." הם משיבים בחיוך, "לאדו זה ממתק הודי".

עמדנו בתור לקבל שקית ניילון כדי לארוז בה את הלאדו (2 רופי), עמדנו בתור נוסף ללאדו, קיבלנו את הממתקים המקודשים אל השקית תמורת הצגת כרטיס הכניסה לדיסנילנד, וירדנו מההר.

Monday, November 16, 2009

מונסון

האוויר לח ונעים, וכל נשימה ממלאת את הגוף. על המרפסת המקורה בבקתה ביער אפשר לשבת בתחתונים ולהשקיף על העולם. משמאל נמצאת בריכת בוץ קטנה שקולטת אל תוכה את טיפות הגשם באדוות קטנות וזריזות ועץ משכשך את ענפיו בתוכה. לפנים פרושים שיחים רטובים וענף כרות אחד רובץ ביניהם. מימין נמתח שביל בוצי אל הבקתה המרכזית, עובר בדרך ליד השירותים האקולוגיים שהופכים את הצואה האנושית לזבל איכותי שעובר בדליים ליער ומאכיל את העצים שאנחנו נוטעים. מדי פעם עובר על השביל מישהו עם מטריה או מעיל גשם סינטטי או סתם ככה, יחף בבוץ, בזריזות כדי שלא להרטב יותר מדי.

הגשם יורד ללא הפוגה מאז אתמול. בתחזית מזג האויר זה מוגדר כממטרים פזורים, אבל איש אינו יודע לנבא: ישנם ימים בהירים, ישנם ימים כמו אתמול בהם הבוקר גשום ואחר הצהריים בהיר, וכולם ממהרים לעשות כביסה. וישנם ימים כמו השבת הזו, בה הגשם לא מפסיק אפילו להרף עין ומאלץ אותך לוותר על התוכניות ולהשאר בבקתה החמימה.

החיים בחווה הם חיי אדמה: הכל עשוי מחומרים טבעיים, והעבודה בנטיעת עצים וביצירת מחסומי עפר בכדי לאגור את מי הגשם ולהעלות את מפלס מי התהום מותירה את הידיים מכוסות יבלות ובוץ. וכמה שאנחנו קרובים לאדמה, המונסון מקרקע עוד יותר. האנשים מעט מופנמים יותר, נסגרים מאחורי מחסות פיזיים ורגשיים. השבילים הבוציים והממטרים שבאים בהפתעה הופכים את היציאה לעיר הקרובה לאתגר שרבים מעדיפים לוותר עליו. הכל רטוב ולח, השמש מסתתרת, אבל הטמפרטורה הגבוה יחסית מעניקה נחמה.

ואחרי הגשם מגיעים כמה ימים חמים ושטופי שמש, ואיתם אורחים לא רצויים: להקות יתושים משגשגות בשלוליות שניקוו ביער והן אינן מהססות לסעוד את ארוחותיהן מגופם ודמם של שוכני היער האנושיים. ישנם רגעים בהם כל מה שאתה רוצה זה לטבול באמבטיה של אלוורה. אבל השמש מלטפת את העורף, וכתחליף הולם הולכים אחרי העבודה לטבול בבריכות הבוץ, בהן שוחים כשהשמש מאירה וגם כשמטפטף. ולפעמים אתה פשוט עולה על האופנוע ונוסע לעיר, ומגיע לשם רטוב עד לשד עצמותיך, ויושב בבית קפה ושותה שוקו חם עם מאפה וחושב שאחרי הכל הוא לא כזה נורא, המונסון הזה.

Sunday, November 1, 2009

טאמילנאדו אקספרס

השבוע ראשון כאן ונסיעת הרכבת הארוכה שבאה אחריו היו תזכורת מופלאה, מכאיבה, מרגשת, מטלטלת, מעייפת וחזקה לחוויה שלי בהודו. מהרגע הראשון הרגשתי תחושות מוכרות, פגשתי מקומות ופנים שהיו חקוקים עמוק בתוכי, ונדמה שאת המילים שכתבתי בימים האלה כבר כתבתי בעבר, במהלך המסע הקודם. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי נזכר במילים ההן, מבקש לכתוב אותן שוב.

אני מניח שהדברים יהיו מעט שונים עכשיו. אני נוסע לבלות תקופה ממושכת במקום אחד, במחוז אחד, במדינה אחת ומיוחדת בהודו. זה מורגש כבר על הרכבת, הטאמילנאדו אקספרס. עוד על הרציף בדלהי ניתן היה לזהות שרוב הנוסעים על הרכבת הזו הם טאמילים, פניהם השחורות המחייכות מקיפות אותי ונסכות תחושה שאני בכיוון הנכון – דרומה. מי שמדרים, מחכים.

אם עד עכשיו להכל היה ניחוח מוכר, עכשיו צפויים להצטרף אליו טעמים חדשים: לחיות בחווה אקולוגית וטבעונית (סדהנה פורסט), בתוך קהילה בינלאומית (אורוויל, שבעבר כבר כתבתי שעלי לחזור ולהכיר אותה לעומק), במדינה הדרומית, האקזוטית והמסקרנת טאמיל נאדו שהשאירה עלי רושם כה גדול בביקור הקצר הקודם.

הרכבת חוצה את מישורי הדקאן הנרחבים, ואחרי לילה ויום ועוד לילה מתקרבת לצנ'אי ועוצרת לבסוף בתחנת הרכבת המפורסמת שבנו הבריטים בעיר שנקראה אז מדראס. המהאטמה עצמו ירד בתחנה הזו מרכבת שעשתה את אותה הדרך. בוקר חדש מתחיל, הרפתקאה חדשה מתחילה.

Thursday, October 29, 2009

ויאגרה

קצת אחרי חמש בבוקר. אנחנו מגיעים לאגרה ומתיישבים לשתות צ'אי בחנות קטנה מול השער המזרחי של הטאג' מאהל. בעל המקום מספר בגאווה שהוא שם כבר ארבעים שנה, ושכל בוקר הוא פותח את השער כשהשעון בטלפון הנייד שלו מורה על שש בבוקר. כשהוא מוציא את המפתחות ומבקש את סליחתנו, הילד שלו נשאר לדאוג לנו לתה.


אנחנו עוברים את החומה הפנימית ונכנסים אל תוך גלויה מוכרת, תמונה שראינו אין ספור פעמים. תיירים אחרים עומדים ומנציחים גם במצלמה הפרטית שלהם את הקלישאה. הטאג' חולש על השמים התכולים של הבוקר, ממלא אותם בנוכחותו המובהקת. אנחנו מתקרבים בשביל המוכר מהתמונות המוכרות בין הגנים שאמורים לייצג את גן עדן עלי אדמות, והאשליה מתחילה להתפוגג. הגנים פחות יפים ובעיקר פחות מטופחים מהמצופה, והטאג' עצמו קטן בהרבה משדמיינתי. זו אנדרטה מתה, ואין בה דבר מהחיות והקסם שיש במקדש הזהב באמריצר, למשל. הפיהוקים מתרחבים, השמש מתחילה לטפס אל גובה השמים, צובעת בקרניה את השיש הלבן ואת המבנה המפואר, המרשים, על צריחיו המזדקפים אל-על והסימטריות הקיצונית שבמידותיו.


סימנו וי על הטאג' מאהל, והתחפפנו מאגרה.