אל מול פני החוק

אפיזודה א'

פסטיבל אינדינגב במצפה גבולות. הרבה אנשים מגיעים, והמשטרה לחוצה מכך שהמארגנים יכניסו יותר אנשים ממה שמותר באישורים. שוטר אומלל מוצב בכניסה כאחרון המאבטחים, וסופר את הנכנסים. אחרי כל עשרה הוא עוצר את זרם הנכנסים, מסמן בקפדנות במחברתו וי קטן, ורק אז מאפשר לעשרה הבאים להכנס למתחם הפסטיבל.
גם אני נכנס, אבל אחרי כמה דקות יוצא להביא משהו מהרכב. בדרך חזרה פנימה נספר שוב. לאחר זמן מה יוצא שוב, ושוב נכנס ושוב נספר, ועוד רבים בקהל כמוני. בפעם הרביעית אני שואל את השוטר המסכן:
- "ספרתי אותי כבר כמה פעמים. מה זה עוזר שאתה סופר את הנכנסים אם אנשים יוצאים בלי הגבלה ונכנסים שוב שוב פנימה?"
ותשובתו:
- "יש שם מישהו אחר שסופר את מי שיוצא."
אני מצביע לעבר שער היציאה הסמוך, מרחק מטר אחד:
- "אבל אין שם אף אחד שסופר!"
השוטר מביט בי בעיני עגל, וממשיך בעיסוקו חסר התוחלת.

עוד על האירוע בלינק הזה.

אפיזודה ב'
יום עבודה רגיל במשרד. הטלפון הנייד מצלצל, מספר חסוי. אני עונה. מדבר ראמי ממשטרת התנועה, בקשר לרכב. אני מבקש לדעת במה מדובר, והוא משיב כי לא יוכל לומר לי בטלפון, ומזמין אותי אליו לשיחה במטה משטרת התנועה בבית דגן. "מחר בבוקר ב9:00 תהיה אצלי" הוא אומר, ובאדיבותו אף שולח לי זימון בפקס. "בעניין: חקירה" כתוב שם, ואני קצת מודאג. נכון, מדי פעם אני נוסע מעל למהירות המותרת, אבל נוהג בזהירות, את מעט הדוחות שקיבלתי בחיי שילמתי, ולא נתקלתי בשוטר תנועה כבר זמן רב. אולי מישהו ראה שהרכב שלי מגיע להפגנות של שמאלנים והתלוננן כדי להציק? ליתר ביטחון אני מתקשר לידיד עורך דין שיהיה בהיכון, ומדמיין סצינות מסדרות משטרה. בלילה אני מחפש באינטרנט עצות באתרים של עורכי דין: לדבר מעט, להמנע מלתת פרטים, להזהר מלהפליל את עצמך, ובעיקר לא לזכור איפה היית ומה עשית.

אני מגיע עשר דקות לפני הזמן, ולאחר חיפוש קצר מגיע למשרד הנכון. ראמי נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים חוקר - כבד גוף, משקפיים, יושב מאחורי שולחנו, מתקתק במחשב, מעיין בתיק עב כרס, ומבקש ממני להזכר איפה הייתי ב27 באוגוסט. אני הפנמתי היטב את העצות מהאינטרנט: לא זוכר. הוא יודע שאני נסעתי בתאריך הזה באזור קריית גת בכיוון דרום, ואני מוכן להודות רק שהייתי בסיני בסוף אוגוסט, אבל לא זוכר תאריכים, לא זוכר מאיפה נסעתי. עכשיו ראמי מתעצבן. הוא אומר לי שהוא יודע בוודאות שנסעתי, והייתי עם עוד בחורה, ורוצה שאהיה בטוח במאה אחוז שנסעתי שם בתאריך הזה. אני לא פראייר ואחרי עשרים דקות בערך, אני אומר:
- "אולי אתה יכול להגיד לי במה אני חשוד?"
- "כן", הוא אומר, "אתה הצתת מצלמת מהירות ליד קרית גת".
אני פורץ בצחוק גדול, משחרר, מעומק הלב, רואה את פניו של החוקר נופלות. הוא כבר יודע שאני לא אשם.

נכון, מצלמת המהירות צילמה אותי באותו ערב נוסע דרומה על כביש 40, אבל זה היה בשעה 18:30 וההצתה היתה אחרי שתים עשרה בלילה. אחרי שאני מראה לו תמונות של האחייית שלי שצילמתי באותו תאריך בארוחת ערב משפחתית, כשעה לאחר שהמצלמה תיעדה את הפיג'ו המסכנה שלי. הוא משתכנע סופית, ומודיע לי שנחקרתי כעד, ולא כחשוד. אנחנו לוחצים ידיים.

האליבי שלי - תמונה של גל

י

אני כפיי ארימה

לכבוד השנה החדשה, שני שירים ישנים.
י

פול מקרטני מת

פול מקרטני מת. על פי המסורת, הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966, אז הוחלף בידי כפיל, וכמה רמזים על כך הושתלו בשירי הביטלס ועל עטיפות התקליטים. אני עדיין זוכר את עצמי בסוף היסודי או בתחילת התיכון, מצמיד מראה לעטיפה של סרג'נט פפר (למעשה, היה זה צילום של עטיפת האלבום ששימש ככריכה של ספר מילות השירים של הביטלס; את סרג'נט פפר שמעתי בקסטה מקורית שקיבלתי בהשאלה מאחי) ונדהם מהדיוק הגרפי שבהפיכת ה"הארטס" ל"הוא^מת" כשהחץ מצביע על פול. בראיון משעשע בתוכנית סטרדיי נייט לייב נשאל מקרטני על מותו, וענה: “לא באמת הייתי מת". מומלץ לראות כי זה מצחיק, אבל האמת העצובה היא שפול מקרטני היה מת כאבן קרה בזמן הראיון. אמנם לא בשנת 1966 - את מרבית שיריו היפים כתב לאחר מכן - אבל ניתן לקבוע בפסקנות שפול מקרטני היה החיפושית המתה הראשונה, שהלכה לעולמה עוד ב1970 עם פירוק הלהקה.

בעוד קריירות הסולו של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון היו יצירתיות, שלא לומר מופלאות, וביטאו התפתחות אמנותית, קריירת הסולו של האיש שכתב את "יסטרדיי", “בלקבירד", “אנד איי לאב הר", “לט איט בי" ועוד כמה שירים טובים באמת היתה פשוט עלובה, שלא לומר פטתית, שלא לומר קטסטרופלית, שלא להגרר למילים גסות יותר. מעט מאוד שירים סבירים, הרבה שירים סתמיים לגמרי, וכמה שירים פשוט גרועים. עמוק בתוך המיינסטרים, מוכר את הזכויות על שירי הביטלס למייקל ג'קסון (בנעורי – הסמל המוחלט לכל מה שרע במוזיקת פופ) ואף מבצע איתו שיר! האיש המוזר ששר את "טוקינג אבאוט פריייייידום" במחצית של הסופרבול ב2002, זה לא פול מקרטני מהביטלס. לא יכול להיות.

פירוק הביטלס ומערכת היחסים העכורה ששררה בין ג'ון וג'ורג' לפול השפיעה עלי עוד בתור נער מתבגר, וברור באיזה צד הייתי אני בסיפור הגירושים העצוב הזה. השיחה שבה ג'ורג' המתוסכל אומר לג'ון שהוא מעדיף ללכת לנגנן עם קלפטון מאשר עם מקרטני, וההתקפה המזלזלת של ג'ון על פול כשהאחרון מתנגד להכללת "רבולושן 9” באלבום הלבן בגלל שהקטע אינו משתלב עם השירים האחרים (“איזה שירים?! אובלדי אובלדה?!”) זכורים לי עד היום, ומדובר על סרט (עלילתי, עם שחקנים) שהוקרן בערוץ 1 כשהייתי בכיתה ח' בערך. וגם אם מנתקים את ההקשרים הפסיכולוגיים-רגשיים, מוזיקלית אני בצד של לנון והריסון, תמיד הייתי, תמיד אהיה.

בימים האחרונים – ובעיקר מאז השתכנעתי לקנות כרטיס (במחיר שערורייתי) וללכת להופעה בפארק הירקון – נכנסתי לתהליך של נסיון להשלמה עם פול. לביטלס על כל שיריהם וכל ההיסטוריה שלהם יש קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי זה בגלל ששמענו אותם שוב ושוב בריפיט בתקופה מעצבת בחיינו, אבל מה משנה הסיבה? גם הגרוע בתקליטיהם ("וויז' ד'ה ביטלס", אלבומם השני משנת 1963, למקרה שתהיתם) עדיף בעיני על רוב המוזיקה האחרת שיש בעולם, בזכות אותו קסם. מקרטני היה שותף ותורם נכבד לקסם הזה, ולמרות שמאז ומעולם היתה הפרזה בחשיבות תרומתו אין להתעלם מקיומה. כל זמן שהיה נתון להשפעתם היצירתית של הגאונים האחרים מסביב (ג'ון, ג'ורג' וג'ורג' מרטין) הוא הצליח להוציא מעצמו שיאים אמיתיים. היה לי ברור מראש שרגעי הקסם בהופעה יהיו ספורים, אך לו למען הסיכוי שיהיו אחד או שניים כאלה, החלטתי לסגור מעגל וללכת להודות לפול על המוזיקה שנתן לעולם לפני שמת.

למרות אכזבות בעבר מהופעות בפארק, הפעם יש תמורה לאגרה: העשירים יושבים על טריבונות הרחק מאחור, ואנחנו נדחקים קדימה, נעמדים בצפיפות קצת אחרי השורות הראשונות. כשהקוסם לשעבר עולה לבמה הלב שלי ממריא לרגע קל, ונוחת מיד עם השמע הצלילים הראשונים של "הלו, גודביי". מקרטני לא צריך להקת חימום – הוא עולה ומחמם את הקהל בעצמו במשך 10 שירים, שלושה מתוכם ביצועים לשירי הביטלס והשאר שירים גרועים, גרועים, גרועים מקריירת הסולו שלו. כשהוא עוזב את הבס ועולה לפסנתר ואומר בעברית (מושקעת! – אך פעם לא שמעתי אמן זר שלמד כל כך הרבה מילים בעברית כדי להגיד בהופעה) “זה בשביל לינדה" אני שוב מתרגש לרגע, אבל נרגע מיד. "מיי לאב" זה שיר באמת קיטשי ברמות בלתי נסבלות, והביצוע מת כמו לינדה בעצמה, מנוחתה עדן. ההופעה מתחילה באמת רק מיד לאחר מכן, עם ההכרזה "זה בשביל ג'ורג'” והביצוע ל"סמת'ינג", שמצליח לרגש. גם כי זה שיר טוב באמת, וגם בגלל מצגת תמונות מרגשות בשחור-לבן עם פניו היפים של ג'ורג' הריסון. תמונות של חברים מתים מתחלפות על מסך הענק מאחור. הביצוע ל"א דיי אין דה לייף" הוא כמובן "בשביל ג'ון", בחירה טובה בשיר שמדגים עד כמה רחוק מקרטני מלנון ביכולת כתיבת השירים שלו. מה זה משנה עכשיו כששניהם מתים.

מכאן והלאה כמעט כל השירים הם מתקופת הביטלס (למעט "ליב אנד לט דיי”, באמת אחד השירים המעפנים אי-פעם, שמלווה בפירוטכניקה מרשימה), אבל פול מנהיג פה להקת קאברים ובחלק מהמקרים ("לט איט בי" בולט) פשוט שוחט את השירים שכתב כשעוד היה חי. מה שמרומם את רוחי כל הזמן הוא הקהל. זו הרי לא סתם הופעה, זה מעבר לאירוע שירה בציבור, עבור עשרות אלפי האנשים שמקיפים אותי זהו אירוע היסטורי ומרגש מאין כמותו, האנרגיה הטובה שלהם עוטפת גם אותי, מאפשרת לי להצטרף בשקט לשירת "נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה... היי ג'וד". ואני עומד שם, מוחא כפיים, וומוצף זכרונות של עצמי יושב בסלון ליד המערכת של אחי הגדול, שומע את היי ג'וד בתקליט; או נוסע איתו לתל אביב למרתון וידאו של הביטלס בקולנוע אלנבי, ורואה איתו שם את כל סרטי הביטלס באורך מלא וקליפים לכל השירים, כולל זה של היי ג'וד, ויש לי דמעות בעיניים.

ֿפול מקרטני מצליח לחזור מהקבר שלו לכמה רגעים מרגשים (ב"איי'ב גט א פילינג" וב"בלקבירד"), ומהנים (“אול מיי לאבינג", “בק טו ד'ה יו.אס.אס.אר", “גט בק"), מעניק לנו עוד רגעים אחדים של נחת בשיר הפרידה של סרג'נט פפר וב"ד'ה אנד". אני חוזר הביתה, בדרך מתנגן באוטו "פלסטיק אונו בנד" של לנון. תודה על הביקור ההיסטורי, תודה על השירים הנפלאים, תודה שהזכרת לי. נוח בשלום על משכבך.
י

החיים כערסל

גן העדן נראה כך: ערסל בסוכת צל קטנה ליד הים, כשנטיפי-רסיסי גלים נישאים עד אליך ברוח הקלה, מסביב גן פורח מטופח שגדל בתוך חול רך, והשמש מלטפת את כל זה בעדינות. בלילה תרדם לצליל רחש הגלים ובבוקר תעור ותשב על הערסל, תשתה בנחת תה מרווה ומיץ פירות טרופיים יוגשו בחיוך, ותביט בים ובהרים הרמים שברקע.

ייתכן שבזמן שתצחצח שיניים יגש אליך אדם מוזר, יחדור אל המרחב הפרטי שלך ויתנהג בגסות; אתה תפטור כל זאת ברוח טובה, תקרא לו אידיוט בליבך ותשכח מכל העניין אחרי חמש דקות. הרי שקוע אתה בהתמזגות הקוסמית של שמש, ים, חול ורוח ואין לך פנאי להתעצבן.

אידיוט. הוא נציגו של השטן בגן העדן ולמראהו מתעוררת בך רוח קרב, בני אור נגד בני חושך, רצון כן להשמיד את הנגע הממאיר הזה, ושנאה עזה חולפת דרך חוט השדרה שלך אל כל תא ותא בגוף עד שגן העדן הופך לשדה קרב דמיוני,
ואתה נרגע.

השמש שוב מנצנצת בעליזות על פני המים, בחורות יפות בביקיני חופשני חולפות לאורך קו החוף על החול הרך והזהוב, והגלים נותנים קולם בשיר והערסל זע קלות ברוח...

האידיוט, חבוש כובע, תיקו ארוז, בא לשאול אם אנחנו רוצים קצת גראס שנשאר לו. אנחנו מסרבים בנימוס, והוא - "תבלו!" - ונעלם מחיינו לנצח.

גן עדן.

י

נכתב 31 לאוגוסט 2008, פורסם 26 לספטמבר

מגדים 3

בית. חלל המוגדר בקירות. חלונות, מסדרון, דלתות, חדרים. נוף מוכר בחלון, פינות נסתרות, בויידעם, ארונות מטבח, כיור, אסלה, סורגים, דלת כניסה. בפעולה בתנועה בכיתה י"א ביקשו ממני להביא פריט ולספר עליו, והבאתי את מפתח הבית. בדרך לכיתה א' הוא היה תלוי על הצוואר בשרוך, או אולי זכרתי דווקא את הפעמים הספורות שבהן המפתח אבד ואני נשארתי בחדר המדרגות, מחכה בדמעות שלא זלגו שהדלת תפתח. בית שהיה מקלט מהעולם, והיה עולם בפני עצמו.

כמה שהתרחקתי, בנגב או בערבה, באמריקה או בהודו או בתל אביב, תמיד בירכתי הראש היתה הידיעה שבבית הזה מחכה מיטה ואוכל ומפלט ומשפחה, לטוב ולרע. מאז 1971 הם בבניין הזה, מעל מחצית מחייו של אבי עברו שם. משפחה קטנה, שותפות גורל של שמחות ועצב וייסורים ויצירה, ריבים קולניים וצחוק סביב שולחן החג. ועכשיו עוברים דירה, עוזבים את הבית. ואולי הבית עוזב אותנו.

לזרוק את הג'אנק שהצטבר במשך שנים ארוכות. אלפי ניירות חסרי ערך שנשמרו, עיתונים ישנים, ספרים שנאספו מהרחוב, ווקמנים, מצלמות מזכרות מחו"ל מסמכים ממקומות עבודה קודמים בגדים קשקושים קלטות וידאו תיקים קבלות תעודות אחריות דוחות חניה... אשכנזים, עם נטייה אספנית ויכולת קיצונית להקשר לרכוש. חבר טוב אמר לי פעם כשעברתי דירה, “כמה שיש לך פחות יש לך יותר".

לארוז זכרונות בארגז. צעצועי ילדות (קוביות קטנטנות וחלקי לגו שנשכחו זה מכבר מעלים מחנק בגרון), תמונה של כלבלב אהוב, מכתבים מאהבות ראשונות, מכתבי תשובה שלא נשלחו, מאפרה מתרמילי כדורים, כומתה ירוקה, תמונות מטיול בר-מצווה לאירופה הקלאסית, ספרי מחזור מבית הספר, ברכות ליום הולדת, מעט הדברים שלא צריך אבל הלב לא נותן לזרוק יוחבאו הרחק בארכיון, רק כדי להתרגש מהם שוב, אי פעם בעתיד.

געגועים. געגועים לאבנר, הכלב שנדרס, ולנובי-נובלס הכלב האציל שחי כאן 17 שנים ארוכות עד שיבה. למשחקי מחשב עם חברי הילדות ולמשחקי וויסט בשישי אחר הצהריים עם אחי הגדול ואותם החברים. געגועים לאמיר, למוזיקה שנשמעה בלילות קיץ לבנים מקלטות שהוקלטו בטייפ דאבל-קאסט ומתקליטים שנוגנו על הפטיפון שנותר בדירה הריקה, אחרון מכל הפריטים. לא יכולתי לזרוק אותו.

לארוז ציורים, מאות תקליטים, אלפי ספרים, ולהפליג איתם במשאית לישוב מרוחק בנגב. לצאת לפנסיה אחרי שנים ארוכות ברמת-גן ולפרוש אל המדבר כדי להיות סבתא וסבא במושב.

ביקור אחרון בבית. במבט אחרון מהחלון, הרחוב הקטן הולך ומשתנה. המכולת ששירתה אותנו בנאמנות במשך שנים ארוכות נסגרה לפני כמה חודשים, ברחוב ליד הולך ונבנה מגדל דירות יוקרה עצום, בפינת הרחוב הראשי נפתח סופרמרקט. שכנים רבים התחלפו. ברמת גן לא נותר לי דבר.

הקירות החשופים מכוסים בשכבת סיד חדשה המסתירה סדקים אך לא מטשטשת זכרונות, מראה החלל, הקווים והפינות המוכרים כל כך מציף רגשות. סגירת המעגל הזו הכרחית כדי שנוכל להתנתק, כדי שנהיה חייבים לארוז ולזרוק ולנקות ולהמשיך הלאה, קלים יותר, זוכרים אך משוחררים מכבלי העבר. כדי שנוכל שוב לחבק.
י

שעון קיץ

בסוף הערב עלינו על מונית, מסוחררים מכדי ללכת הביתה ברגל.
"מונית הכסף?" שאלתי את הנהג.
"מונית הזמר", הוא ענה.
ובעצם, זה בדיוק מה שרצית. לא את מונית הכסף, עזוב אותך משאלות טריוויה ומלעמוד עירום ועריה בפריים טיים הגווע בלא איפור, עם אורות הדיסקו בתקרה, כשהרפתקאה כמו מונית הזמר מחכה.
הנהג ג'ורי שר להיטים של אלוויס, י

Little things I should have said and done
I just never took the time
You were always on my mind
You are always on my mind

בלילה האחרון של שעון החורף, אחרי שכיבת את האור והדלקת נרות, וויתרת על הנסיעה ברכב המזהם אל תל אביב נטולת החניה ולקחת אוטובוס העירה, ובאוטובוס אנשים מוזרים ואתה צוחק, צוחק כאילו אתה בסרט שמוקרן על מסך החיים שלפניך. ובעיר פגשת חברים מהקיץ שעבר וגם מהמאה שעברה והכל ככה במקרה לגמרי, מבלי להתכוון. והחברים נתנו לך לשתות ואתה מתנודד שיכור ופוגש חבר נוסף, י

Tell me, tell me that your sweet love hasnt died
Give me, give me one more chance
To keep you satisfied

ובלילה הזה מפסידים שעת שינה אבל ממחר, הו ממחר, השמש שוקעת בשבע, וזו רק ההתחלה.
י

חיות לילה

צא לרחוב וראה: נסיכות ושדונים, זונות וקוקסינלים, ארנבות ובעלי כובעים מצחיקים ועניבה, מלאכים ופרפריות, והנה פרפרית אחת רוכבת על קטנוע! המון פרפריות. מישהו עשה בוחטה נאה על מכירת כל כנפי הפרפר האלה. אחיות קצרות מכנס, סופרמן עם גלימה, חליפות טלאים צבעוניות, מחשופים עמוקים, אזני זחל-זחלילים, מכנסי דיסקו נוצצות, גברים עם מבטא ערבי כבד, נשים שחורות עור, אחד התחפש לשמש מוזהבת, והנה השטן בכבודו ובעצמו.

צא לרחוב בשכונת פלורנטין בערב וראה: אלפי צעירים התקבצו בחיפוש אחרי מסיבה. התושבים הוציאו רמקולים ודרבוקות למרפסות, הכבישים נחסמו, באוויר יש ריח אמסטרדמי של אלכוהול וסמים קלים, המאפיה המקומית מוכרת המון בורקס והפיצוציות מוכרות בירות ועארק. חסרים רק קצף דביק ופטישים כדי להרגיש כמו ביום העצמאות. האנשים יפים, עם תחפושת או בלי תחפושת, אבל ראיתי מעט מדי אנשים שמחים באמת. המסכות לא מסתירות את העייפות והאדישות בעיניים.

סע לחוף געש ותראה אנשים בלי מסכות ובלי תחפושת, בלי בגדים בכלל, שוכבים על החוף ומפקירים את גופם לרוח ולאדמה ולמים. עונת הרחצה התחילה עם השרב שהקפיא את הגלים במים והעלה ענן אובך. הים התיכון נראה לרגע כמו ים המלח. שקיעת השמש דהויה במקצת, ובלילה הירח המלא תלוי בשמיים כבציור שמן. בשנה מעוברת כשפורים חל באדר ב', לא פלא שאין גשם שהורס את תחפושות הילדים. בחזרה לתל אביב, בחוף גאולה עדיין לובשים בגד ים, אבל מינימלי, כדי להתמודד עם החום.

על במה בדרום תל אביב עלה בשתיים בלילה מישהו שהתחפש לשלום חנוך וניגן שירים של שלום חנוך בגרסאות רוקנרול. חיות לילה קוראים להופעה הזו, שהיא בסדר גמור, רק חבל שוויתרו בה על רבים מהשירים היותר יפים של שלום. למה לנגן את "שוקו" ולא את "כהה כהה"? שוקו זה לא שיר טוב. שמישהו יגיד לו. ומתי כבר נשמע בהופעה חיה את "לילות שקטים"? שמישהו יגיד לו. חוץ מזה, באמת בסדר גמור. אפשר להגביר קצת את הגיטרה של פיטרסון, הבוחן את החשמלית שלו מבעד למשקפיים כמו איזה אינלקטואל. אבל זאת לא תחפושת, זה הבלוז, בייבי.

עייפות גדולה בקרב כוחותינו עם הגיע סופהשבוע הארוך לקיצו. "החום גמר את כולם”, אומרת המלצרית לברמנית בבית הקפה הקטן. שמש החמסין על חוף הים צלתה אותנו עד תשישות, ובתוספת לשני לילות ארוכים ורוויי אלכהול רבים מייחלים לאיזה יום חופש נוסף שיפתיע, שושן פורים. ועדיין, גם בשעה מאוחרת זו של מוצאי שבת וחג עדיין מהלכים ברחובות העיר כמה גברים באיפור ובגדי נשים ונשים באיפור ומעט בגדים. כשחושבים על זה, בתל אביב זה נכון גם בימי חול: כל יום פורים.

שמישהו יביא לי אוזן המן.
י