אינדי נגב

להתעורר על הצד הפרוע עם מיכל לוטן

מבני דן ועד יהודה הימית הם נקבצו, עושים את הדרך אל מצפה גבולות בנגב המערבי, עוברים בדרך בטווח הקסאמים, מגיעים אל שדות החול של הנגב המערבי, מריחים את סיני מכאן. במיטב הג'ינסים והגופיות הם מקימים אוהלים במתחם הקמפינג ומתכנסים על מחצלות מול הבמה לשמוע מוזיקאים שעשו את אותה הדרך. רשימת המוזיקאים ארוכה ארוכה, תקצר היריעה מלהזכיר את כולם.

לטעת באמצע חולות הנגב פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית זה כמו... (לשים פרה בלול? / לשים תרנגולת ברפת? / ?). המוזיקה, רובה ככולה נכתבה בעיר ובהשפעת החיים בה, והקהל משתלב גם הוא בנוף הצחיח – כפתור ופרח: עם נעליים גבוהות שחורות בחול, מצחצחים שיניים בבוקר ליד עוקב המים.

שוב תודה לאביב מארק

כוכב הערב: אביב מארק, עבד במשך שעות ארוכות על מערכת סאונד גרועה למדי, ועשה כמיטב יכולתו. שמו נישא שוב ושוב בתודה בפי האמנים שעל הבמה. בהופעה של אביב עצמו, אגב, היה הסאונד הטוב ביותר.

ההופעה הכי כיפית: מידנייט פיקוקס נגד הגירלס. שתי הלהקות, יחד על הבמה, הפיקוקס עושים את הרעש הרגיל שלהם, הגירלס רוקדים מאחוריהם עם רקדנית בטן, כולם עם ידיים מונפות באוויר.

האכזבה: עמיר לב לא הגיע.

פוליטיקה: דני הדר שר וקורא לנערה צעירה להשתמט משירות צבאי; חיים כהן שר על עזה במקום על רמאללה ב"כל אחד רוצה חתיכה ממני", ואומר שהוא לא מרגיש טוב כי לא רחוק מאיתנו חיים אנשים בכלא הגדול בעולם; בחורה בקהל עם חולצת 40 שנה לכיבוש.

דברים שראוי היה שיכתבו על קיר הגרפיטי:
תמר אפק תעשי לי ילד | מלכת הפלקט זה לא אינדי | עמיר לב המלך | שרון קנטור תעשי לי ילד | אדם שפלן תפיק לי דיסק | בילי לוי תעשי לי ילד | סאבווי סאקרס | המתופפת של פיץ תעשי לי ילד | יהלי סובול המלך

אקורד סיום: חיים כהן ובילי לוי עומדים בקהל של אחדים שנשארו בסוף מול הבמה ומוחאים כפיים לקרוסלה.

ילד אני רוצה! ילד!
י

דברים:

הזמן הזה,
הוא לא בנאדם.
***

לכלב לא באמת משנה
מה שמו.
גם לי לא.
***

אולי בטהובן היה,
אבל עוד לא נולד הסאונדמן החירש.
***

שמש דרומית מלטפת
מגניבים ומגניבות
***

רווקה תל אביבית,
יפה לך המראה הטבעי
***

בחורה יפה, מיוחדת, בתור לפיתה עם הלבנה.
אח"כ היא על הבמה: זאת
נגה שלו.
***

קרוסלה נותנים בראש

היה מקסים. נפגש בשנה הבאה באינדי נגב 2.

אינדי כלב

***
נכתב 20/10 - 26/10
עדכון קטן 27/10

יורה, וגם שלומי שבן בבארבי כפ"ס

שלומי שבן הוא גאון. אם לא ידעתי זאת עד הערב, עכשיו אני יודע. הוא עולה לבמה בחליפה ועניבה ומתיישב ליד הפסנתר החשמלי ונראה כמו טום וויטס בדיוק, כולל חיקוי מדוייק למדי של חלק מהמניירות. ההופעה חשמלית: זה לא מופע הפסנתר האינטימי והבלתי אמצעי (שלא ראיתי, אבל ככה מספרים), אלא יחידת כח מכשפת בהנהלתו המוזיקלית של רע מוכיח, גם הוא גאון וגם מתופף בנזונה, שהביא את אחיו הקטן תומי שהוא בסיסט בנזונה, ובחיזוק של גיטריסט ונגן ויברפון (קצת יותר מדי ויברפון לטעמי, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו).

זה ששלומי שבן הוא מלחין מוכשר כולם יודעים, ילד פלא עם הכשרה קלאסית, אבל זה שהוא משורר רוק מופלא לא כולם הפנימו עדיין. זוכרים לו את אריק המעורעריק (שמבוצע כראוי בסוף ההדרנים בגירסת לתת בראש) ואת כולם אומרים (שהקהל שר בדבקות של שירה בציבור), אבל ב"עיר" וגם באלבום הראשון יש טקסטים חדים כאזמל מנתחים המשרטטים יפה כל כך את החיים שלנו בעיר הזאת ובעיקר את מערכות היחסים בה ואיתה, וגם את החיים בארץ הזאת כפי שמשתקפים בחלום ביעותים צבאי (האזרח האחד - השיר הטוב באלבום ואחד הטובים בהופעה).

אבל אם הכל כל כך טוב - השירים, המילים, הזמר הסופר-מוכשר שגם מתגלה כפרפורמר משובח, הלהקה, התאורה, המזגן - אז למה אני לא מתרגש? למה אני לא עף? זה לא בגלל הסאונד, אני מניח. אולי אני מרוכז מדי בגאונות שעל הבמה: המילים החכמות, ההומור הדק, הלחנים הבנויים היטב, מחוות הידיים והראש שנלקחו מ"ביג טיים"... אתה מהמם כשאתה רציני, שלומי. אבל לפחות הערב, זה לא אתה, זה אני.

****

ובדרך הביתה, בכביש מהבארבי לצומת רעננה, טיפות על החלון. מפעיל מגבים, אולי עברתי ליד ממטרות? לא, הנה אני ברמזור ואין שום ממטרה מסביב, ועוד טיפות על החלון. הטלפון מהבהב מהודעת טקסט: "יש יורה". הכביש לח, מבריק מהשמנים הצפים למעלה, עוד מעט יבוא הגשם וישטוף את העיר.
י

in-D-negev

הודעה משמחת: פסטיבל אינדי אמיתי הולך לקרות בסוף השבוע הבא (19 - 20 באוקטובר) במצפה גבולות שבנגב המערבי. הליינאפ מלא דברים טובים, מקורות ההשראה הם פסטיבלים אלטרנטיביים אירופאיים מיתולוגיים, ובאופן כללי נראה שהולך להיות כיף-לא-נורמלי.

הנה אתר הפסטיבל,
וזה המייספייס.

תרשמו ביומן.
י

אלף מילים: שמש גדולה צללה לה לה

White Chalk

WHITE CHALK RELEASED TODAY

PJ Harvey's much anticipated new album, White Chalk, is released today. Being touted as possibly one of Harvey's best albums to-date, White Chalk is available on CD, download and limited edition vinyl.

The UK version of the CD contains an exclusive link to interview and studio footage.

***

הודעה שהגיעה לפני כמה דקות במייל.

קטעים מהאלבום
pjharvey.net
myspace.com/pjharvey
י

קוטף | הופך | תחזיר| אל תחזרי

רני העלה הערב לאוויר את דף המייספייס שלו, לכו לשמוע. אהבתם - ספרו לחבריכם.
י

רגע לפני שסוגרים את האוזן

מדפי ספריות הוידאו בוודאי ריקים כבר בשעה זו ומתגוללות עליהם עטיפות ספורות של סרטים זרים ללא תרגום שאיש אינו מהין לקחת אפילו ברגע האחרון. רק שלא נתקע ביום כיפור בלי ערימה של דיוידי שתעביר לנו את עשרים וארבע השעות האלה שבהם יש כל כך הרבה שקט שאפשר להשתגע. העיתונים מלאים בהמלצות לספרים (אני סוחב כבר שנים איזו תשוקה לקרוא את החטא ועונשו ביום כיפור בעקבות איזו כתבה שקראתי פעם במוסף תרבות וספרות של הארץ) ובמורשת הקרב של המלחמה ההיא; וחנות האופניים של משיח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן היתה מוארת ותוססת מפעילות אתמול באחת בלילה. שוב נתפסנו לא מוכנים ליום כיפור, כשל מודיעיני או קריסת הקונספציה: הוא הגיע פתאום בלי שהסתכלנו בלוח השנה.

בעיון מקרי ברשימת הפוסטים האחרונים בקפה בשעה זו אפשר לראות בין השאר את הכותרות "סליחה", "מבקשת", "אני סולח", ו"מה סליחה, תתפשטי". לשמחתי לא קיבלתי אימייל קבוצתי שיש בו בקשת סליחה קולקטיבית, כי סלחן שכמוני היה אולי מצליח למחול על שטות שכזו, אבל נראה לי שבעיני המקום זה חטא בל-יכופר. להערכתי, הוא לא חובב גדול של כיסויי תחת, בין אם מדובר בשחיטת תרנגולות או בסליחת ס.מ.סים.

אם אתם מתעקשים לראות סרט ביום כיפור, קחו את מחילות של אודי אלוני. לא בגלל שהסרט עשוי טוב מבחינה קולנועית (על כך הדעות חלוקות) אלא בגלל שאלוני מציע פה תזה: הוא אומר שצריך לרדת למחילות הכי עמוקות של הנפש, לשריטות העמוקות שגרמו לנו אחרים ובעיקר לאלה שגרמנו אנחנו לעצמנו כשפגענו באחרים (חלק גדול מהסרט קורה בבית חולים לחולי נפש ניצולי שואה שהוקם על חורבות הכפר דיר יאסין - אבן יסוד בנראטיב הנכבה הפלשתינאית) ומתוכן למחול, לסלוח. הסליחה כמרפא ליסורי הנפש; מה קשה יותר, לסלוח לאויב על הכאב והאבדן שהנחיל לנו, או לבקש את סליחתו על מעשינו אנו. ותגידו אולי שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. ממחילות עולה התחושה שנקודת ההתחלה היא לדעת לסלוח לעצמנו.
י

התמונה מתוך אתר הסרט מחילות