גלויה

זיזי המלח החדים חותכים בכפות הרגליים. הנוף הניחר, הצרוד של מדבר יהודה וים המוות נשקף סביב. עקבות מי המלח הכבדים שמנוניים צורבים את העור, מזכירים בחריפות כל פצע וחתך זעיר.

אני ניצב עירום, בלא ניע, ידיים פשוטות לצד הגוף. דקות חולפות. שקט מופתי, דממה מקצה אל קצה.

כמה דקות קודם: אני צף על מי הים, שיערי טובל במי המלח, המבט נעוץ בתכלת הבהירה של בוקר שהשמש טרם עלתה בו, ורק קרניה הראשונות צובעות את הרקיע מעבר להרים. אני משחרר את המאבק במים וצף בשלווה, אדיש לרעש מנועי הטרקטורונים המעופפים המזהמים את השמים ואת שלוות השבת בחוצפתם.

מסביבי אלף איש, כולם עירומים, כולם נרגשים, כולם שותפים לרגע נדיר ביופיו. רגע של קסם, של חסד.

יתכן וזה נשמע כמו הגהינום, אבל זהו גן העדן. אני מסתכל סביב על האנשים והנשים, וכולם יפים כל כך על רקע הזריחה המדברית, טבעיים כל כך בעורם, בלי להסתיר, בלי להעמיד פנים, בלא ההצגה שנלווית בהכרח לבגדים. אין כאן זכר לדימויי השואה והאימה העולים בנפש המפוחדת; יש כאן בני אדם חופשיים, עצמאיים ועצמתיים, שחוגגים את החיים ואת יופים. אין זו סדום ועמורה; זוהי ישראל החפשית, המשוחררת מכבלי האטימות, השמרנות והדת. זוהי ישראל החדשה, הנאבקת על שימור משאבי הטבע שלה, המכבדת, האכפתית, האוהבת. העם דורש עירום חברתי.

ספנסר טוניק רק מאפשר בשמו את ההתכנסות הזו, והוא המתעד אותה. אנחנו האמנים היוצרים בגופנו, ברגע ובמקום, את ההתרחשות, כה מיוחדת וכה פשוטה. גן עדן או גהינום, זוהי מציאות חלומית. מציאות אחרת, הרחוקה בהינף הסרת הבגדים מהעולם "הרגיל".

בעוד כמה רגעים השמש תטפס לרום השמיים ואנחנו נקרא בנימוס להתלבש ולעלות חזרה לאוטובוסים. אני חושב על הגלויה שבתוכה אני נמצא, ועל המילים שאכתוב עליה כשאשוב מן החלום.

כוכב לכת

תמיד אותם הכוכבים,

אותה בת צחוק על פני שמים,

כמו זוגות נאהבים

עם רטט נגה בעינים.

תמיד קורן אותו השיר,

תמיד -

אלת הסרנדות!

היא מכְכִּיבה את האויר

בתוך לבי

לבל יפחד עוד.

ומלא עולם כגן כחֹל

האין זה מתפלל הערב,

עת אלוהינו במכחול

כושף את כשופיו בלי הרף?

...

(א. חלפי)

מצחיק לחשוב שפעם רציתי להיות במאי קולנוע.

גם את מלחמות ישראל אנחנו לוקחים איתנו בנדודינו, וגם את המתים. ואת כל האהבות כולן, החל מגן הילדים עבור בבית הספר היסודי והתיכון ושנת השירות והצבא וגם אלה שאחר כך. ואת המין. ואת האהבה הגדולה האחת שבסוף כל האהבות.

עוד אנחנו לוקחים איתנו: ספרים. את אלה שכבר קראנו ואת אלה שעוד נקרא. מילים שהגו אחרים, שצמחו בקרבם, והן עושות את מסע הסמלים מן נפשו של הסופר או המשורר דרך הנייר אל נפשנו שלנו.  

הלוואי ותהי לי כספר הספרים הנצחי, בכל שבוע פרשיה חדשה, דרשה חדשה, שיר חדש, מילים עתיקות מתחדשות מול עיני כשאת פושטת בגדיך. יד ביד נלך יחד בפרדס. אני אקרא בעורך, בנשימתך, בנשמתך. אולי אף אכתוב בך פרק או שניים. מי ידע.

ועוד אנו לוקחים: שיחות חולין, פזמונים, רגעי חסד, חלומות. כשאתה חולם אתה מפענח את נשמתם של מקומות כפי שנצרבו בך. וכשתקיץ תוכל לערוך מסעות שלמים מעיר לעיר, מים אל ים על גבי גמל או פיל או מטוס או כל כלי רכב אחר שתבחר, בדמיון או במציאות.

חשבו על המהלך שעושות המילים בנפש. כמו שהולך אדם על החוף לקראת שקיעה. החוף חשוב, והאדם חשוב, אבל חשובה מכל השתקפותו של החוף בנפש האדם, שכך האדם לוקח את נפש החול ונפשה של השמש ונפשו של הים ונפש הגלים ומשקף אותם בנפשו שלו וכך זוכה הוא ברפואה הגדולה שהם (החול, השמש, הים והגלים) מביאים. אך לשם כך כדאי להתבונן בדברים. או לפחות להמהם שיר לכת המתאים לשעה שכזו. 

***

בוב מארלי שר קינה עתיקה ביידיש. לכל יום יש שם אחר אך אלה אותם הימים. השמש נראית כאן וכאן וכאן עד שמשלימה את הסיבוב שלה על השמים ואז יש שעת חסד שנקראת שקיעה. נדמה לי שבחיי ראיתי מיליארד ומאתיים מיליון שקיעות, והן כולן כאן בערב שבת זה, עת כוכבים המנסים להדלק מחכים מאחורי תכלת השמים שתסתלק השמש. אני לא מצלם. מה הטעם?

***

ישנם בעולם אנשים מוזרים. ליתר דיוק, מרבית האנשים בעולם הם מוזרים. הם משתמשים בשפה בצורה משונה, ולעיתים קרובות ממלאים את ראשם בהבלים. קשה לסלוח להם על כך, למעט לנשים יפות. להן מותר הכל.

וגם לשמים לקראת שקיעה מותר הכל, כי הם היופי עצמו. והם גם עושים זאת. כלומר, את הכל.

התנועה היא החיים. השינוי הוא המהות. השקיעה היא רק דוגמא מוחשית. כי גם הגלים, וגם האור, וגם הכוכבים, וגם העננים, ובעיקר הנפש. וגם המוזיקה, וכשהכל סביבך זז גם אתה רוטט בקצב עדין.

ואל תדמה מחסומים בְּמקום שהכל פתוח.

המתיקות שאחרי

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
(ירמיהו ב, ב)

חיי אדם. מסע שלם, משא שלם.

ההיסטוריה של המאה העשרים נפתלת בסיפורו של אדם. שורשיו נטועים באדמת מזרח אירופה המדממת, עיירה קטנה בפולניה, אלף תשע מאות ושבע עשרה, מלחמת עולם. הדרכים מובילות לוורשה, ומשם לפלשתינה- א"י, ארץ לא זרועה, הרי טרשים קירחים, קולוניה נידחת באמפריה הבריטית. לירושלים, והוא גימנזיסט צעיר; לטכניון בחיפה; לתל אביב ההולכת ונבנית; ולנתניה של סוף המאה העשרים. שורשים עמוקים בזמן, וצמרות נישאות של ברושים בשעת צהריים חמה בבית העלמין בנתניה.

"כן..." היית אומר, פותח דלת לסיפורים, לתמונות, לתבונות, לזכרונות. תשעים ושלוש וחצי שנים, ההיסטוריה של המאה העשרים משתקפת במשקפיו, בדמותו הצנומה, החייכנית. 

היסטוריה של מלחמות. על הסיפור טביעות אצבעותיה של האמפריה הבריטית, של נמליה בצילון, של משטרת העמקים, של המלחמה העולמית השניה שפורצת. המהנדס בוגר הטכניון מתכנן עבור האנגלים גשר על נהר החידקל שבעיראק. אחיו הרופא נהרג בדמשק בשרתו בצבא צרפת החופשית. ואחר כך ירושלים הנצורה, וכל מלחמות ישראל.

צבע נמרח על הבד, צורות מספרות, זכרונות נצברים. סיפור חייו נושא אותו אל קצוות תבל, אל אפריקה, אל הפיליפינים, אוסף מזכרות משווקים צבעוניים, שולח גלויות אקזוטיות לנכדים. לימים יהפכו הגלויות למיילים, תמונות מודפסות בשחור-לבן לצילומים דיגיטליים, הסיפורים לזכרונות קטועים, היומיום לחדגוני.


את אהבת חייו, בתו של רב מכובד, הוא מכיר בטכניון. אהבת נעורים ואהבת זקונים, החיים נחלקים פרקים פרקים.

תמיד היו שם מים, חופר בארות ומתכן גשרים, מודד מי שטפונות, בונה סכרים ומערכות מים המרוות את צמאונם של מיליונים באפריקה, מתכנן מתקני התפלה כשבארץ התייחסו לכך כאל פנטזיה פרועה. ולעיתים היו שם גם עב"מים, חוצנים השותים בקשית את תוכנן של פרות וניזונים דרך העור בתוך מרק הבשרים (תאמינו או לא).

איזו דרך נמתחת בסיפור חייו של אדם שבחר להגר ולבנות את ביתו, שותף-יוצר לסיפור הגדול שהוא מוריש לילדיו ולנכדיו; והמה מלקטים זכרונות, אוספים את הפרטים לתצרף התמונה השלמה, לעבודת שורשים. זוהי הירושה הגדולה שהוא מעניק להם, ואין להם צורך באחרת: סיפור של בניה, של בריאה, של התחלות חדשות ושורשים צעירים שהולכים ומעמיקים כאן באדמה. ועוד הוא מעניק להם בירושה: את האהבה למקום, ואת רוח הנעורים, ואת היד המציירת והמצלמת, ואת החשיבה ההנדסית, ואת החיוך, והסקרנות, ואת אהבת המסעות בעולם, ואת רוחב האופקים עד אין קץ.

ולא יכול היה הוא להמנע מלהוריש גם פחדים, סודות ושקרים. אך אנו נלקט במורשתו ונקח את אשר ראוי לקחת, זוכרים את דברי הנביא.

הברושים מרכינים את ראשם לעינינו, דמעות שוטפות את הפנים. אנחנו נפרדים וזוכרים, את חסד הזקנה ואת חסד הנעורים.

נ"צ 9א

על המפתן ניתן לחוש בבית כולו. הריחות העולים ממנו מתגנבים אל האף בלי שביקשנו, מרמזים על שנים של היסטוריה המתנקזות אל העתיד הצפון בפנים. בתוך האפלה השולחת ידיה לעוטפנו זורח אור גדול. צלילים באים אל האוזן בלחש, מספרים סיפור עתיק במנגינות חדשות. האוויר הבוקע מן החלל שבפנים מלטף את העור כמשבו המרענן של מזגן הבוקע מחנות אל הרחוב בצהרי קיץ חם. הלשון מגלה מתיקות של דבש ומרירות של קליפת תפוח, חריפות של חזרת, חמיצות גרגרי רימון.

אנחנו שולחים רגל, ובצעד ארוך עוברים פנימה, נותנים לקסם לעבוד עלינו, מודעים בכל רגע, שווי-נפש בכל רגע. מה מתחולל במעמקי הנפש כשאנו חוצים את המפתן ונכנסים אל המקדש שבזמן, אל היום הראשון בשנה השניה בעשור המי יודע כמה? מי מחזיק את המחיצות הדקות שבין השנים, את תפאורת סיפור חיינו הצובעת את הזמנים בצבעי גוף משתנים, משתנים? השער פועל את פעולתו. אנחנו עוברים. ספיראלת הזמן מתעגלת באותו עיקול מוכר-לא-מוכר, בפיתול שבין עונות השנה. נקודת הציון היא הבטחת הרוח כי הגשם בעתו עוד יגיע אחרי מדבריות הקיץ.

אנו מברכים זה את זה, ונדמה שמעולם לא היינו כה מבורכים. לאחדים מאיתנו זהו מקור פליאה ונחמה; אחרים נבהלים מעוצמת הברכה, ומוצאים מפלטם בציניות ובצחוק קצת פראי, קצת לא ברור; אותם נברך בחמלה.

שנה טובה, אנחנו אומרים. אין זה ניחוש, אין זו השערה או כוונה. אנחנו יודעים: זו תהיה שנה טובה.

צילום: לימור. דוגמנית: נגה

מקומון

בתחילת השבוע הראשון של יולי הופיעה מודעת אבל על דלת הדירה בקומה מתחת. מקס יונתן מנו, בן להוריו ואחיו שיבדלו לחיים ארוכים, יטמן בהרצליה. לא הכרתי את מקס; ראיתי אותו לפעמים בחדר המדרגות, חייכתי, אמרתי הי, הוא אמר הי. בניין בן שתי קומות, שש דירות בסך הכל; השכנים נחמדים, אומרים שלום במדרגות, שום דבר מעבר לזה. בית משותף עם חדר מדרגות מטונף. 

במשך שבוע ראיתי שוב ושוב את מודעות האבל על דלת הדירה בקומה הראשונה, על דלת הכניסה לבניין ובחדר המדרגות. לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לשכן מלמטה עם שני השמות הפרטיים וההורים האבלים בהרצליה, והשותפים לדירה שנשארו עם חדר ריק, וכמה זמן יקח עד שדייר חדש יכנס לגור בחדר. חיפוש קצר בגוגל לא העלה דבר.

קצת יותר שבוע לאחר מכן, במהלך טיול בוקר מוקדם עם הכלבה באלנבי, אני רואה בפיצוציה את "העיר" של השבוע. מעל תמונה לילית של הרחוב בו אני עומד מסופרים הרגעים האחרונים בחייו של השכן שלא הכרתי. עמדתי ברמזור, מעלעל בדפים, קורא במהירות.

"השיחה במוקד 100 של המשטרה התקבלה ביום חמישי בשעה 23:33. מישהו דיווח על אדם שמסתובב באלנבי עם אקדח, יורה באוויר ומנסה להתאבד. בצד השני של השפופרת היה מקס מנו. לאחר שסיים את השיחה, הוא יצא מהפיצוציה, שלף אקדח... ירה שתי יריות באוויר, התקדם עד מרכז הכביש, תחב את הנשק לפיו וירה. הייריה הראשונה לא עבדה. הוא דרך את הנשק וירה עוד פעם"

מהכתבה של ליטל גרוסמן ועופר מתן עולה הסיפור הבא: יונתן מנו נולד בהרצליה ושירת בתותחנים, אז אימץ לעצמו את השם מקס. אחרי הצבא החל לעבוד כברמן במועדונים במתחם אלנבי, אז החלה להבנות דמותו הצבעונית והבולטת, ברמן שמגיע לעבודה עם בגדי לייקרה ואזיקים, מלהטט בכוסות ובקבוקים באוויר ומדליק אש במשקאות. הוא עבר לגור בפינסקר, מרחק שני בניינים מלב הסצינה באלנבי. לפני שנתיים החליט שמיצה את קריירת הברמן ועבר לעבוד בתור מאבטח במגדל האופרה, וגם אז המשיך לצאת, לבלות ולשתות במועדונים שבמתחם. 

ביום חמישי בלילה, כמה שעות אחרי שסיים משמרת במגדל האופרה, מנו בן השלושים ואחת נכנס לפיצוציה באלנבי, מתקשר למשטרה מטלפון מטבעות ומספר להם שמישהו מסתובב ויורה ברחוב. הוא מנתק את השיחה ויוצא לרחוב, מתחיל לירות באוויר, וכשהוא נעמד באמצע הכביש, מכוון את האקדח לראש ולוחץ על ההדק. באקדח יש מעצור; מנו מתפעל את המעצור, דורך את הנשק ודופק לעצמו כדור בראש. במועדונים מסביב המסיבה לא נפסקה.

הכתבה מספרת את הפרטים, אבל לא שופכת אור על הסיפור. הריב עם החברה באותו ערב לא נראה כמו עילה מספקת להתאבדות, ההורים והמשפחה נשמעים אוהבים וכואבים. רק סצינת השכרות, המסיבות עד סוף הלילה בתחתית של תל אביב, החיים על הקצה, המוחצנות, הזיונים – נראים כמו נוף שבו הגיוני, אולי, לרצות לגמור את החיים בשואו מהסרטים, בלב המסיבה, מול כולם. אחת מחברותיו מצוטטת בכתבה: “הוא פשוט החליט שהוא מנצח את העיר הזאת, ובסוף היא ניצחה אותו. הסצינה הזאת לא עושה טוב לאורך זמן. יש בה סוג מסויים של ריקנות. זה מגיע לשלב שבו אתה יושב לבד בבית ואתה שואל מה אני עושה עם עצמי”.

אני מסתכל על התמונות המצורפות לכתבה: צילום של מקס הנראה כצילום מאתר מסיבות; שתי תמונות של רחוב אלנבי; צילום של הבניין שלנו, הכעור; צילום של מודעת האבל. אני מסתכל מסביב, על הרחוב, על הבניין, עולה במדרגות ורואה שמודעת האבל כבר הוסרה מדלת הדירה.

הודו

אתה חייב לאהוב אותה.


הודו הולכת אחרי ברחוב, על כתפה תינוק ישן. היא מתחננת לנדבה, מרימה את ידה אל פיה  בתנועה מתרפסת, ממררת בבכי. היא רעבה. אני מתרחק והיא אחרי, מלווה כצל. אני אומר לה: די הודו, לכי מכאן. צ'לו. אני אינני כאן, אינך מבינה? הארנק שלי ריק ובכל מקרה אין לי מה לתת לך, וגם אם היה לא הייתי נותן. אל תתרפסי, אל תתחנני, לעולם, בפני אף אחד. היי מלכה, מצאי את נקודת האיזון שבתוכך, שחרר את עצמך.

הודו עומד לידי בסמוך למעקה מעל הים, ליד השער המשקיף אל המפרץ. על ידו השמאלית שעון מוזהב, נעליו מצוחצחות, חולצתו מכופתרת. לידו ילדה כבת ארבע אולי, לבושה בגדים יפים, קישוטים בשערה, נעליה הקטנות מעוצבות. הם משוחחים ביניהם, מביטים בסירות המתנדנדות על המים תחתינו, מתרפקים זה על זו בבטחה, בשלווה. הם אינם מסתכלם עלי, אינם מתייחסים. אני אינני כאן.

תסתדרו לכם לבד, קחו אחריות זה על זה. ונקו כבר את הפלסטיק הזה שאתם זורקים בכל מקום.


אתה חייב לאהוב אותה.

הודו מתפשטת לפני, מניחה את כל הקלפים גלויים על השולחן, לא משאירה שום סודות חבויים.

הודו עוטפת אותי, מתנחשלת בתוכי, הווה אותי. הודו באה והולכת, מתקרבת ומתרחקת, משתנה כל הזמן ותמיד נשארת. הודו מטונפת, מרוממת, נשגבת, מעצבנת, מזעזעת, מצחיקה, קורעת לב. הודו כך והודו אחרת, פנים ללא שמות, סיפורים ללא מסגרת, הריסות מתפוררות של מה שהיה ואורות צבעוניים של מה שיהיה, צבעים וריחות וקולות ודחיסות ותנועה וקדושה וחמדנות וכאוס ושלווה מוחלטת.

אתה חייב לאהוב אותה, אחרת תשתגע או תברח או סתם תהיה אומלל. בריקשה מטרטרת בתנועה סואנת באמצע הלילה, תקוע מאחרי עגלת יד עמוסה חציר, ותמיד יש שם גם פרה וכלב רחוב מרוט ועשן אגזוזים וקסם בלת מוסבר שממלא את הלב.

צילום: תמר

אינטימיות

כשיצאת לדרך באותו לילה נראתה הילת הירח זורחת מעבר לפסגות, ולמחרת בבוקר האירו קרני שמש ראשונות את הגבעות הירוקות מצידו השני של הנהר. בתי העיירה התנמנמו עדיין, נותנים לרוח העדינה ללטף אותם לפני שיעלה חומו של היום וחומו של הגוף, לפני שתחל מהומת האלוהים לשטוף את הרחוב.

ונדמה שעל שפת הנהר הכל מתנקה, היא שוטפת חטאים ואוספת כאבים ומנקזת פצעים וסוחפת את הטינופת שנצברה בתוכנו פנימה ולוקחת אותה איתה הרחק במורד הזרם. כל הזמן כאן ותמיד גם במקום אחר, ראשה בקרחוני ההרים וזרועותיה חובקות אותך כאן בגבעות וליבה במישורי בנראס שם בוערות המדורות יום וליל על גדותיה ורגליה משכשכות במי האוקיינוס היכן שנמרים בנגלים משחרים לטרף.

זוהי אינטימיות. להשאר קרוב גם כשמנגינת הנדודים פורחת בלב, להתמקד ולהביט עמוק בעיניה. לשמוע בכל לילה את הרעש הלבן של הנהר, את הרוח באמירי העצים, את נשימותיה השקטות. להתפעם בכל בוקר מכל עלה שנד ברוח, מיפי הגבעות וממרקם המים, מכל טיפה המכילה בתוכה יקום שלם, מעורה, מפניה, מריחה, מנוכחותה. לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, להכיר היטב כל פרט, כל נקודת חן, כל אבן על שבילי גדותיה, כל מרצפת ברחוב, עד שהן נחרצות עמוק בתוכך והן חלק ממך; ולהיות מופתע בכל רגע מחדש.

להיות שם. עמוק בתוך המים, בצלילה חופשית אינסופית אל מרחבים לא מוכרים של דממה, בלא זמן, בלא תוויות הגדרות מגבלות מסגרות נתיב או מטרה, בלא צל של חשש; בחופש המוחלט של היות יחד. להתבונן בעולם ולגלות: כל מה שיש בו זו אהבה עד אין קץ.