כמדי שנה בלילה שבין ה31 בדצמבר ל1 בינואר, נראה שגם מחר אשב בסלון עם כמה חברים ונאכל יחד בן אנד ג'ריס מקופסאות של פיינט: קרם עוגיות וניו-יורק-סופר. הפעם האחרונה בה השתתפתי במסיבה בערב השנה האזרחית (המכונה אצלנו משום מה בשם הגרמני סילבסטר) היתה בליל המילניום, כשמזגתי שמפניה לכוסות פלסטיק והשקתי את החוגגים העליזים במסגריה של הקיבוץ הדרומי, בזמן שבאג אלפיים הכה בתוכנת הדוס המיושנת של היונקיה הסמוכה וגרם לעגלים לא לשתות כל הלילה. נכון, יש לי זכרון מעורפל מאיזו מסיבה גרועה מאוד על גג של צפונבונים תלאביבים שלא הכרתי בתחילת העשור, אבל הלוואי וזה היה רק חלום רע. מאז אני מתמיד עם הגלידה, שאינה מכזיבה אף פעם.
תום שנה אזרחית ותחילתה של חדשה הוא זמן טוב לסיכומים, אבל אנא, אל תאחלו לי שנה טובה - בשביל ברכות ואיחולים כאלה יש את ראש השנה, מועד ראוי לעניינים שברוח. שנה אזרחית היא זמן של חומר: סיכומים כלכליים, גיבוש תקציב, הגשת דוחות, מאזנים, מספרים. למספרים יש משמעות גדולה, לא צריך להיות נומרולוג כדי לדעת שהתעגלות של ספרות סוגרת לנו מעגלים בראש ובלב, ובכל זאת אשמח שאת התקווות לעתיד ואת חשבונות הנפש תשלחו לי בחגי ישראל, או ביום ההולדת. בניו-יירז' איב אני מעדיף לקבל צ'קים.
מה שכן, לעכו"ם חובבי תרבות זרה שכמותנו עת חילופי הספרות בלוח היא עת סיכומי השנה במוזיקה, בקולנוע ובשאר ירקות תוצרת חוץ. אומרים שמוזיקלית 2007 היתה שנה טובה, אבל נראה לי כי צילן הכבד של 1977 (לא יודע עוד מה) ושל 1967 ("קיץ האהבה", ואין ספור אלבומי מופת ואלבומי בכורה) ימשיך לרחף מעליה בעשורים שיבואו. הלא גם אנחנו צריכים את המיתוסים שלנו - גם כשהם מתים ממנת יתר; ובעידן המידע הפוסטמודרני הפרות שקדושות נטבחות עוד לפני שהן נולדות. ציון ארבעים שנה לסרג'נט פפר ושלושים שנה למהפכת 1977 הם הזוכים בקטגורית "הפוסטים החסרים ביותר בבלוג" לשנת 2007. זוהי אגב הקטגוריה היחידה באירוע נבחרי השנה של "גשר צר", אירוע שלא נערך מעולם.
בכלל, 2007 האירה לנו פנים, בהודו ובתל אביב (ליבי ליבי עם תושבי שדרות ועוטף עזה). ולמרות שברור לכל בר-דעת שהשגשוג הזה לא יכול להמשך זמן רב, שהבועה תתפוצץ בסוף בפנים של כולנו ושהאסונות בפתח (מי אמר ארבעים שנה לכיבוש ולא קיבל?), עדיין צריך לתת צ'אנס ל2008. ואם לדייק, אנחנו צריכים לתת לעצמנו צ'אנס ב2008. כי מגיע לנו.
י
תום שנה אזרחית ותחילתה של חדשה הוא זמן טוב לסיכומים, אבל אנא, אל תאחלו לי שנה טובה - בשביל ברכות ואיחולים כאלה יש את ראש השנה, מועד ראוי לעניינים שברוח. שנה אזרחית היא זמן של חומר: סיכומים כלכליים, גיבוש תקציב, הגשת דוחות, מאזנים, מספרים. למספרים יש משמעות גדולה, לא צריך להיות נומרולוג כדי לדעת שהתעגלות של ספרות סוגרת לנו מעגלים בראש ובלב, ובכל זאת אשמח שאת התקווות לעתיד ואת חשבונות הנפש תשלחו לי בחגי ישראל, או ביום ההולדת. בניו-יירז' איב אני מעדיף לקבל צ'קים.
מה שכן, לעכו"ם חובבי תרבות זרה שכמותנו עת חילופי הספרות בלוח היא עת סיכומי השנה במוזיקה, בקולנוע ובשאר ירקות תוצרת חוץ. אומרים שמוזיקלית 2007 היתה שנה טובה, אבל נראה לי כי צילן הכבד של 1977 (לא יודע עוד מה) ושל 1967 ("קיץ האהבה", ואין ספור אלבומי מופת ואלבומי בכורה) ימשיך לרחף מעליה בעשורים שיבואו. הלא גם אנחנו צריכים את המיתוסים שלנו - גם כשהם מתים ממנת יתר; ובעידן המידע הפוסטמודרני הפרות שקדושות נטבחות עוד לפני שהן נולדות. ציון ארבעים שנה לסרג'נט פפר ושלושים שנה למהפכת 1977 הם הזוכים בקטגורית "הפוסטים החסרים ביותר בבלוג" לשנת 2007. זוהי אגב הקטגוריה היחידה באירוע נבחרי השנה של "גשר צר", אירוע שלא נערך מעולם.
בכלל, 2007 האירה לנו פנים, בהודו ובתל אביב (ליבי ליבי עם תושבי שדרות ועוטף עזה). ולמרות שברור לכל בר-דעת שהשגשוג הזה לא יכול להמשך זמן רב, שהבועה תתפוצץ בסוף בפנים של כולנו ושהאסונות בפתח (מי אמר ארבעים שנה לכיבוש ולא קיבל?), עדיין צריך לתת צ'אנס ל2008. ואם לדייק, אנחנו צריכים לתת לעצמנו צ'אנס ב2008. כי מגיע לנו.
י
No comments:
Post a Comment